בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • יום הקדיש הכללי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אליהו בן הדרה

מה החשיבות בזיכרון השואה?

פעם, בפרוס ליל הסדר, נכנסתי לבית הכנסת ומצאתי פתק - 'גם כשטוב לך על הלב, זכור את השואה', האומנם? פעם, בליל עשרה בטבת, הכנתי את טקס 'יום הקדיש הכללי' בבית ספרי. החלטתי לקרוא בטקס קטע של אחד משרי הממשלה על הלקח הנלמד מהשואה, שאנו חייבים צבא שלנו שיגן עלינו. במהלך ההכנות, פתחתי את הרדיו, והנה אותו שר נואם: "הלנצח נחיה על חרבנו? עלינו לקחת סיכון מחושב, ולתת לפתח להלחם במקומנו בחמאס...". אם כך - מה החשיבות בזיכרון השואה?

undefined

רבנים שונים

ד טבת תשס"ח
5 דק' קריאה
פעם, בפרוס ליל הסדר, נכנסתי לבית הכנסת ומצאתי פתק - 'גם כשטוב לך על הלב, זכור את השואה', האומנם?
פעם, בליל עשרה בטבת, הכנתי את טקס 'יום הקדיש הכללי' בבית ספרי. החלטתי לקרוא בטקס קטע של אחד משרי הממשלה על הלקח הנלמד מהשואה, שאנו חייבים צבא שלנו שיגן עלינו. במהלך ההכנות, פתחתי את הרדיו, והנה אותו שר נואם: "הלנצח נחיה על חרבנו? עלינו לקחת סיכון מחושב, ולתת לפתח להלחם במקומנו בחמאס...". אם כך - מה החשיבות בזיכרון השואה?

דע מאין באת
הרב אריה הנדלר שליט"א - סגן ראש ישיבת ההסדר שעלבים
בזיכרון אירועים כואבים בכלל, ובזיכרון השואה בפרט, לעיתים הכאב הוא כל כך גדול וכל כך טראומתי, עד שאין בידינו כלים להתמודד עימו ואנו עלולים לשקוע בהתרכזות בכאב. בשואה - כיוון שהדברים אמורים בכאב לאומי, תופס הכאב מימדים גדולים עוד יותר. קטעי הקריאה, המוסיקה, העדויות יוצרים מארג שלם שכל כולו כאב.
השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא לאן מוביל אותנו הכאב הזה?
נראה שיש כאן כבוד גדול לזכרם של הנרצחים. בכאבנו אנו אומרים להם, אנחנו זוכרים אתכם. וכאן שוב צפה שאלה נוספת, האם זה מה שהם היו מבקשים מאתנו? שנזכור, שנכבד, ותו לא?
מסתבר שלשאלה זו הקשרים רחבים יותר מאשר זיכרון השואה בלבד. השאלה היא - מה החשיבות של הזיכרון ההיסטורי בכלל. נראה שהתשובה לשאלה זו תוביל אותנו לגישה שונה ועמוקה יותר לסוגיית הזיכרון ההיסטורי בכלל, וזיכרון השואה בפרט.
אמרו חז"ל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג'). דרשו דורשי רשומות - דע מאין באת, ומתוך כך תדע גם לאן אתה הולך. לימוד ההיסטוריה בכלל, וזיכרון השואה בפרט אמור להיות עבורנו אבן יסוד, ציון דרך, במהלך חיינו הפרטיים והלאומיים. הידיעה מאין באנו מלמדת אותנו את המעלות ואת החסרונות שיש בעברנו, ומתוך כך את השליחות הגדולה המוטלת על כתפינו לשנות את הטעון שינוי, ולהמשיך את המחייב המשכיות. דווקא השואה שהייתה אחד המצבים הקיצוניים ביותר שעבר עמנו, הציפה ערכים רבים הדורשים התייחסות מצידנו, אנו, זוכרי השואה. במישורים הפרטיים צפו ועלו ערכים דוגמת רוח האדם, ערבות הדדית, הומניזם, התמודדות עם משברים, התא המשפחתי, אמונה ועוד. במישורים הלאומיים צפו ועלו ערכים דוגמת גלות וגאולה, ארץ ישראל, עם ישראל ועוד.
בנקודה זו מגיעה החשיבות של זיכרון השואה. "...ולאן אתה הולך", השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא, מה למדנו? במה התקדמנו כתוצאה מן הזיכרון הצורב הזה? האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות? האם אנו מודעים לתפקיד הגדול שקדושי עמנו הטילו על שכמנו?
זיכרון שכזה יהפוך להיות אבן בנין בעתידנו האישי והלאומי. גלי האבנים הללו, אבני הזיכרון, יהפכו ליד ושם לזכרם, לכבודם, לצוואתם...


