בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אלקנה בן שלומית

גליון מס' 431

שניים מקרא ואחד תרגום

מקור הדין מהגמרא, סדר קריאת המקרא והתרגום, מאימתי ועד מתי קוראים שמו"ת לכתחילה, דעת הרמב"ם בעניין זמן קריאתה, זמני קריאתה לדעת מרן, רמזים לחובת קריאת שמו"ת, דעת המשנ"ב וה"גר"א" בסדר קריאתה, שלא לדבר באמצע הקריאה, דעת ה"כף החיים" והאר"י הקדוש בסדר קריאתה, דעת ה"בן איש חי" בעניין קריאתה, אם יוצאים ידי חובה בפירוש רש"י, שלא לקרוא שמו"ת בלילה, כ"ו פסוקים של ליל שישי, לקרוא שמו"ת ליקבה"ו, המשמעות שבשמות העברים, ירידה שהיא עליה, ועליה שהיא ירידה, בריאה מיוחדת ושמה מנוחת שבת, שכר לימוד תורה בשבת, בקשות כאב לפני אביו.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

טז טבת תשס"ח
15 דק' קריאה
מקור הדין מהגמרא
קריאת שנים מקרא ואחד תרגום איננה עצה טובה בלבד (כגון לבעלי בתים על מנת לזכותם בלימוד תורה וכד'), ובודאי שאינה סגולה גרידא (למרות שסגולתה רבה עד מאוד וכדלקמן), אלא היא חובה על כל אחד ואפילו על תלמידי חכמים שממיתים עצמם באהלה של תורה, וכדמשמע מהשו"ע (או"ח סי' רפ"ה), וכדלקמן. המקור לחיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא מהגמ' (ברכות ח' ע"א וע"ב), וממנה למדים שאפילו אמוראים הקפידו בה ובצורת קריאתה. (ולא כטוענים שקריאת שמו"ת מבטלת מהתורה שרגילים ללמוד, ועיין ל"כף החיים" סי' רפ"ה סקי"ד שכתב בעניין זה: "ולא יחוש על הזמן נגד עבודתו ית' כי לכך נוצר"] .וז"ל הגמ': "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכלא שתא במעלי יומא דכפורי (הוא רצה לפטור עצמו בקריאת שמו"ת של כל פרשיות התורה פעם אחת בשנה בערב יום הכיפורים). תנא ליה חייא בר רב מדפתי, כתיב ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל והשותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי (כלומר, שמצות היום בערב יום הכיפורים היא אכילה ושתיה, ואם יקרא שמו"ת של כל השנה יבטל את המצוה). סבר לאקדומינהו (כלומר, שיקרא את כל פרשיות התורה שנים מקרא ואחד תרגום קודם זמנן במהלך שבת אחת או שתים של השנה וכדברי רש"י לקמן), אמר ליה ההוא סבא, תנינא, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר - כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה, אשלימו פרשיותייכו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום (הרי שחשיבות הקריאה היא דוקא עם הציבור, ולא יקדים אותה ולא יאחר אותה)", ע"כ.

