בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

גליון מס' 431

"הבה נתחכמה לו"

שלשה היו באותה עצה, ויקוצו מפני בני ישראל, בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ותחיין את הילדים , זכות המיילדות ושכרן, והנה נער בוכה, ותקרא שמו משה, הלהרגני אתה אומר, גר הייתי בארץ נוכריה , ותעל שוועתם, בני בכורי ישראל, תבן לא נתן לעבדיך, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

טו טבת תשס"ח
10 דק' קריאה
השבוע בשבת נתחיל לקרוא פרשת שמות. בפרשה זו מתחיל שעבודם של עם ישראל במצרים ב"הבה נתחכמה לו" - לעם ישראל, ולמושיען של ישראל (עיין רש"י), ובגאולתם של ישראל, היינו ביציאת מצרים.

שלשה היו באותה עצה
פרעה רצה לגזור על הפסקת הילודה של ילדי בני ישראל ולהמיתם והוא פונה לעמו ואומר להם "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י).
וכשראה פרעה שלא די שלא התקיימה גזרתו, אלא גם נעשה הפך הדברים, מייד ציוה להשליך את כל הזכרים ליאור:
"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב).


אומרים חז"ל:
"שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית" (סנהדרין דף קו ע"א).


בלעם שיעץ, נהרג - הגמרא אומרת (שם דף ק"ו ע"ב) שאל אותו מין את ר' חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה ? א"ל מיכתב לא כתיב אלא מדכתיב 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם', בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע. א"ל שפיר קאמרת לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא (פִסֵח) כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה, עי"ש. הרי שהקב"ה נפרע ממנו מייד ולא נתן לו שהות לשוב בתשובה על מזימתו ומחשבתו הרעה שחשב לקלל את ישראל.
יתרו שברח - נתעלה.
ואיוב ששתק, נדון ביסורים - כי אדם בעל כאבים צועק "אוי אוי", ולשם מה הוא צועק? כדי להקל על כאביו. איוב היה צריך לצעוק ולהוכיח את פרעה ולא לשתוק, ועל כן באו עליו ייסורים.

כתוב שהקב"ה חרה אפו על איוב, על אשר הצדיק את נפשו, ועל שלשת רעיו שבאו להוכיחו הקפיד, על אשר הרשיעו את איוב - ושואלים הכיצד ? ופירש האלשיך הקדוש והאריז"ל הסכים עמו: שאיוב בא בגלגול של תרח אבי אברהם, והוא - איוב הנוכחי, אמנם צדיק תמים אבל עליו לתקן את תרח שעבד ע"ז.
ורעיו טענו: אם ה' מביא עליו יסורים כנראה שמגיע לו וע"כ חרה אפו של ה' עליהם אשר הרשיעו את איוב הנוכחי כי הוא היה איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע.

ויקוצו מפני בני ישראל
כתוב "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, יב).
המצרי היה רוכב על סוס והנה הוא רואה ילדים משחקים באמצע הדרך, והיה צועק עליהם שיפנו את הדרך אך הם לא היו שומעים לו.
המצרים ראו את ילדי ישראל כמו קוצים בעיניים, כל הרחובות היו מלאים ילדים. והם באו וטענו כלפי בני ישראל: מה זה שאתם יולדים ששה בכרס אחת, וכל שנה וחצי אתם מביאים עוד ששה בכרס אחת ? תעשו הפלות! למצרים הפריע הגידול העל-טבעי של עם ישראל.

זאת ועוד, לילד יהודי יש פנים קדושות, והמצרים לא היו יכולים להסתכל על הפנים הקדושות של ילדי ישראל.

בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים
וכתוב בזוהר הקדוש:
בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. אומרים חז"ל שכל אשה היתה יולדת ששה בכרס אחד. והנשים לא היו באות לרב ומבקשות ממנו היתר למנוע הריון כיון שקשה להם לגדל את הילדים, או מכיון שעול הפרנסה כבד מנשוא וכדו' ובודאי שלא באו ח"ו לבקש היתר לעשות הפלה. ובמצרים פרעה היה מעביד גם את הנשים בפרך, ואף על פי כן אף אחת לא התלוננה והן העמידו דור ישרים מבורך, ולכן בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. ולדברי הזהר, אשה שמפילה או מונעת עיבור או אדם אחר, ואפילו בעלה הגורם לכך, הוא "סותר בנין של הקב"ה" ועונשו חמור (עיין בזוה"ק שמות דף ג' ע"ב באורך).


