בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הארץ ופירותיה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה ארלט

סדר טו בשבט מהדורה שלישית ומעודכנת

סדר טו בשבט

undefined

תשע"א
14 דק' קריאה

טו בשבט



מומלץ ללימוד יחד עם
נוסח סדר ט"ו בשבט



 



בפתח סדר ט"ו בשבט
שני דברים מבקש משה רבנו – " אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". לעבור ולראות. זכות גדולה היא לחיות בארצנו, וזכות נוספת היא לראות את מעלותיה הגדולות. משה זכה לראות – "ויראהו ה' את כל הארץ...", אך לא זכה לעבור. אנו שזוכים לחיות בארץ, תובע הדבר מאיתנו לפקוח את עינינו ולראות את טובה ויופיה.
חכמת הנסתר מלמדת ששורש תאוות האכילה אינה מפני החיסרון הגשמי שיש לאדם, אלא מפני שבכל פרי ודבר מאכל מסתתרת נקודה רוחנית - "ניצוץ" - שהאדם משתוקק להתחבר אליה כדי לכלול אותה בנפשו ולהגיע לתיקונו והשלמתו הרוחנית בעולם. פירוש זה מיוסד על הפסוק "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי ה'" – מוצא פי ה' המצוי בתוך הלחם. רעיון זה קיים בכל אכילה שהיא, ובא לידי ביטוי בברכת הנהנין הממקדת את כוונת האדם בנקודה הרוחנית שבמזון – אך ביתר שאת הוא מופיע באכילת פירות ארץ ישראל, ה"נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כוח, חכמה וגבורת ההשכלה" (מור וקציעה או"ח סימן רח).
סדר ט"ו בשבט, בו אנו זוכים ואוכלים מפירות ארץ חמדה, הוא הזמן לשׂבוע ולראות בטובה של הארץ. ללמוד מפירות הארץ את הרעיונות הרוחניים העמוקים הגנוזים בהם, רעיונות המלמדים אותנו על משמעות ארצנו הקדושה ותכונותיה המיוחדות. בעת שאנו טועמים מהפירות ומשלימים את חסרוננו החומרי, נשמתנו מתחברת עם "קדושת הארץ העליונה הנשפעת בפירותיה" (ב"ח שם), וזוכה לתיקונה.
לפיכך, בצד הסדר, הבאנו מעט מהרעיונות הגנוזים בפירות. ייחודם של רעיונות אלו, שהפירות אינם משמשים בהם רק כמשל לישראל ותורתו, אלא הם עוסקים בסגולותיו ה"בוטניות" של הפרי ובתכונותיו המיוחדות הנובעות מקדושת אדמת הארץ.
כשם שהברכה מאפשרת לאדם להתרכז בנקודה הרוחנית שבאוכל, כך אנו הדגשנו בסוף המאמר של כל פרי נקודה רוחנית קצרה, עליה אפשר לחשוב ולהתמקד בעת האכילה.
ט עמו ו ראו, התבוננו, חישבו ודמיינו – כי כל פרי הוא יהלום!

מכרה יהלומים
רבי אברהם דוב מאבריטש עלה בראש חסידיו והתיישב בצפת. הרבי היה אדם המעורב בדעת עם הבריות, אולם זמן מה לאחר עלייתו לארץ, הסתגר הרבי בחדרו במשך תקופה ולא דיבר עם שום אדם. כמובן, שחסידיו התפלאו מאוד, ותהו לפשר ההסתגרות המוזרה.
והנה, באחד הימים יצא הרבי לפתע מחדרו, התבונן על האדמה שסביבו ופניו נהרו. כשחזר, קרא הרבי לכול חסידיו לסעודה חגיגית בה יסביר להם את פשר הנהגתו החריגה.
כאשר התאספו כולם פתח הרבי ואמר: דעו לכם, שבעת שגרנו בחוץ לארץ, בא אלי פעם שליח מארץ ישראל וסיפר לי בהתלהבות על מעלותיה הרבות של ארצנו הקדושה. כל כך התלהב אותו שליח, עד שאמר: "רבי הקדוש, מי שיש לו עיניים לראות, רואה שבארץ ישראל כל אבן היא יהלום".
באותה שעה התלהבתי והחלטתי לעלות לארץ. והנה, כשהגעתי לכאן, נראו לי אבני הארץ כאבנים רגילות. הבנתי, שעדיין לא זכיתי להבין את מעלת הארץ. לפיכך, הסתגרתי בחדרי ועסקתי בקדושת הארץ. והיום, כשיצאתי החוצה זכיתי וראיתי שכל אבן היא יהלום.