סדר קריאת המקרא והתרגום
רש"י פרש את דברי הגמ' הנ"ל, וז"ל:"ישלים פרשיותיו - של כל שבת ושבת". "ואפילו עטרות ודיבון - שאין בו תרגום". "לאקדומינהו - לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות", עכ"ל. מדברי רש"י למדנו שני דינים, האחד שזמן קריאתה הוא דוקא בכל שבת ושבת כסדר קריאתה עם הציבור, והשני הוא שחובת קריאת התרגום הוא גם כאשר לא נשתנה כלום מהמקרא, כגון עטרות ודיבון שתרגומו הוא כקריאתו. והתוס' (שם. ד"ה "שנים מקרא ואחד תרגום") הביאו דעה שיכולים לקרוא את התרגום בלשון זרה למי שלא מבין את התרגום, וחלקו על זה, ולדעתם חובת קריאת התרגום היא דוקא בלשון התרגום (הרי שלא בא התרגום רק לבאר את מה שלא מובן, אלא זו חובת קריאה כפי שנתקנה דוקא, [ואפילו היכא שלא מובן]), וז"ל: "יש מפרשים, והוא הדין ללועזות בלעז, שלהן הוי כמו תרגום שמפרש לפעמים, כי כמו שהתרגום מפרש לעם הארץ,כך הם מכינים מתוך הלע"ז. ולא נהירא, שהרי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי כדאשכחן בכמה דוכתי דאמר רב יוסף (מגילה ג.) אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, ע"כ אין לומר בשום לשון פעם שלישית כי אם בלשון תרגום", עכ"ל. והוסיפו עוד התוס' לחומרא (שם: ד"ה "ואפילו"), שחובת התרגום הוא מתרגום אונקלוס, והיכא שאין תרגום אונקלוס, יקרא מתרגומים אחרים היכא שמבוארים הדברים יותר, וכגון בעטרות ודיבון שאונקלוס לא תרגם כלל, ובתרגום ירושלמי פירש "כלילא" ו"מלבשתא" (עיין בפרישה סימן רפ"ה). וז"ל: "ואפילו עטרות ודיבון וכו' - וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי, היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר, משום הכי נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי. וצריך לקרות ג' פעמים העברי, מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום", עכ"ל.

מאימתי ועד מתי קוראים שמו"ת לכתחילה
מדברי הגמ' הנ"ל למדנו שחובת הקריאה היא "עם הציבור" דוקא, ושלא יקדים אותה או שלא יאחר אותה. והשאלה מאימתי יכול להתחיל לקרוא אותה באופן שלא מקדים אותה? התוס' (שם: ד"ה "ישלים") כתבו על זה, שממנחה של שבת אפשר להתחיל לקרוא את הפרשה של השבת הבאה, וז"ל: "נראה, דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה, דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה, נקראת עם הצבור. ואע"ג דלענין גיטין לא נקרא קמי שבת אלא מרביעי ואילך", עכ"ל. [המשנ"ב סי' רפ"ה סק"א פסק כדברי התוס' ולקמן יבואר]. והתוס' (שם) הוסיפו, וז"ל: "במדרש, ג' דברים ציוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר, שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה - משמע דקודם אכילה צריך להשלימה. ומיהו, אם השלימה לאחר אכילה שפיר דמי. מ"מ מצוה מן המובחר קודם אכילה", עכ"ל. מדבריהם למדנו, שלכתחילה ניתן להתחיל לקרוא (את הקריאה של השבת הבאה) שמו"ת ממנחה של שבת ועד האכילה של שבת הבאה (את הקריאה של אותה שבת).

דעת הרמב"ם בעניין זמן קריאתה
לקמן יבוארו השיטות בפוסקים ראשונים ואחרונים בעניין זמן קריאתה למעשה. הרמב"ם פסק (הל' תפילה פרק י"ג הלכה כ"ה), וז"ל: "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת [ויש גירסא ברמב"ם "בכל שנתו" והכוונה במהלך כל השנה] בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום. ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור", עכ"ל. וראה ל"כסף משנה" שהבין בדברי הרמב"ם שיכולים להתחיל את הפרשה במהלך כל השבוע, וז"ל: "ומלשון רבינו נראה דכל השבוע מיקרי עם הציבור אע"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך" ורמז כאן לדברי התוס' הנ"ל שלא דמי לגיטין. ומיהו, בפירוש הגר"י קאפח על הרמב"ם הביא שמנהג תימן לקרוא חצי הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ביום רביעי בבוקר אחרי תפילת שחרית, וביום חמישי חציה השני (כנראה בגלל הגמ' פסחים שמיום רביעי מקרי קמי שבתא).

