בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אליהו בן הדרה

עד כמה מותר ליהנות בעולם הזה?

ערב. בחוץ סופת רעמים וגשמים, ואני מתרווח על הכורסה בלובי של המלון ומעיין בתפריט. אחרי היום המטורף שעבר עלי, מגיע לי קצת ליהנות, לתפוס שלווה ולאכול כמו שצריך. לפתע, טורדת מחשבה מעיקה את מנוחתי - האם אכן מותר לי ליהנות בעולם הזה?

undefined

רבנים שונים

טבת תשס"ח
5 דק' קריאה
ערב. בחוץ סופת רעמים וגשמים, ואני מתרווח על הכורסה בלובי של המלון ומעיין בתפריט. אחרי היום המטורף שעבר עלי, מגיע לי קצת ליהנות, לתפוס שלווה ולאכול כמו שצריך.
לפתע, טורדת מחשבה מעיקה את מנוחתי - האם אכן מותר לי ליהנות בעולם הזה?

לרומם את החול
הרב מיכאל הרשקוביץ שליט"א - ר"מ בישיבת מרכז הרב, ורב היישוב נריה
שתי דעות מצאנו בהתייחסות למי שמונע עצמו מהנאות העולם הזה - יש הסובר שהינו חוטא, ויש שלדעתו קרוי קדוש, וכך נאמר במסכת תענית (י"א): "אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא... רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש".
ביטוי נוסף לשתי גישות אלו מצאנו בכך, שמחד בירושלמי קידושין (פ"ד): "אמר ר' חזקיה בשם רב, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל", ומאידך נאמר בכתובות (ק"ד): "בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה".
בפשטות נראה שיסוד הביקורת והשלילה כלפי דרך זו של ההתנזרות מהנאות העולם, נובעת מכך שהמתנזר נוהג כך, משום שלדעתו על החומר להידחות מפני הרוח, כי לשיטתו ככל שיוסיף הגוף בנין יוסיף השכל חורבן, אולם באמת דרך זו מנוגדת לטהרתה של רוח ישראל הסוברת, שלא זו בלבד שאין ניגוד בין החומר לרוח כשהיא מעליו, אלא אדרבא "החול הוא החומר של הקודש והקודש הוא לו צורה". עלינו להעלות את החול אל הקודש. ברית המילה נחתמת בבשרנו, במוקד תאוותיו של אדם, כדי לרוממם ולשגבם, ובכך הינה אות לרוממות הרוח ועליונותה אצל ישראל בניגוד למעמדה בכל עם ולשון.
באותו כיוון אומר רבי אליעזר המודעי (אבות): "המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא". ומפרש המהר"ל שכל הנזכרים במשנה זו, מגמתם להידבק ברוח מתוך דחיית החומר והנאותיו: המחלל את הקדשים עושה כן משום שנראה לו ביזוי להקריב דבר חומרי לבורא, והמבזה את המועדות עושה כן משום ששמחה והנאה גופנית במועדות נראית לו בזויה. מפר בריתו של אברהם אבינו עושה כן משום שגנאי בעיניו שהברית עם ה' יתברך תהא באבר זה שבגוף, והמלבין פני חברו נוהג כך משום שסובר שהאדם הינו חומרי ולכן אינו נחשב. המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, לפירוש המהר"ל, הכוונה למי שמתייחס שלא כהלכה למצוות גשמיות הנעשות באמצעות גופו, בשל רצונו להידבק ברוח ולהתרחק מהחומר. ועל כל אלו נאמר שבשל חפצם להידבק ברוח מתוך התנכרות לחומר, אף אל העולם הבא, עולם הרוח, לא יזכו לבא.