לזכור בשביל לפעול
הרב אברהם וסרמן שליט"א - ר"מ בישיבת ההסדר רמת גן
במבט ראשון, נראית השאלה אודות מטרתו של זיכרון השואה מוזרה. לכאורה פשוט, שצריך לזכור את אשר עשה לך עמלק המודרני, כפי שיש לזכור מה שעשה עמלק ההוא, עד שהשאלה מיותרת. אולם במבט שני, גם על הזיכרון של עמלק ההיסטורי יש לשאול - למה לזכור?
משיב על כך הרמב"ם (ספר המצוות מצות עשה קפ"ט) - זכירת מעשה עמלק תלבה את שנאתנו אליו, ועל ידי זה נזכור שיש למחות אותו, ומתוך כך נילחם בו. אם כך, מטרת הזיכרון לגרום לתוצאות מעשיות.
לאור זאת - מה תהיה משמעות הזיכרון של עמלק המודרני?
לא נצטווינו בתורה להשמיד את העם הגרמני ועוזריו בשואת עמנו, וגם לא מצינו מגמה כזו בפסיקה שלאחר השואה. לכן נראה, שאת הזיכרון יש לייעד לכמה עניינים חשובים המונחים בעצם קיומנו כעם: האחד - אין לזלזל באמירות אנטישמיות, מלים כאלו היוו את המצע שעליו צמחה השואה. השני - אין לסמוך על גורמים זרים שיצילו אותנו מאויבינו, שהרי הם לא הצילו אותנו ואף שלחו חלק מהניצולים בחזרה אל מותם. השלישי - כשיש הזדמנות להתקדם במהלך שיבת ישראל לארצו, יש לנצל את ההזדמנות ולא להחמיץ את שעת הכושר, כפי שהיה בשנים שלפני השואה בהם יכלו יהודים לעלות ארצה או לברוח מהמקומות המסוכנים.
בנוסף - נראה שיש להחיל את דברי הרמב"ם על גורמים אנטישמיים בימינו. עלינו לעורר את השנאה כלפיהם ולא להיכשל כשאול שריחם על אגג מלך עמלק. כישלון כזה הוא הסיבה לאסון הבא שיפקוד אותנו. כשיתחזקו הם ישתחררו וילחמו בנו ביתר שאת, כפי שעשה המן שיצא מזרע אגג, וכפי שעינינו רואות בדורות האחרונים.
כן, עלינו לשנוא ולעורר למלחמה על הקמים עלינו לכלותינו. זה נשמע לא יפה וכביכול לא מתאים לנו, אבל אין לך דבר מתאים יותר מזה , כפי שמצאנו בתנ"ך - "משנאיך ה' אשנא" (תהילים קל"ט), "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך" (תהילים קל"ז) ועוד. רחמים שלא במקומם מהווים איום חמור על חיינו, אל לנו לחזור על הטעויות ההיסטוריות בעבר ובהווה, שמחמתם אנו סובלים עד עצם היום הזה. את ממשיכיהם של הנאצים בשנאת היהודים וברצון להשמידנו יש לשנוא, ולפעול בכל הדרכים כדי למגרם.

שיעור בהלכה
הרב יצחק הלוי שליט"א - רב המועצה המקומית קרני שומרון
גרמניה הנאצית, שמשה בין שתי מלחמות העולם "ערש של שלווה". הייתה זו תקופה של עדנה ליהודים, בקרב יהודי אירופה קמה קבוצה, שהגדירה עצמה: "גרמנים בני דת משה". אותה כת חרתה על דגלה את המימרה: "היה יהודי בביתך - ואדם בצאתך!" הם הסוו את יהדותם וקיימו את המצוות בהצנע, כלפי חוץ התחזו כ"אנשי תרבות", כמשכילים. מה עשו בסוכות? הם הסוו את הלולב ואת ארבעת המינים בתיק של קלרינט, וכך נראו ברחוב הגויי, כמי שהולכים לקונצרט... והנה "לא עלינו", הגיע רב ממזרח אירופה ונכנס לבית - הכנסת עם ארבעת המינים "בגודל טבעי" בריש גלי. מיד הזדעק השמש לעברו והציע לו, לפי שעה, תיק של קלרינט... הרב "איש הישוב הישן", הגיב ספונטנית: ותיק לאף שלי, יש לך?
"אמר רשב"י: הלכה היא: בידוע, שעשו שונא ליעקב!" (ספרי, בהעלותך ס"ט). במשפט קצר זה של רבי שמעון - מתמצית כל האנטישמיות ושנאת ישראל בעולם. ככל שננסה לטייח את הדברים ולהעמיד פני בת יענה, כן תטפח לנו המציאות העגומה הזאת על פנינו. האנטישמיות, משמעה שנאה תהומית, שנאה ללא סבה, ליהודים. "האף היהודי" - הוא זה שמפריע לגוי. "הלכה" היא דבר שאיננו משתנה, זוהי מציאות! ("אגרות משה" חו"מ ח"ב, סי' ע"ז). וזהו עיקר החשיבות בזיכרון השואה, וכדאי שנפנים זאת.
רבי יהונתן אייבשיץ כתב לפני למעלה משלוש מאות שנה: "ובאמת, לא הבנתי, מי שם אחווה ורעות בין יהודי לעכו"ם? הלא לבבות רחוקות. ואין פירוד לבבות כפירוד הדתות... והיש יותר איבה מבין שני בעלי דתות? נראים כאוהבים בשעת הנאתם..." ("כרתי ופלתי" יו"ד ח').
אכן, אין זה פופולרי כל כך לטעון, כי אנחנו "שנואים", בשעה שאנחנו נאבקים על במתי ארץ לקנות שם בעולם, ובשעה, שאנחנו נזקקים לחסד לאומים. אבל מה לעשות? "הלכה היא" - ואם תרצו - אין זו אגדה! פרשת פקיעין, היא רק מיני מודל, של מה שעלול לקרות, אם נאפשר לאנטישמיות להתבטא.
אור החיים (במדבר ל"ג) כותב, שאם נותיר את הגויים בארץ מתוך מחשבה שיסייעו לנו סופנו, שלא "מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ, שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק, שאתם יושבים בו, לומר: קומו צאו ממנו".
שואה, לדאבוננו, איננה נחלת העבר. שואה היא "תוכנית מגירה" של חלק מהגויים כלפינו בגלוי, ושל חלק מהם - בתת ההכרה, מפני שמאז מעמד הר סיני, ירדה שנאה לישראל (שבת פ"ט). תופעה זו היטיב לראות בעינו האחת בלעם הרשע, כשקבע: "הן עם לבדד - ישכון!" אבל "בגויים - לא יתחשב!" והלוואי, ונחוש בזאת גם אנחנו בשתי העיניים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il