זמני קריאתה לדעת מרן
מרן מביא (שם, ס"ד) שלושה זמנים בהם ניתן לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, וז"ל: "מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת (כמו צוואת רבי הנ"ל לבניו). ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה עד המנחה. וי"א עד רביעי בשבת (כדעה המובאת בתוס' הנ"ל). וי"א עד שמ"ע (דהיינו בשמחת תורה, שאז משלימים הצבור)", עכ"ל. (ועיין ל"כף החיים" ס"ק כ"ה שהביא בשם הגר"א שהיה דוחק עצמו לסיים את הפרשה ביום ו' דוקא).

רמזים לחובת קריאת שמו"ת
דורשי רשומות מצאו רמזים לחובת קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בראשי התבות של הפסוק "ואל"ה שמו"ת בנ"י ישרא"ל הבאי"ם", ובהם רמוז גם זמן הקריאה לכתחילה. בעל הטורים כתב ר"ת: "[ ואל"ה ] - ו 'אדם א 'שר ל 'ומד ה 'סדר, [ שמו"ת ] - ש 'נים מ 'קרא ו 'אחד ת 'רגום, [ בנ"י ] - ב 'קול נ 'עים י 'שיר, [ ישרא"ל ] - י 'חיה ש 'נים ר 'בות א 'רוכים ל 'עולם". ויש אומרים ראשי תבות אחרים למילים ואל"ה שמו"ת בנ"י ישרא"ל הבאי"ם : "[ ואל"ה ] - ו 'חייב א 'דם ל 'ומר ה 'פרשה, [ שמו"ת ] - ש 'נים מ 'קרא ו 'אחד ת 'רגום, [ בנ"י ] - ב 'טעמים נ 'גונים י 'קראנה, [ ישרא"ל ] - י ש 'קוראים ר 'ש"י א 'שרי ל 'הם, [ הבאי"ם ] - ה ב 'רוכים א י 'למדו מ 'וקדם (ביום שישי). ומה שהביא שיש לקרוא הפרשה בטעמים, עיין ל"כף החיים" (סי' רפ"ה סקי"ג) שהזהיר מאוד לקרוא שנים מקרא בטעמים דוקא, והביא כן בשם החיד"א ובשם מהרח"ו, עיי"ש.

דעת המשנ"ב וה"גר"א" בסדר קריאתה
נחלקו הפוסקים כיצד סדר קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, והאם ניתן לצאת ידי חובת פעם אחת מקרא במה ששומעים את הקריאה מהשליח ציבור בשבת. במשנה ברורה (סי' רפ"ה סק"ב) כתב על זה, וז"ל: "שנים מקרא - אבל לא יקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויכוין לשמוע מהש"צ, אלא צריך לקרות ב' פעמים מקרא חוץ ממה ששמע מהש"צ, אם לא שקרא אז ג"כ בפיו. וע' במ"א סק"ח שכתב בשם 'לחם חמודות' דבדיעבד יוצא פעם אחת במה ששמע מהש"צ. ויש אחרונים שמחמירין אפי' דיעבד. ובענין הקריאה, יש דעות בזה בין אחרונים, י"א שיקרא כל פסוק ב' פעמים ותרגום עליו, וי"א שיקרא כל פרשה ב' פעמים ואח"כ התרגום, היינו שיקרא כל פרשה פתוחה או סתומה ב' פעמים ואח"כ התרגום. ובמ"א ובשע"ת מצדדים כדעה ראשונה. ובספר 'מעשה רב' איתא, שהגר"א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה, או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין. ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. מי שהוא בקי בטעם ובנקודות בע"פ, טוב להדר לקרות בס"ת גופא", עכ"ל. כלומר, שהמשנה ברורה מביא שלוש שיטות כיצד סדר קריאתה. א - לקרוא כל פסוק ופסוק שנים מקרא ואחד תרגום, [או שיקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויקרא שוב בפיו יחד עם השליח ציבור את כל הפרשה בשבת]. ב - שיקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויצא ידי חובתו ממה ששומע מהשליח ציבור בשבת. ג - , שיקרא פרשה פתוחה או סתומה פעמיים, ואחר כך את התרגום עליה (כמנהג הגר"א).