חיטה
שלווה – יישוב הדעת
הלחם המופק מהחיטה הוא המזון היסודי שלנו (בראשית רבה מח, יא).
טבעו של האדם, שיכול הוא להתרכז וללמוד, להוסיף דעת ולהתקדם מבחינה רוחנית בעיקר בשעה שהוא שבע ורגוע מבחינה גשמית, וכפי שאמרו חז"ל: "קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שתי לבבות. לאחר שאוכל ושותה אין לו לב אחד" (בבא בתרא יב ע"ב).
לפיכך, אדם קונה דעת רק בשעה שהוא אוכל חיטה המביאה אותו לידי יישוב הדעת – "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ ע"ב).
זו הסיבה, שלדעת רבי יהודה – עץ הדעת חיטה היה (שם). קודם חטא אדם הראשון, הייתה פרנסתו של אדם הראשון מזומנת לו מתוך יישוב הדעת, ואפילו החיטה הייתה גבוהה כאילן ויכולה הייתה להוציא לחמניות מוכנות ללא טורח. משחטא האדם ונתקלל – "בזיעת אפך תאכל לחם", הונמכה קומתה של החיטה, והיא הפכה לשיבולת שבכוחה לשאת רק גרגירים. ניטלה מהאדם מנוחת הנפש, והוטל עליו להתייגע רבות עד שיזכה ללחם ופרנסה.
אולם, באכילת הפירות בט"ו בשבט, אנו מתקנים את חטא אדם הראשון. ואף שלא מפורש הדבר, הנה זכר לו – שכן בארץ ישראל מצטרפת החיטה, שכעת היא פרי האדמה, לרשימת שבעת מיני פירות האילן שנשתבחה בהם ארץ ישראל (פרי צדיק לט"ו בשבט).
וכך יהיה בארץ ישראל לעתיד לבוא – "עתידה ארץ ישראל שתוציא לחמניות... עתידה חיטה שתיתמר כדקל" (כתובות קיא ע"ב). או אז נזכה ליישוב הדעת אמיתי - "בזמן הגאולה, כל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים..." (רמב"ם סוף הלכות מלכים).
אכילת החיטה היא הזמן להירגע. להתרכז. לאכול לאט, במנוחה ולשובע. להתענג על הברכה שה' שלח בלחמנו, ולהתפלל להגיע ליום בו יתקיים בנו – "הלוך להרגיעו ישראל".

האפשרות היחידה
הצדיק רבי אברהם דב מאבריטש עלה לארץ והתיישב בה. כיוון שזכה לשבת בארץ הקודש, קיבל על עצמו לאכול אך ורק מפריה. והנה הגיעה שנת בצורת, ובני צפת יבאו קמח מחוץ לארץ. כל בני העיר אפו לחמם מקמח זה, אולם רבי אברהם דב סירב לאכול מקמח שלא גדל בארצנו הקדושה.
וכך נימק הרב את סירובו: "כשהובאה בתורה שאלתם של שומרי השמיטה - מה נאכל בשנה השביעית? הבטיחה התורה, שבשנה השביעית נזכה לנס והיבול ישלש את עצמו, ולא יעצה לנו התורה לייבא תבואה מחוץ לארץ, ומכאן שלא זו הדרך, ויהודי אוכל רק מפירות הארץ.

