בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • כללי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

לט"ו בשבט

על החלום ועל החרוב

התבוננות בסיפור על עץ החרוב של חוני המעגל, המובא במסכת תענית.

undefined

הרב עזריאל אריאל

תש"ס
3 דק' קריאה
הגמרא במסכת תענית מספרת על חוני המעגל:
"אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על המקרא הזה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: וכי יש מנמנם שבעים שנה בחלום?
פעם אחת היה מהלך בדרך. ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: זה, לכמה שנים טוען פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים; כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני".


על כך אנו שואלים: כיצד פירש חוני המעגל את הפסוק? ומה היתה התשובה שקיבל מנוטע החרוב?
גלות בבל נמשכה, כידוע, שבעים שנה. חוני פירש את הביטוי "היינו כחולמים" על תקופת הגלות, ואמר: כאשר ישיב ה' את שיבת ציון, נגלה שכל הגלות לא היתה אלא כמו חלום. והדבר היה תמוה בעיניו: האם אדם יכול לחלום במשך שבעים שנה? הרי במשך אותו זמן מתרחשים מאורעות רבים העוברים על כל אדם כפרט ועל העם בכללו!

את התשובה לכך קיבל ממי שנטע את החרוב. החרוב נותן פירות רק לאחר שבעים שנה. הנוטע עצמו, סביר להניח שלא יזכה לאכול מפירותיו, ואף על פי כן הוא עמל ונוטע. מתשובתו של אותו אדם למד חוני המעגל שזמן הגלות אינו זמן של המתנה גרידא. יש לראותו כמו הזמן שעובר בין נטיעת החרוב לבין הבשלת הפירות. במשך כל הזמן הזה צומח עץ החרוב עוד ועוד: שולח שרשים למעמקי האדמה מכאן ומושיט ענפים איתנים אל השמים משם. תהליכים בוטניים מורכבים מתרחשים בתוכו עד שהוא מגיע לשלב בו הוא יכול לשאת פירות. אז מתברר שכל מה שאירע במשך אותן שבעים שנה נדרש היה כשלב מעבר המוביל אל המטרה הסופית. מתשובתו של הנוטע למד חוני שיש ערך לנטיעה גם כלפי אדם שלא יזכה ליהנות מפירותיה. עצם קיומו של תהליך הצמיחה המוביל אל הפירות - יש לו ערך גדול. כך גם זמן הגלות. לא שינה יש בה. לא חלום בלהות הוא, שצריך לדלג במהירות על פניו כדי להגיע אל היעד הנכסף. תקופת הכנה היא, שכל חלק מחלקיה מכשיר את העם כולו אל גאולתו. וכל הנושא בעולה של הגלות ובחבלי הגאולה - זכות גדולה נפלה בחלקו, גם אם לא יזכה לראות בעצמו את הגאולה השלימה, כדברי רב יוסף, שאמר: הלוואי ואזכה לישב בצל גלליו של חמורו של משיח.

מאחר שגם תשובה זו לא סיפקה את חוני המעגל, קיבל תשובה נוספת מן השמים. הוא ישן שבעים שנה. כשקם, מצא לפניו עולם אחר. הוא לא הכיר את אותו עולם, והעולם לא הכיר בו. אפילו בית המדרש, בו למד לפני כן, לא היה מסוגל לקבל אותו כראוי. אז למד חוני את חשיבותם של התהליכים המובילים אל הגאולה. אי אפשר לדלג על אף אחד מהם. מי שמנסה לדלג על תהליכים ולהגיע במישרין אל המציאות שתתממש רק בעוד שבעים שנה, ימצא את עצמו בלתי שייך אל אותה מציאות. רק אותו דו-שיח מתמיד, בין החלומות הגדולים לבין הדרכים האיטיות והפתלתלות המגשימות אותם במציאות, הוא היכול להביא אותם למימוש אמיתי.

את גבורת הסבלנות, לשאת בעולם של התהליכים, גם אם הם מתמשכים - בידיעה שהם הם המחברים את החזון אל המציאות - זאת למדנו מעץ החרוב של חוני המעגל.

וברשותכם, הקוראים, נסיים במספר חרוזים:

אל מול החרוב על לבנו נחרוט
את בני עמנו מכל הדורות:
כי בליל ראש השנה לאילנות,
היו יהודים, בגלויות שונות -
אוכלים חרובים בכליון עיניים
ובערגה לארץ ציון וירושלים

ויום יבוא, נהיה כחולמים,
ושבי ציון בשירה עולים
לעיני כל גויים ועמים,
כשטף מים באפיקי נחלים.
וא-להינו אשר הביאנו הלום
יזכנו לראות בהגשמת החלום
מקדשו יבנה, ספיר ויהלום
ובעוזו יברך את עמו בש-לום.

חרוב זה, השתיל הרך,
על גביו עומד מלאך,
לגדלו, עד יהא רם ונישא
רב פארות ופירות למשא.

שרשיו יעמיק בכל פינה,
וענפיו למחסה מחמה וצינה;
אך פריו - לא לנו יהא למנה,
אותו יתן רק לשבעים שנה.
ממנו יאכלו אך נכד ונינה,
ולא תפגע בו שיבה וזקנה.

פרי החרוב - מאכל בהמה,
הסתפקות במועט מפרי אדמה;
כרבי אלעזר ורבי שמעון,
אשר במערה דרו במעון:
עוסקים והוגים בתורת א-ל
ועטופים באדמת ארץ ישראל.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il