התורה משמחת
ר' אברום היה אדם ששלט בכל תחומי התורה. זה דבר נדיר, והוא השקיע בכך שנים על גבי שנים. הוא היה עילוי לפני עשרות שנים, וכבר יקירי ירושלים לפני חמישים ושישים שנה העריכו אותו. גדלות בתורה, עמל תורה.
היה יושב ולומד, לא היתה אצלו בטלנות. היה פיקח גדול, היתה לו חכמת חיים, והיתה לו שמחת חיים, הוא לא היה אדם עצוב. מי שהוא באמת שקוע בעבודת ה' לא שייכת בו העצבות. החסידים פיתחו את הצד של עבודת ה' בשמחה, אבל גם אצל מה שקרוי מתנגדים לא חולקים על העיקרון הזה, הם משיגים את זה בשקיעה בעולמה של תורה. זה התבלט באישיותו של ר' אברום, שהיה תמיד שמח בזכות שקיעתו בעולמה של תורה.
הוא פרסם דברים, דעת תורה, גם כאשר פוליטיקאים לא אהבו זאת, בבחינת "ייקוב הדין את ההר", כפי שהרב צבי יהודה הוציא כרוזים בנוסח "לא תגורו", שאין לתת יד להרס ההתיישבות, ואת זה צריך לחזור ולשנן, לחזור ולשנן לדור הצעיר, שלא ישכחו.
הרב רוזנטל מחיפה היה חבר נעורים שלו מזה עשרות שנים, והוא גדול מאוד והעריך מאוד את ר' אברום. ובכלל, אצל גדולי ישראל האמיתיים אין ספק שידעו להעריך אותו.

צוואה בלימוד
תמיד התלמידים סיפרו שר' אברום ציווה אותם על שקידה ועלייה במעלות התורה. בחור שנמצא בישיבה צריך שתהיה לו מגמה להיות בן תורה אמיתי, לעזוב את כל ענייני העולם ולהתעסק רק בתורה.

תקופת זוהר ברבנות הראשית
היות שהוא היה גם רב ראשי וגם בהשקפתו ר' אברום ראה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, ממילא כל היחס למדינה ולמוסדותיה היה שונה מהיחס של האנשים שאין להם אותה גישה. פה באמת היה קשר בין העם ובין המדינה, ובאמת אנו רואים שלאחר מכן בכל הציבור החילוני היתה התרחקות והסתייגות, ואולי בזה מתכוונים שתקופתו ברבנות הראשית היתה תקופת הזוהר.
אין ספק שכל מי שהיה בקרבתו ראה את ההתמדה שלו בתורה, את ההשקעה שלו בתורה, את ההיקף והגדלות, וכל מי שאכן ראה את הדברים - זה ודאי עורר בו חשק לחיקוי.
צדיק שעוזב את העולם הזה - אמנם גופו איננו עמנו, אך המסר החינוכי יימשך הלאה, ואני מקווה שכולנו נהיה ראויים ללכת לאורו.