גפן
דילוג - שמחה
מענבי הגפן אנו מפיקים את היין, ה"משמח לבב אנוש". היין הוא המשקה החשוב ביותר, עד שקבע ברכה מיוחדת לעצמו – "בורא פרי הגפן"
תכונתו הבולטת ביותר של היין היא, שהוא משחרר את האדם ונותן לכוחותיו הפנימיים ולנשמתו לפרוץ החוצה – "נכנס יין יצא סוד". מעט יין גורם לנו תחושת שחרור ושמחה, מפני שנשמתנו משתחררת ממשא הגוף והיא חופשייה ומשוחררת. אולם, יין רב מעביר את המשקל מהנשמה לתאוות הגוף, ומפיל את האדם בסבך החטא (כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהיין מביא לידי קלות ראש וחטא – סוטה ב ע"א ורש"י שם).
בהמשך, גורם היין הרב להיפוך רגשות, ולאחר ההתפכחות מתחלפת השמחה בדיכאון כבד. לפיכך, לדעת רבי מאיר – "עץ הדעת גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין" (ברכות מ ע"א).
כאן אנו מגיעים לעומק הפלא של היין, שהשמחה והדיכאון משמשים בו בערבוביה. השמחה מצויה במציאות של שלמות. שלמות זו מצויה אצל מי שמקיים איזון והרמוניה בין הגוף והרוח המרכיבים את אישיותו. הלוגם קמעא, נותן מקום לגופו וחי בעיקר את נשמתו ונמצא שרוי בשלמות ובשמחה. לעומתו, השותה לשוכרה, הרי הוא מדלג בכוח לפסגות מעבר להשגתו. כולו שקוע בגופו אך מתאווה הוא שנשמתו תשתחרר ותזכה ל'אורות גבוהים'. אולם, אורות עליונים אלו הם אורות גזולים, שכן השיכור לא זכה באמת להגיע לתחושה רוחנית מרוממת זו, ולכן סופו לאבדם ולהתרסק על קרקע המציאות. כך נהג אדם הראשון, שהתאווה לכוחות לא לו, וסופו שאיבד את חלקו.
מתפלל אמיתי חש תחושות דומות לשיכור. כשיכור, הוא משתחרר מהגוף וממריא לתחושות רוחניות מרוממות. לפיכך – חשב עלי הכהן את חנה, המתפללת הגדולה, לשיכורה. אך עדיין ישנו הבדל מהותי בין המתפלל לשיכור: בתום התפילה, המתפלל לא מקיא ולא חש בדיכאון, מפני שהוא הגיע למקומו הרוחני באמת ובאיזון, לאחר טיפוס הדרגתי ובטוח.
מבחינות רבות מצוי מקורה של תעשיית היין העולמית בארץ ישראל. בארץ זקוקים אנו יחד עם הרוגע ויישוב הדעת של החיטה, לכוחות הפריצה והדילוג של הגפן. הגאולה תבוא רק באיזון הראוי בין מעשי האדם ומעשי האלוקים, הגורם לקפיצות ודילוגים מעבר לכוחות אנוש. "קול דודי... מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות".
היהודי שותה מעט ומאחל 'לחיים', לחיים של שמחה ושלימות.
כעת נרים כוס בשמחה - 'לחיים!'. נאחל לנו ולסובבים אותנו לזכות לשפע, ברכה ושמחה. נתפלל, שנזכה בעזרת ה' לדלג לטוב חדש ובלי גבול, ולזכות בו לעד.

הם שבו לגבולם
סיפר הרב שמואל אליהו בשם רבו של מחוז בורדו בצרפת: כידוע, בבורדו ישנם גפנים מיוחדים, שמענביהם מייצרים את יין 'בורדו', המפורסם בכל העולם באיכותו וטעמו. מסורת עתיקה העוברת מדור לדור בקרב תושבי בורדו הצרפתים מספרת, שאבות אבותיהם של הגפנים הללו הובאו לבורדו לפני כאלפיים שנה על ידי הרומאים ששבו מהמלחמה בארץ ישראל
כשביקש הברון רוטשילד להקים תעשיית יין במושבות הראשונות בארץ, נזכר במסורת זו, והביא ייחורי גפנים מבורדו לארץ. והנה פלא, לאחר שהחלו הגפנים להניב פרי בארץ, הכתה מכת 'קימחון' את הגפנים בבורדו ותעשיית היין במחוז ספגה מכה אנושה. בעקבות זאת, חובבי יין בורדו החלו לצרוך את יין ארץ ישראל ששב לגבולו.
מאז, תעשיית היין בעולם הולכת ויורדת, ואילו יינות הארץ הולכים ועולים וזוכים במדליות זהב עולמיות. כך מתקיימים דברי חז"ל (רבנו יונה ברכות לז ע"ב), שמוזגים מים ביין של ברכת המזון בברכת הארץ, להודיע שבח ארץ ישראל שהיין שלה חזק.