שלא לדבר באמצע הקריאה
צריך להשתדל שלא לדבר באמצע הקריאה של שמו"ת דברים בטלים, ואם רוצה לאכול או לשתות יכול לברך, אבל לכתחילה לא יעשה שום הפסקה.

דעת ה"כף החיים" והאר"י הקדוש בסדר קריאתה
ה"כף החיים" (שם, סק"ג) הביא בשם השל"ה הקדוש ובשם הרש"ל, שאפשר לקרוא את כל הפרשה כולה שתי פעמים ואחר כך את כל התרגום בפעם אחת, [וגם הביא את דעת ה'לחם חמודות' הנ"ל, שיש לקרוא כל פסוק ופסוק שנים מקרא ואחד תרגום]. אחר כך הביא את דעת האר"י הקדוש שיש לקרותה דוקא כל פסוק ופסוק שנים ומקרא ואחד תרגום ודחה את השיטות הנ"ל, וז"ל: "וכ"כ בהגהת י"נ בשם האר"י וסד"ה, וכ"כ בכתבים, וכ"מ סי' קמ"ה שהיו נוהגים כן בזמן שהיו מתרגמין. והפסוק האחרון אומרו גם אחר התרגום כדי לסיים בתורה (מ"א סק"א) וכ"כ בשער הכוונות דף י"ב ע"א דמנהג האר"י ז"ל תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבית הכנסת או לבית מדרשו ושם היה שם ס"ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת, והיה לו תלמיד אחד שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום, והוא אומר אחריו, וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפרשה, ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרוא כל הפרשה כולה מקרא פ"א ולשנותה מקרא פ"ב ואח"כ קורים כולה יחד תרגום פ"ג, אלא כל פסוק ופסוק בפ"ע היה קורא שמו"ת, והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו', והיה אומר כי זה סוד 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו', זולת אם ארע לו אונס גדול מאוד שאז היה קורא הפרשה שמו"ת אחר סיום תפילת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית, כמו שציוה רבנו הקדוש לבנו ולא כמו אותם הקוראים אותה באמצע תפילת שחרית דשבת, עכ"ל ", עכ"ל. ובאמת, כך נראה פשט דברי חז"ל הנ"ל שאמרו "שנים מקרא ואחד תרגום", וכן יש להשתדל לנהוג לכתחילה (ועיין עוד ב"כף החיים" סק"ל שכתב שאפילו בדיעבד לא יסמוך על קריאת הש"צ). חכם צדקה הזקן, היה לו בית הכנסת ברחוב חגי, היה מוריד ספר תורה ביום שישי מההיכל, וחכם יעקב מוצפי היה קורא לו תרגום, והיה אומר שמקיים בכך את דעתו של האר"י הקדוש, וגם היה מגיה באותה הזדמנות את הפרשה של אותה השבת.

דעת ה"בן איש חי" בעניין קריאתה
מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" כותב (שנה שניה, פרשת לך לך אות י"א) בעניין זמן קריאת שנים מקרא ואחד תרגום שהוא לכתחילה ביום שישי, ואם לא הספיק, יקראנה ביום שבת קודם האכילה. וז"ל: "גם צריך עוד הכנה בדיבור ביום השישי בעצמו לקרות הפרשה כולה שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר שסיים הפרשה יכפול פסוק האחרון ואין צריך לכפול גם התרגום שלו. ואין קורין התרגום בטעמים כנז' בשער טעמי המצות. ואם נאנס ולא קרא הפרשה שמו"ת ביום ששי, יקראנה שמו"ת ביום שבת אחר התפילה קודם קידוש שבת. ואם חל שבת בר"ח או שקלים וזכור ופרה והחודש צריך לומר ההפטרה של שמו"ת הפטרת השבוע, הן אם קורא השמו"ת ביום ששי הן אם קוראה ביום שבת עצמו. ולדעת המשנה ברורה לקרוא את ההפטרה של ד' פרשיות (סוף סימן רפ"ה, עיי"ש).