שלושה מבטים
הרב יהודה מלמד - ר"מ בישיבת ההסדר רמת - גן
ישנם שלוש צורות התייחסות: המבט של דרך המוסר, המבט של השכל המיושב והמבט של הסוד.
המבט של דרך המוסר : היחס להנאות העולם, הוא מסוייג וחשדני. העולם הזה, סכנות בו. החומר, עכור וחשוך. כל מפגש עימו עלול להביא רוח זרה לנפש ולמשוך את האדם לתהומות. אל ישלה אדם את עצמו, שאם יתענג מן העולם ככל יכולתו יהיה לו שלום. אם לא ימשוך האדם את עצמו כלפי מעלה סופו ליפול מטה, לכן ישתמש האדם במינימום ההכרחי ותו לא. גם כאשר האדם עוסק בצרכי גופו ההכרחיים, לא יכוון ליהנות מההנאה הגופנית, אלא יכווין לשם שמים - יאכל כדי להחיות גופו שיוכל לעבוד את ד' וכדומה.
המבט של השכל הפשוט : העולם הזה וכן הגוף וכוחותיו כלים - אם ישתמש בהם האדם לטובה, הרי טוב, ואם ניצל אותם לרעה, הרי רע לו ולעולם. אין להתלהב יותר מידי מברק החושים, אך גם אין לפחד מהם יותר מידי. צריך לפתח יחס ענייני - כל דבר כשהוא בזמנו ובמקומו, הרי הוא ממלא את תפקידו. כשכל הדברים מקבלים את משקלם הראוי, נבנה האדם כראוי. באופן כזה יוכל האדם לדעת את ד' ולעובדו על הצד הטוב ביותר. לפי מבט זה - היחס החשדן והמסויג לחומר, שוכח את הידיעה שהקב"ה ברא את הגוף ואיננו שונאו. לפי מהלך מחשבה זה - הדרך המאוזנת היא גם היעילה ביותר כדי להתמודד עם היצר ופיתויו. אין כאן מתח של מלחמה בין הגוף לשכל, השכל הוא המושל והגוף למשמעתו.
המבט של הסוד : דווקא בעולם הזה, בחושי הגוף וצבעיו יש פוטנציאל גדול. אומנם לא יזכה אדם לדרגה זו אם לא קנה את השתיים הקודמות - רק אם יודע הוא להישמר מהיסחפות אחר שיכרון החושים, ופוגש את הרגשות והחושים בעדינותם ולא בגסותם, יוכל לגלות, שכל רגש עדין וכל תחושה דקה, יש בהם פתח לעולמות רוחניים ונשגבים. זו הסיבה שחכמי הסוד דברו בשפה של רגש ודמיון, רמזים ומשלים, כי לשיטתם זו השפה המסוגלת ביותר להביע גדולת ד', ולא השכל. מי שלא טהרו רגשותיו, טוב לו שימנע מלגשת אל אותם סודות, ולכל היותר ראוי שיסתפק בפתרונן השכלי. אבל מי שטהרו רגשותיו יוכל לחוש דברים עמוקים, ששום שפה של חכמה והיגיון לא תוכל הביעם, אלא רק שפת הסתר והסוד.
ולסיום - יתכן שכל דרך, מתאימה לחושים אחרים. היחס ליצרא דעריות ראוי להיות כפי הדרך הראשונה - זהירות יתירה והרחקה בטוחה. היחס ליצר האכילה והשינה ראוי להיות כפי הדרך השנייה - למלא צרכי הגוף בצורה המאוזנת והבריאה. היחס לחושי הראיה, הריח והשמיעה יכול להיות כפי הדרך השלישית, "הדור נאה זיו העולם נפשי חולת אהבתך" על ידי התבשמות מהעולם, נופיו, אוירו ונגינותיו יכולה להתבשם הנשמה.

הנאה או הנעה?
הרב סעדיה דנן שליט"א - מפתח שיטת האימון (קאוצ'ינג) היהודי 'מאמנים באמונה'.
'הדבש והעוקץ' הטמונים בתחושת ההנאה הינם כימי האדם.
מצד אחד, נבראו "אילנות טובים ליהנות בהם בני אדם", עד כדי שעתיד ליתן אדם את הדין על שיַכל ליהנות ולא נהנה, ובשבת מצווים אנו "להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים". ונדרש ש: "דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם". וכך בלמידה, ההנאה מצביעה על רצון וחשק פנימיים. בכל אלה, חוש ההנאה נתפס כמדד יסודי למעורבות הנפש והרחבת הדעת.
מצד שני, החטא הקדמון התחיל מ - "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים...". ורבי יהודה הנשיא מעיד שלא נהנה מהעולם הזה אף באצבעו הקטנה. כי ההנאות, ממשיכות את האדם לדרגת הבהמה, ואף בהנאות המותרות נדרש האדם לא להיות בבחינת 'נבל ברשות התורה'. כלומר, ההנאות מסוכנות - הנאה כה ונאה .
לפיכך, צפה ועולה השאלה - מהי ההבחנה אשר יש בה לכוון אותנו בהתמודדות היום יומית כלפי הנאות מותרות?
ההבחנה המתחייבת היא בין הנאה לבין הנעה .
כלומר, האם האדם הנהנה תופס את ההנאה כמקור ההנעה להשגת תכליתו, או כסיוע ופועל יוצא להשגת המטרה?
אם ההנאה נתפסת כעזר וכפועל יוצא של ההתמודדות התכליתית, הרי היא הנאה ראויה ונדרשת כדי לרומם את מעורבות הנפש ויישוב הדעת והרצון באדם כלפי התכלית.
אך אם ההנאה נתפסת בעיני האדם כמקור הנעה, המניעו לפעולה כלשהי, או אז היא מסוכנת, כי בכל התמודדות שההנאה הסובייקטיבית לא תופיע, ויידרש מהאדם מאמץ וצורך לסבול, הוא יברח לאזור הנוחות שהוא אזור הנכות שלו.
ההנאה לעולם לא יכולה לשמש כמדד לגילוי האמת, אלא האמת מצד עצמה היא המניע המחייב לפעול, גם אם 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן... ובתורה אתה עמל".
רדיפה אחר ההנאות כמניע, תביא להתמכרות להנאות ותאוות העולם הזה, והאדם לא יצליח לפתח את אמונתו ולא לבטא את ייחודו ותכלית חייו.
נדרשים אנו לפנות לפיתוח האמת האלוקית שטבועה בנו, כך שכל ההנאות שנחווה יהוו ביטוי ועונג חושי ונפשי לרצון ולתכלית האמיתית אליה אנו שואפים - ליהנות מזיו השכינה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il