זית
אור ורוחניות
בפסוק הפורט את שבעת המינים, שנשתבחה בהם ארצנו הקדושה, מוזכר הזית על שם המוצר העיקרי המופק ממנו – 'זית-שמן'. ואכן, עד היום הזה נחשב שמן הזית לשמן החשוב ביותר. לשמן שימושים רבים – בישול, תיבול, רפואה ומאור. בימי קדם היה המאור השימוש העיקרי, ואף במקדש האיר שמן הזית במנורה הטהורה.
טעמו הטבעי של הזית מר, וכדי להכשירו לאכילה הוא זקוק לתהליך עיבוד מתמשך. בנוסף – רוב שמנו של הזית אגור בגלעינו הקשה, ולכן בשונה מיין ודבש תמרים שזבים מהפירות בסחיטה קלה, הרי שכדי להפיק שמן מהזית דרושה סחיטה בקורה כבידה – 'קורת בית הבד'.
לכל הדעות – הזית אינו עץ הדעת. הזית מוזכר לראשונה בתורה רק בהקשר לסיום המבול בימי נוח. היונה הביאה לנוח עלה זית בפיה, כאומרת לה' לאחר כל ימי המבול בהם אכלה מפיתו של נוח - "יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידיך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם" (עירובין יח ע"ב).
כעת, לאור כל אשר כתבנו, נוכל להבין את העומק הרעיוני של שמן הזית. השמן הוא חומר הבעירה היוצר אור. כידוע, האור הוא סמל הרוחניות. בתהליך הבעירה מתכלה החומר ונוצר אור רוחני. לפיכך, מנורת המקדש בה דולק שמן הזית מבטאת חוכמה והשראת שכינה – "הרוצה שיחכים ידרים... מנורה בדרום" (בבא בתרא כה ע"ב), וכן המנורה "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב ע"ב).
לאחר שאכלנו מהחיטה ושתינו מהיין, המהווים בסיס גשמי של שלווה ופריצת דרך, זוכים אנו לזית המאיר בתוכנו את אור הרוח. כדי לזכות לרוח דרושה עבודה מקדימה, כשמן המופק מהזיתים המרים בלחץ ובדוחק, אך מי שיתעקש ויעמול – יזכה לאור גדול. הזית הדורש עמל ויזע, נקי מחטא עץ הדעת, בו קפץ האדם למדרגות חדשות טרם זמנו. מתאים הוא עץ זה כדי לבטא את שאיפת היונה לזכות למזונותיה בכוחות עצמה.
בארץ ישראל מצויה תעשיית שמן עתיקה. בזיתי הארץ טועמים אנו את טעמה של אדמת הקודש, הנקנית בתחילה בייסורים, ומזכה את היושב בה לחכמה והשראת השכינה. "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".
זה הזמן להאיר פנים לסובבים אותנו, ולהתפלל על כל שאיפותינו הרוחניות. הרבה אור!

והזית – מאין ימצא?
באחד ממסעותיו לחו"ל, הוזמן מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל למסעדה הידועה במאכליה המשובחים. בעל המסעדה רצה להרשים את הרב, ואמר לו – "עוד מעט, אגיש לרב זיתים גדולים ומשובחים, אשר אין כמותם בארץ ישראל".
באותו רגע החליט הרב, שלא לאכול מזיתים אלו, מפני כבודם של זיתי ארץ ישראל.
ובכל זאת, ביקש הרב מבעל המסעדה להביא לפניו את קופסת הזיתים. התבונן הרב בקופסה, והנה רשום – 'קבוצת יבנה'...