אם יוצאים ידי חובה בפירוש רש"י
והנה, במקור התקנה היה התרגום מבאר את הפסוקים, אבל בימינו לא כל אחד מבין את כוונת התרגום, על כן לכתחילה יש להבין את מה שקוראים (מלבד קריאת התרגום דוקא, וכדלקמן), וכמו שמביא ה"כף החיים" (שם, סק"ד) את דברי המגיד שאמר למרן: "אבל צריך לקרות הפרשה בנחת ולהרגיש בדקדוקיה ולתרץ אותם, ומה שלא תוכל לתרץ עיין במפרשים". ומרן בשו"ע (סי' רפ"ה ס"ב) הביא שאם קרא את הפרשה עם פירוש רש"י יצא ידי חובתו (גם בלי לקרוא את התרגום), אבל אין לסמוך על זה לכתחילה, וז"ל: "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י", ע"כ. (ועיין ב"כף החיים" סק"כ שמרן הביא פירוש רש"י דוקא כי אין להבין בשאר לועזות מה שמבואר בתרגום וברש"י. ושם בס"ק כ"ב הביא בשם הרש"ל שמי שלא מבין את התרגום יקרא רש"י דוקא, אבל החיד"א דוחה דעה זו וכותב שמעלת התרגום עולה על כולם לפי שניתן בסיני, ושלפי חכמי האמת יש קפידא בתרגום דוקא).

שלא לקרוא שמו"ת בלילה
ה"כף החיים" (שם, סקי"ד) הביא בשם גורי האר"י שאין לקרוא שמו"ת בלילה, [והיינו שאף על פי שעד חצות הלילה לא קוראים מקרא, אבל תרגום אין לקרוא כל הלילה], וז"ל: "אין לקרות הפרשה שמו"ת באשמורת אור השישי קודם שיאיר היום, כי כתבו גורי האר"י ז"ל שאין לקרות תרגום בלילה (מחב"ר אות ט' ושע"ת אות א')". ומכל מקום, אם אין לו זמן אחר, מתירים לו את זה.

כ"ו פסוקים של ליל שישי
מרן בעל הבא"ח זיע"א (הלכות שנה שניה, פרשת לך לך, אות י') הביא תיקון סדר קריאת כ"ו פסוקים מהפרשה בכל ליל שישי פעם אחת ובלי תרגום, והפליג במעלה שבדבר, וז"ל: "בכלל ההכנה של הדיבור הנז' הוא לקרות בליל ששי אחר חצות באשמורת כ"ו פסוקים הנדפסים בספר "חוק לישראל", ולא יקרא התרגום אלא מקרא בלבד, ויקראם פעם אחת ולא יכפול. ואם יודע בעצמו בבירור שאחר שישן לא יהיה ניעור קודם עלות השחר כדי לקרות כ"ו פסוקים הנז', אז יקרא אותם קודם שישן בהתחלת הלילה. ואם נאנס ולא למד כ"ו פסוקים הנז' בלילה וכבר האיר היום, עכ"ז ילמוד אותם בבוקר, ואע"פ שהאיר היום ילמדם מקרא בלבד בלא תרגום. וכתב לי הרה"ג מהר"א מני נר"ו דנתפשט המנהג בעיה"ק ת"ו דאם לא למד כ"ו פסוקים בלילה, שאומר אותם פעם אחת מקרא קודם קריאת שמו"ת", עכ"ל. [ועיי"ש באות י"א שחוקר הרב זיע"א כאשר לא יכולים לקרוא הפרשה שמו"ת ביום שישי כגון שחל שבת בראשית באסרו חג כיצד מתקן את הדיבור של אותו היום, והביא שם את תשובתו של הר"א מני זיע"א לחקירתו עיי"ש].