ותחיין את הילדים
כתוב "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א, טו -יז).
אומר רש"י : ותחיין את הילדים - "מספקות להם מים ומזון".
ואומר פרעה מלך מצרים למיילדות (שם בפסוק יח) "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים" - לא די שאתן לא הורגות את הילדים, אתם עוד מספקות להם מים ומזון ?!

אמרו לו המילדות: תתבייש לך! אתה שומע תינוק בוכה שאין לו מה לאכול ולא תביא לו לאכול?!
ועוד אומרות המיילדות לפרעה (שם, יט): "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
וביאר רש"י , וז"ל:
" כי חיות הנה - בקיאות כמילדות, וכו'. ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן 'ויברך אותם' וכו', עיי"ש.



זכות המיילדות ושכרן
והקב"ה הטיב למיילדות ככתוב "וַיֵּיטֶב אֱ-לֹקִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כ-כא).
"ויעש להם בתים", אומר רש"י : "בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, ויבן את בית ה' ואת בית המלך כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים".
והרשב"ם ביאר שעשה להם "בתים", היינו "מעצר בית", שלא יסתובבו בין המצרים.
שכרן של המיילדות היה עצום, וריבויו של עם ישראל נזקף לזכותן (יש לשים לב שההטבה למיילדות היתה בהנהגה אפילו של דין, כמו שכתוב 'וייטב אלקים ').
ויש להבין מדוע הדגישה התורה שהעם התעצם 'מאוד'? אלא הביאור הוא, הנה בדרך הטבע יש אחוז מסוים של לידות בהם התינוק מת ל"ע, מה שנקרא בלשון הרופאים 'הפלה טבעית' והקב"ה הטיב עם המיילדות ואמר, אם יהיו אפילו מעט מאוד תינוקות מתים, הרי יאמרו שזה בגלל המיילדות שמקיימות את צו המלך להרוג אותם, על כן עשה הקב"ה נס מעל הטבע ושום תינוק לא מת בלידה, אלא כולם חיו, ולא רק חיו בלבד, אלא גם גדלו והתחזקו שלא כדרך הטבע, וזהו שכתוב "וירב העם ויעצמו מאד".
מספרים שנשי המצרים היו אומרות ליהודיות: אין לכן אוכל, אתן חלשות ואי אפשר לחיות בניסים - 'לאו כל שעתא מתרחיש ניסא'.
היהודיות ענו: אתן טועות! לאו?! מה שאתן אומרות לאו, טעות! כל שעתא מתרחיש ניסא.

והנה נער בוכה
כתוב "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב, ו). בת פרעה ראתה שבוכה בדמעות אבל לא שמעה שבוכה.

ותקרא שמו משה
וכתוב "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י).
כשמשה רבנו נולד קרא לו אביו ידידיה, ואמו קראה לו "טוב" כמו שכתוב (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא", וכשהניחו אותו ביאור ומצאה אותו בת פרעה, קראה לו משה - "כי מן המים משיתהו". ויש אומרים שקראה למשה מניוס (עיין באבן עזרא שמות ב' פסוק י' ששמו היה "מוניוס", ואח"כ הוסיף: "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה"). ומאז נקרא שמו משה כמו שהחליטה בת פרעה.
ולכאורה מדוע צריכים להתחשב בשם שקראה בת פרעה למשה, והרי מן הדין ראוי לקרוא לו 'ידידיה' או 'טוב' כמו שקראו לו אביו ואמו? אלא מכאן אנו לומדים את חשיבות הכרת טובה, שכיון שבת פרעה הצילה את משה וחרפה את נפשה על כך, על כן נקבע שמו כמו שהיא החליטה.

