כל מצוה ומצוה טעונה חיבה. מצוות מקיימים, לא רק כעול חיצוני אלא כחפץ אהוב וחביב. אולם חיבת כל המצוות אינה ערך עצמי. היא חלק מקיום המצוה. לחיבת ארץ ישראל נועד מקום מיוחד. היא מצוה בפני עצמה. גם כשלא מקיימים את המצוה בפועל, יש לפחות מצוה לחבבה. וקל וחומר כשמקיימים את המצוה בפועל.

לכאורה, ט"ו בשבט אינו אלא תאריך פרוזאי של חישובי הלכות הקשורות במצוות התלויות בארץ: תרומה, מעשרות, ערלה, רבעי, ואולי אף שביעית. אולם בהתייחסות הטבעית הלאומית תפס ט"ו בשבט מקום מכובד יותר. היה זה היום בו התמלא הלב רגש אהבה חמים וכיסופים עזים לארץ ישראל: מצוותיה ונופיה, פירותיה ונטיעותיה, עברה ועתידה. יתכן שבגלות, בה לא יכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ, היה צורך ליצוק ליום תוכן רגשי יותר, במקום המצוות המעשיות התלויות בו. אך גם בארץ אין אנו פטורים מלייחד גם את הלב ביום זה, נוסף למוח. אדרבה, בארץ, חובת החיבה, גדולה יותר כי היא באה גם לידי ביטוי ממשי בכל הווייתנו. הלב והמוח, החיבה והחובה, המצוות התלויות בארץ והקשר הנפשי לארץ ישראל, חד הם.

ואכן, גישה עמוקה מתגלית כאן. חיבת הארץ אינה רק אהבת נופה ואתריה, אינה רק בניינה וגאולתה משממותיה. חיבת הארץ היא התקשרות נפשית עמוקה עם קדושתה, ערכיה וסגולותיה. זו הארץ הנבחרת על ידי ה', המושגחת על ידו, האהובה עליו. לכן בחר לשכון בה. לכן גם נצטוותה הארץ במצוות מיוחדות. כי לא סתם פיסת קרקע היא, אלא ארץ הקודש, וקדושתה מתבטאת ביחס מעשי מיוחד.

ארץ ישראל אינה רק טריטוריה. היא אינה מקום בלבד, המאפשר לנו לגור בו. היא אינה רק אדמה המפרנסת אותנו. היא אינה רק נוף המהנה אותנו. היא גם אלה, אך בעיקר הרבה יותר מאלה. עובדה היא שגם כאשר לא היינו בה - פיזית - היתה היא בנו - נפשית. קשרינו הטמירים עם ארצנו, לא זו בלבד שלא נתרופפו בעת ריחוקנו הפיזי ממנה, אלא שלמרבית הפלא התהדקו והועמקו. כי הקשר העמוק הקושר את עם-ישראל לארצו אינו קשר חיצוני, אלא קשר פנימי, מהותי.

המצוות התלויות בארץ מבטאות בדרך ההלכה המעשית, שהיא הביטוי החשוב ביותר בו אנו יכולים לבטא קשר מיוחד זה, שקרקע זו אינה כיתר הקרקעות בעולם. אדמת קודש היא - ולכן חייבת היא במצוות מיוחדות. רצה הקב"ה לזכות את ארץ ישראל, לפיכך הרבה בה תורה ומצוות.

לדעת הרמב"ן, כל המצוות שבתורה, גם אלו שאינן תלויות בארץ, קשורות בטבורן לארץ ישראל. ואף לדעת הרמב"ם, שאינו מסביר כך, חלקים מרכזיים בהווייתנו הדתית היו מתמוטטים חלילה, ללא ארץ ישראל. לדוגמא - כל הלוח ומערכת החגים תלויים בארץ ישראל. ולכן גם עונות השנה הנוהגות בארץ הן הקובעות את אופי חגינו וזמנם ומחייבות כל יהודי באשר הוא שם, גם כשהעונה בה הוא חי אינה תואמת את החג. יהודי באוסטרליה חוגג את חג האביב - בסתיו, ואת חג האסיף - באביב. וכך יאה לו. אין זה מקומו הטבעי.

קיומה המלא של תורתנו ושל מוסדותינו הלאומיים: משפט, מלכות, כהונה ונבואה - יכול לצאת אל הפועל רק בארץ ישראל. לכן כל תפילותינו, תקוותינו, מאוויינו ושאיפותינו מתמקדים בארץ. כל הדר בחו"ל דומה למי שאין לו א-לוה. חייו הרוחניים חסרי משמעות הם. הוא חסר השראה, חסר אמונה וחסר ייעוד.

ט"ו בשבט - חג התעוררותם של האילנות בארץ ישראל מתרדמת החורף, הוא גם חג התעוררותו של עם ישראל מתרדמת גלותו. פריחת האילנות בארץ גרמה לפריחת תקוותיו של עם ישראל לשוב ולהינטע מחדש בארצו. עם חזרתנו הפיזית לארצנו, חזרנו גם להכות בה שורשים רוחניים. קמו והתעוררו כל המצוות התלויות בארץ ועמהן החלה לשוב ולפרוח תורת ארץ ישראל. לא עוד חיים מנותקים מהטבע, מהאדמה, מהקוממיות - אלא חיים שלמים, הכוללים בתוכם הכל: שמים וארץ, תורה שלמה שהכל בה - גם עבודה, גם דרך ארץ, גם לאום, גם ניצני מלוכה, גם גבורת הגוף עם גבורת הרוח.

ראש השנה לאילנות הוא גם ראש השנה לאילן האומה, להעמקת שורשיו בארץ מתחת ולהגבהת צמרתו אל השמים ממעל.