לקרוא שמו"ת ליקבה"ו
ב"כף החיים" (שם, סק"ד) הזהיר שלא לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום כסגולה גרידא ובתנאי ועל מנת להתברך באריכות ימים ובשאר הברכות, אלא יש לקרותה לשם שמים, ואף תיקן נוסח "לשם יחוד" מיוחד שיש לאומרו קודם הקריאה. וז"ל: "וכתב בס"ח, דיקרא האדם שמו"ת לשם מי שאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך", וכתיב בפיך ובלבבך לעשותו וכו', וכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ומ"מ הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו, ואל יסמוך על תנאי שנאמר, והן לא ידיע להוי לך מלכא די לצלמך לית אנחנא פלחין, [במקור הפסוק בדניאל פרק ג פי"ח: 'וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד] וכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, ע"כ. וע"כ, קודם שיקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום יש לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה וכו', הריני בא לקרות הפרשה של השבוע שמו"ת לתקן את שורשה במקום עליון, ויהי נועם וכו' ", עיי"ש. היה רב גדול שזלזל באמירת הנוסחאות של "לשם יחוד", ובגלל זה טעה וכתב בספרו פסק הלכה לא מדוייק; והרב חיד"א כתב עליו שמכיון שזלזל בנוסח של ליקבה"ו, גרם לעצמו שטעה בהלכה מסוימת. ויחשוב כל אדם, מה כבר אומרים באותו הנוסח, שמכינים עצמנו לקיים בשלמות את המצוה שעומדים לעשות. יתר על כן, ידוע שאדם שמניח תפילין ולא אמר ליקבה"ו, לדעת הב"ח לא יצא ידי חובה, וידוע שמצות תפילין צריכה כוונה, וצריכים לזכור מ שכתוב בתורה: 'למען תהיה תורת ה' בפיך', וכן אדם שלא מכוון לצאת ידי חובת מצות סוכה, חיישינן שמא לא יצא ידי חובו, שהרי כתוב בה "למען ידעו דורותיכם", לכן רצוי תמיד לומר ליקב"ה על כל מצוה ומצוה, ואם לא אמר יצא ידי חובה בדיעבד.

המשמעות שבשמות העברים
הקשו המפרשים על מה שהתורה מנתה את שמם של בני ישראל במצרים וכתבה: 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו', ולכאורה קשה, הרי ידועים שמם של בני ישראל ומה מחדשת לנו התורה בזה? אלא, כתוב במדרש, שבני ישראל שמרו את שמם במצרים, ונכנסו עם השם ראובן, ושימרו את השם ראובן ולא קראו לבניהם במקום זה רוברט, וכן נכנסו עם השם אברהם ויצאו עם השם אברהם ולא עם השם אלברט, וכן משה נשאר משה ולא מואיז. הגע עצמך, הרי השם העברי איננו סתם שם בעלמא, אלא כל שם עברי מבטא משמעות חשובה ומיוחדת. תארו לכם, כשנפגש בנימין עם יוסף, שאל אותו יוסף האם יש לך ילדים? והוא אמר לו שיש לו עשרה ילדים. שאל אותו יוסף לשמם? ומנה לו אותם (בלע, בכר, אשבל, וכו'). שאל אותו יוסף מה מבטאים שמות אלה? ואמר לו בנימין שכל אחד מאותם שמות מבטא את הגעגועים שלו לאחיו האבוד. וכמו כן, על זה היה אומר חכם מנשה שלו בשם מרן בעל הבא"ח, שאמר יעקב ללאה אחרי שנולד ראובן שתקח אותו לתלמוד תורה. כשנולד שמעון, אמר לה יש לך שתי ידיים, ביד אחת תקחי את ראובן, ובשניה את שמעון, ולא היה יעקב משתתף במשימה זו. אבל אחרי שנולד לוי אמרה לו לאה הרי יש לי רק שתי ידיים, ומאז התחיל גם יעקב לקחת את ילדיו לתלמוד תורה, וזהו שאמרה לאה: "מעתה ילווה אישי אליי". נמצינו למדים, שכל שם עברי הוא בעל משמעות מיוחדת ולא נקראו בני ישראל סתם בלי סיבה.