הלהרגני אתה אומר
משה רבנו גדל בבית פרעה, אך לבו היה עם אחיו היהודים. כתוב "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי וכו' וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה" (שמות ב, יא- טו).
ויש לשאול, מה אכפת לפרעה אם משה הרג איזה מצרי או לא, הרי הוא בן מלך? זאת ועוד מהו שכתוב "הלהרגני אתה אומר " ?
הנה משה רבנו יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, "וירא כי אין איש" - אומרים חז"ל שצפה עד סוף כל הדורות וראה כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר (רש"י), ודן אותו למיתה, וכתוב שהטמין אותו בחול (וכיצד טמן את המצרי בחול כשאין בידיו כלים? אלא החול נפתח מעצמו, ועל כן במכת כינים לא הכה משה בחול שלא יהא כפוי טובה. עיין רש"י פרק ז' פסוק יט, ובפרק ח' פסוק יב על הפסוק "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצרים", אומר רש"י: "אמור אל אהרן - לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה ע"י אהרן").
ומיהו לא כתוב באיזה צורה הכה אותו. ובמדרש רבא הובאו כמה דעות בזה (מ"ר שמות פרשה א' אות לד): "ויך את המצרי במה הרגו? רבי אביתר אמר: הכהו באגרוף. ויש אומרים: מגרפה של טיט נטל והוציא את מוחו. רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו שנאמר (שמות ב, יד) הלהרגני אתה אומר ".
ובאו דתן ואבירם ואמרו לפרעה: דע לך, שמשה יכול להרוג אותך. אמר פרעה, אם כן, אני אביא גדוד של שומרי ראש שישמרו עלי. אמרו לו דתן ואבירם: הוא לא יבא עם כלי נשק אלא באמירה, בדיבור בלבד הוא יהרוג אותך. ולכן רוגזו של פרעה על משה רבנו לא היה רק בדבר עצם הריגתו של המצרי, אלא על כך שהוא הרג אותו באמירה ובדיבור בלבד. והטעם, משום שכשיש אדם מסוכן שעלול להרוג, אזי אם יש לו אקדח וכדו' יכולים לתפוס אותו ולקחת ממנו את כלי הנשק - אבל כאשר אדם מסוגל להרוג בדיבור, אין עליו כל שליטה וא"א למנוע ממנו מלהרוג, ומזה חשש פרעה ולכן רצה להרוג את משה.

ולמעשה, צריכים להבין מה הנפקא מינה כיצד הרג משה את המצרי, ועל מה חולקים כיצד הרגו, הרי מה שהיה היה? ואפשר לבאר, כי הרמב"ם (בפ"י מהל' מלכים הל' ו') כתב: "ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כלשהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג". וכתב על זה הכס"מ: שהגמרא בסנהדרין בדף נ"ח מביאה את דברי ר' חנינא האומר: עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר "ויפן כה וכה" (על משה רבנו שהכה את המצרי), וסובר רבנו אע"פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וכו' דהיינו אע"פ שחייב מיתה לא נהרג, וקרא ד"ויפן כה וכה" אסמכתא בעלמא הוא.
אבל לפי דברינו אפשר לומר שבזה נחלקו התנאים במדרש, אם הרגו בפועל או שהרגו בדיבור, כמו שכתוב "הלהרגני אתה אומר ". וכיצד הורגים בדיבור? אומרים 'יהי רצון שהקב"ה יהרגהו', וזו מיתה בידי שמים.
והנ"מ, מה הדין כיום לענין גוי שהכה ישראל, שאם הלכה כרבנן שהם הרוב, יוצא שהגוי חייב מיתה בידי שמים כי משה התפלל וה' הרגו וזה מיתה בידי שמים.

גר הייתי בארץ נוכריה
כשילדה ציפורה אשת משה את בנה,קרא לו משה - גרשום "כי אמר גר הייתי בארץ נוכריה" (שמות ב, כב).
אומר בעל 'אור החיים הקדוש', רבנו חיים בו עטר זיע"א:
"גר הייתי - לשון עבר. כי בזמן שנכתבה התורה ידבר הכתוב. או ירצה על זה הדרך גר הייתי על דרך אומרו (תהלים קי"ט) 'גר אנכי בארץ', כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב, והוא אומרו 'גר הייתי' מעודי ונוסף לי 'בארץ נכריה' לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו", עכ"ל.


ותעל שוועתם
כתוב "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים" (שמות ב, כג - כה).

וסמיך ליה נאמר "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" (שמות ו, ה).

ונראה לבאר על פי דברי חז"ל במדרש, שבלעם בא ואמר לפרעה: דע לך שאם עם ישראל יתפללו ויאמרו סליחות ותחנונים, הקב"ה ישמע את תפלתם ואף יקצר להם את זמן השעבוד, כי לתפילה יש כח חזק מאוד והיא מסוגלת להושיע, ולכן יעץ לפרעה שלא יתן להם שהות להתפלל. ורק כשמת פרעה, עמדו ישראל בתפלה ובכו וזעקו לה'. הם לא בכו כמו המצרים על מותו של פרעה, אלא בכו על צער השעבוד, ואז "ותעל שועתם", והקב"ה שמע את תפלתם וגאל אותם.