תמר
מתיקות החיים ואריכות ימים
בשבעת המינים לא מוזכר התמר בשמו, כי אם על שם המתיקות המופקת ממנו – "דבש". התמר חותם את שבעת המינים, עומד בפסגתם ומבטא את מתיקות החיים.
עץ התמר הוא גם העץ ממנו אנו נוטלים את הלולב לארבעת המינים. המילה 'לו–לב' מבטאת תכונה יוצאת דופן של עץ הדקל: כל העצים מתפצלים לענפים רבים, ובנוסף מגדלים מסביב לגזע העץ בכל שנה טבעות חדשות המכילות צינורות הזנה חדשים לעץ. לפיכך, אם חלק מהעץ נפגע או נכרת יכול העץ להתחדש ולצמוח מחדש.
לעומתם, הדקל משלים את בניית הגזע בתחילת חיי העץ ולא מגדל בהמשך צינורות הזנה חדשים. הוא אף אינו מתפצל לענפים שונים, כי כפות התמרים הם בעצם עלים גדולים הגדלים מן הגזע עצמו. לפיכך יש בדקל גזע מרכזי אחד, שבראשו מתנוסס הלב החי היחידי של העץ, שמצמיח את הלולבים ההופכים לעלים חדשים.
כך, נוצרות שתי התכונות המיוחדות של הדקל: האחת – הדקל צומח רק לגובה ולא לרוחב, והשנייה – במקרה של פגיעה בלב החי של העץ, הדקל לא יוכל לתקן את הפגיעה ולהמשיך את חייו. חז"ל ביטאו תכונות אלו באומרם (סוכה מה ע"ב) – "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמיים". ה'לו-לב' הוא העומד בלב העץ.
כאן גנוז סודו של התמר, פרי החיים: כידוע, האדם חי כל עוד נשמתו בגופו. הנשמה היא החלק אלו-ה ממעל שבקרבנו ונקודת החיבור בינינו לאלוקים. במלים אחרות: החיבור לאלוקים הוא ניצוץ החיים שלנו. בחטא עץ הדעת, סטה האדם מנקודת החיבור לאלוקים, שהיא נקודת המרכז ולבם של החיים, וחשב שאפשר למצוא חיים אחרים מבלעדי ה'. לפיכך, נענש האדם ונחסמה בפניו הדרך לעץ השני – עץ החיים.
מיהו עץ החיים? אומר בעל הטורים (ויקרא כג, מ) – 'לולב' בגימטרייה 'חיים'. הלולב הוא עץ החיים. (לפיכך, לולב היבש פסול, לפי שרק עצים חיים כשרים, ונרמז הדבר בהלל – "לא המתים יהללו י-ה" – ירושלמי סוכה פ"ג). כשם שחיי התמר תלויים בהמשך יכולתו לצמוח ישר כלפי מעלה, ללא סטיות ומסלולים צדדיים, כך חיי האדם תלויים בחיבורו התמידי לנקודת המרכז של חייו, חיבורו לנשמתו האלוקית. "צדיק כתמר יפרח... שתולים בבית ה'... עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו".
בט"ו בשבט אנו אוכלים מפירות ארץ חמדה – ארץ החיים. לאחר שתיקנו את חטא אכילת עץ הדעת באכילת החיטה ובשתיית היין, ואף זכינו לרוחניות וחיבור עם ה' באכילת הזית, נפתחת לפנינו מחדש הדרך אל הלב – הלב לאבינו שבשמיים, הדרך לעץ החיים.
באכילת התמר המתוק נתפלל לזכות להתענג על מתיקות החיים. ומה יותר מתוק מהקשר עם אלוקים? וכשחיינו יהיו מתוקים – נזכה גם שיהיו חיים טובים וארוכים.

הדקל המפתיע
בעת שהוקם היישוב 'מצפה יריחו' השוכן בלב המדבר, רצה אחד התושבים לנטוע במקום מטע תמרים. הגיעו למקום מומחי חקלאות, בדקו את השטח ופסקו – העצים כאן לא יצליחו.
פנה אותו תושב לעסוק בתחומים אחרים, אך החליט לנסות ולנטוע דקל אחד ליד ביתו. והנה פלא, העץ צמח והניב... כמות עצומה של תמרים. כה רבים התמרים, עד שבכל ערב ראש השנה, גודדים את התמרים, והנוער מחלק אותם לכל משפחות היישוב בברכת שנה טובה ומתוקה.
כך ניצב העץ בלב היישוב, כאות וסימן להתגשמות הנבואה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל".

תאנה
פנימיות וסבלנות
התאנה אותה אנו אוכלים, היא על פי רוב לא פרי אלא... פרח. עץ התאנה לא מוציא פרחים במתכונת המוכרת לנו משאר העצים, אלא מוציא פגות - כדורים שבתוכם עשרות פרחים המופרים בעזרת צרעות שנכנסות לתוך התאנים. בדרך כלל, אנו אוכלים את הפרחים - הפגות המתוקות - ולא את הפירות שטעמם חמצמץ יותר.
במילים אחרות – התאנה מדלגת שלב בדרך ההתפתחות הרגילה של כל הפירות. זו הסיבה, שבתנ"ך ובחז"ל, כשרוצים לבטא עשיית מעשה קודם זמנו מביאים את התאנה כמשל – "ראויה הייתה לדוד בת שבע, אלא שאכלה פגה" (סנהדרין קז ע"א), "כביכורה בטרם קיץ בעודה בכפו יבלענה" (ישעיהו כח). וכן מעשה בבנו של רבי יוסי דמן יוקרת, שהיה צריך לספק מזון לפועלי אביו, וציווה על עץ התאנה הסמוך להוציא תאנים קודם זמנם, ונענש על כך (תענית כד ע"א). כמובן, התיקון לבעייתיות שבדילוג על שלבים נעוץ במידת הסבלנות – "נוצר תאנה יאכל פריה".
לדעת רבי נחמיה עץ הדעת תאנה היה - שהרי בתום החטא הרגישו האדם ואשתו לבושתם שעירומים הם, וכתיקון לכך תפרו לעצמם לבוש מעלי תאנה, מפני ש"בדבר שקלקלו בו נתקנו" (ברכות מ ע"א). פגם החצנת הגוף נולד בעקבות החטא – הנטייה להחצנה זו נובעת מהרצון להתייחד ולהתבלט בצורה קלה, זמינה ומהירה. הלבוש, לעומת זאת, מוביל את האדם למצוא בסבלנות ובעבודה ממושכת את ייחודו ומקומו בעולם הפנימי.
נמצאנו למדים שהתאנה, שכל פרחיה ותהליך פריונה מתרחשים בפנים הפרי, מחנכת את האדם לצניעות ופנימיות הדורשים גם סבלנות רבה. תהליך גאולת ישראל בארץ ישראל דורש סבלנות ואורך רוח, אך בסופו נזכה לגלות את הרוחניות שבפנימיות החיים.
בזמן אכילת התאנים נתכנס, כל אחד מהמסובים, לתוכו פנימה. נמתין מעט בסבלנות, ונתפלל לזכות להיות אנשים פנימיים וסבלניים.