ירידה שהיא עליה, ועליה שהיא ירידה
כתוב 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב במצרים, ויוסף היה במצרים'. והקשו המפרשים, מהו שהתורה מדגישה "ויוסף היה במצרים", האם כוונת התורה בזה היא שיוסף לא נמנה במניין ה"שבעים נפש" של בני ישראל, או שמא באמת יוסף גם היה במניין ה"שבעים נפש" והתורה מתכוונת לדבר אחר? ונראה לומר, שמה שהתורה מדגישה יוסף היה במצרים הוא כמו שכתב רש"י "וכי לא היינו יודעים שיוסף היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שעשה מצותו של מלך, הוא מלך העומד בצדקו. מכאן אנו למדים,שיש אדם שהוא במדרגה גבוהה בתורה ויראת שמים, אבל אם הוא מתחיל להתעשר הוא יורד מעט ולאט ברוחניותו עד שיורד הרבה מאוד - וזהו שבחו של יוסף, שלמרות שהיה במדרגה של מלך במצרים נשאר במדרגתו הרוחנית. פעם היה רב אחד חשוב שנכנס למקום אחד וישב למטה עם כולם. כשראה אותו הרב, גער בגבאי ואמר לו איך יושב רב חשוב זה במקום פשוט, עליך להעלות אותו למעלה. מייד התנצל הגבאי ואמר לו שהוא לא ידעו ולא הכירו, אבל הרב סירב ואמר לו שרצונו לשבת למטה, כי דגל באימרה הידועה שמוטב שתהיה למטה ולא יורידוך מאשר שתהיה למעלה ויורידוך למטה.

בן גוריון והמזכיר שלו
היה ראש ממשלה שקוראים לו בן גוריון, יש לו מעלות בלימוד התנ"ך, ואמר עשיתי חשבון שלא נכנס לי בשכל, איך נכנסו שבעים נפש ויצאו ששים רבוא? אמרו לו אתה צודק, אבל כתוב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ששה בכרס אחד. ונכנס לו בשכלו. הוא לא היה אוהב "את". יום אחד נפגשתי אתו ואמרתי לו אתה צודק, כתוב "בראשית ברא אלקים "את" השמים ו"את" הארץ". הזדעק ואמר, מה כך כתוב, זה לא בסדר! אמרתי לו אתה צודק, כי חכמים הרגישו בזה, וכל "את" בא לרבות. והיה עוד מקרה אתו, שהיה לו מזכיר בשם יצחק נבון, ולימים נעשה נשיא המדינה. אמר לי אחד האנשים החשובים, שהוא מתרברב שהוא מקיים את עשרת הדברות, והשאר "ככה-ככה...". שיבחתי אותו על כך ואמרתי לו שזה בסדר ואשריו בזה. כעסו עליי ואמרו לי איך אתה משבח אותו על דבר זה? אמרתי להם והרי הוא אומר שהוא מקיים את כל עשרת הדברות, וזה ראוי לשבח. פניתי אליו ושאלתי אותו האם הוא באמת מקיים את עשרת הדברות, ואמר לי שכן. שאלתי אותו אם הוא נוסע בשבת, והוא אמר לי שכן. אמרתי לו איך אתה עושה כן, והרי כתוב בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו", הוא אמר לי שלא כתוב בזה שאסור לנסוע ברכב... עד שהסברתי לו והבין, ונבעת מהדבר הזה.