ואומרים בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א שתיאר זאת כך: כשמת פרעה, התמנה שר מיוחד לנהל את מסע ההלוויה, ואת ימי האבל כנהוג למלכים. ועם ישראל הגישו בקשה מיוחדת לשרי ממשלת מצרים כי ברצונם להשתתף בהספדים ובמסע ההלוויה. השר הממונה אישר להם קטע אחד בלבד בו יוכלו להביע את "צערם" ו"השתתפותם" באבל. כשהגיע זמן זה, "ניצלו" בני ישראל את ההזדמנות והתחילו להתפלל ולזעוק בכל כוחם בדמעות שליש. השר המצרי התפלא והיה סבור שעם ישראל הם נתינים נאמנים לארצם ולמלכם, וכי הם באמת בוכים על מות פרעה. אבל עם ישראל צעקו וזעקו לשמים על צרתם, ואותה צעקה בקעה רקיעים ועלתה עד כסא הכבוד. וזהו שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" - אמר הקב"ה אני שמעתי את צעקתם שהם צועקים אליי, ולא כמו שסברו המצרים שעם ישראל זועקים על מות פרעה הרשע, ובזכות זה קיצר הקב"ה את חשבון שנות השעבוד, וגאל את ישראל.

וכתוב "ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יא- יב) - היינו כל מה שיצאו ממצרים קודם זמנם זה בזכות שקיבלו תורה בהר סיני.

בני בכורי ישראל
משה רבנו נצטוה מהקב"ה לומר לפרעה "כה אמר ה' בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).
חז"ל אומרים שאם ישראל עושים רצונו של מקום הם נקראים בנים.
ואומרת הגמרא במסכת שבת (דף פ"ט ע"ב): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך - לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו, רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. אמר, אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה בניך חטאו - אמר לפניו רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה (אומרים משם בעל הבא"ח זיע"א, אברהם ויעקב אמרו "ימחו על קדושת שמך" - הכוונה היא, ימחו עוונותם ע"י זה שהם נהרגים על קדושת שמך. אבל זה כנראה לא הספיק לסנגר על עם ישראל). אמר לו ליצחק בניך חטאו לי - אמר לפניו רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי (מבאר רש"י: " שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים") , עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה, דל (תוציא) עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו (נשארו) להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי הא קריבית נפשי קמך". היינו יצחק מוכן לקחת על עצמו את החשבון של עשרים וחמש שנים.

יצחק אבינו הוא מידת הגבורה, וכשהקב"ה אומר לו "בניך חטאו" - אומר יצחק אבינו כלומר הם בני ולא בניך ?! משמע שכלפי הקב"ה הם עבדים ולא כבנים, ועל זה התרעם יצחק אבינו.

תבן לא נתן לעבדיך
פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל ולבסוף הוא לא נותן להם אפילו תבן בשביל עבודת הלבנים, ובאים שוטרי בני ישראל ואומרים לפרעה: "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו" (שמות ה, טז).
אומר הרה"ג ר' אליעזר וולדנברג זצ"ל שהיה אב"ד בירושלים, בדרך רמז: "תבן אין ניתן לעבדיך" - תבונה אין לנו בשביל לחזור בתשובה, אבל "ולבנים" - השערות הלבנות, אומרות לנו: "עשו" - מה אתם מחכים חזרו בתשובה!

ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך
משה רבנו אומר לקב"ה "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה, כג).
אומר משה: ידעתי שפרעה לא יסכים, אבל שהוא יכביד את העול, את זה לא ידעתי.
ויש אומרים משם בעל הבא"ח זיע"א, אמר לו הקב"ה למשה: למה לא אמרת לפרעה שאתה שליח שלי? אמר לו משה: רבונו של עולם, בזמן שהזכרתי לו את שמך הרע יותר ויותר לעם. ואמר כך משה רבנו כדי להעלות חרון אף של הקב"ה על פרעה.
אמר לו הקב"ה: אם כך, בגללי הוא הֵרַע יותר, "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", הוא יקבל מכות ואחר כך יצאו לחירות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il