בריאה מיוחדת ושמה מנוחת שבת
בבריאת העולם כתוב שהקב"ה "שבת וינפש", ומאז באה שבת באה מנוחה, כלומר, שבשבת יש קדושה מיוחדת. פעם היתה תנועת הקיבוצים, שהכריזו שכל מי שעובד בשבת יקבל יום אחד בשבוע כבחירתו כנגד עבודתו ביום השבת. יהודי אחד ירא שמים התפלא על כך, ופנה אליהם ואמר להם שלא יתכן הדבר הזה, וכי הוא לא מרגיש מנוחה אלא בשבת עצמה, מה שלא מורגש בשום יום מימות החול. מכאן, שיש בריאה מיוחדת בשבת שנקראת "מנוחה". והקב"ה בעצמו אומר "אני שבתתי". ויש להבין ממה הקב"ה שבת? וכי ברא את העולם בידיו? הרי הכל אמר בדיבור? אלא מכאן שבשבת הדיבור התקדש ואסור לדבר בה אפילו דברי חול, ולא הותר אלא לדבר בה דברי תורה. עד כדי כך שרשב"י שמע את אמו מדברת, ולא דברי חול אלא דברי קדושה בהרחבה. ואמר לה, מי ששומע אותך לא מבין, כי הוא חושב שאת מדברת דברים בטלים, ותדברי פחות. ולא כאותם שמעבירים את זמנם בקריאת עתונים. פעם הייתי הולך לבית הכנסת ביום שישי, והייתי רואה "סבלים" מסכנים שמרימים חבילה של נייר עבות, שאלתי אותם מה זה? אמרו לי זה ערמת של עיתונים, אמרתי להם לא ניתנו שבתות אלא ללימוד תורה.

שכר לימוד תורה בשבת
שכר לימוד התורה בשבת רב ועצום במאוד מאוד, ואדם שיושב ולומד בשבת, יש אומרים ששכרו פי ארבעים מלימוד של יום חול, ויש אומרים פי ארבע מאות יותר מיום חול!!. לרבנים אני אומר שמותר להם לישון שעה בשבת, או שעה וחצי. ולבעלי בתים אני אומר שלא לישון, כי הם כל השבוע עובדים וצריכים לנצל את השבת ללמוד בה תורה, ולא ניתנו אלא ללמוד בה תורה, וזה דבר חשוב.

בקשות כאב לפני אביו
כתוב ש"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". אומר רש"י: "מלך חדש, רב ושמואל, חד אמר חדש ממש וחד אמר נתחדשו גזרותיו. ומה זה ויקם מלך חדש? אתה מלך חדש, אתה עושה גזרות חדשות על יוסף? אתם עושים נגד היהודים, אתם תקבלו מכה קשה על זה. זה מוסר גדול. אנחנו, יש לנו בקשות מהקב"ה. כתוב שפעם אחת לא היה גשם, אמרו לו לחוני המעגל להתפלל על הגשם, אמר אני עג עוגה ולא זז ממנה עד שירד גשם. ירד גשם זלעפות, אמר אני לא רוצה כזה. אמר, מה אתה לא רוצה? אמר, כל טיפה כמו מקוה שלמה של ארבעים סאה. אמר לו רבי שמעון בן שטח, הייתי גוזר עליך נידוי, ומה אעשה שאתה כמו בן לפני אביו, ונכון, אנחנו בנים לה' אלקיכם. אנחנו אומרים להקב"ה: "אבא", אנחנו רוצים פרנסה, בריאות, פרנסה, בן יכול לבקש מאבא. ואומרים רבש"ע תן לנו גשם, לא זעף, לא טיפות טיפות, אלא גשמי ברכה. באמירקה ורוסיה ואוסטרוליה צריכים להודות לנו שאנחנו מתפללים עליהם שיהיה להם טוב. אבל לנו, אנחנו רוצים שתהיה הברכה שהברכה תבוא אלינו ישירות, ואחר כך נתן להם את מה שמגיע להם. אנחנו מבקשים טל, טל חיים, יחיון מתיך, בביאת הגואל במהרה בימנו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il