לאכול ולחיות
שנה אחת בט"ו בשבט שהה בעל 'חידושי הרי"מ' אצל מורו ורבו – רבי מנחם מנדל מקוצק. אמר רבי מנחם מנדל לחידושי הרי"מ: אמור דבר תורה לכבוד היום. נענה חידושי הרי"מ, והתפלפל ארוכות בהלכות מצוות התלויות בארץ ובאילן.
לאחר שסיים את דברי תורתו, נאנח רבי מנחם מנדל אנחה עמוקה ואמר לו: אם היינו זוכים להיות עכשיו בארץ ישראל, במקום לשמוע את דברי תורתך, היינו פשוט יושבים ואוכלים מפירותיה הקדושים.
הפרי המחבר
סיפרה הגברת מחפודה מנתניה: אבי ז"ל היה ידוע במרוקו כאוהב הארץ. באותם ימים, באו למרוקו במחתרת שליחי עליה מהארץ, אך סכנה גדולה הייתה לארחם בבית.
פעם, בט"ו בשבט, הזמין אבי את קרוביו לסדר ובנוסף – שליח מארצנו הקדושה. בסדר היו רק פירות מחו"ל, אך אבי שאהבת הארץ בערה בו שאל את השליח אם יש לו פרי מהארץ. פשפש השליח בבגדיו, ולתדהמת הנוכחים שלף שום שנשא עימו כסגולה. בחרדת קודש טיגן אבי את השום, וכולם טעמו מפירות ארצנו.
למחרת, בא מישהו לאבי בהיחבא והזהירו: דע לך, שהשלטונות יודעים שהחבאת שליח ממדינת ישראל, קום וברח.
מיד ויתר אבי על כל רכושו, וברחנו כל המשפחה לארץ ישראל. כך זכינו, בזכות פירות הארץ, לחגוג את חג הפסח בארץ המובטחת.

רימון
יופי ושפע
הרימון הוא פרי יפהפה ואדמוני, שאת ראשו מעטר כתר מלכותי. הפרי מרובה בגרעינים עסיסיים (בממוצע – מאות) והפך בעולם לסמל של שפע ויופי.
תכונות אלו נוטות בקלות להיות תכונות חיצוניות. אולם, בתורת ישראל השמה את הדגש על פנימיות החיים, מסמל הרימון תכונות אלו במתכונתם הפנימית. לא לחינם נאמר על רבי מאיר שלמד תורה מ'אחר' ששנה ופירש – "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק" (חגיגה טו ע"ב).
בראש השנה אנו אוכלים את הרימון כ'סימן', ומתפללים: 'ירבו זכויותינו כרימון', לפי שהשפע העצום של גרגירי הרימון מסמל את העובדה שגם היהודי שנראה כלפי חוץ כאדם ריקני, הרי בפנימיותו מרובה הוא בזכויות – "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". כך גם בעניין היופי – כשהתלמוד (בבא מציעא פד ע"א) רוצה לתאר את הוד מראהו של רבי יוחנן, שיופיו הנדיר השתייר מהיופי הרוחני של ירושלים, הוא ממשילו לגרעיני רימון הזוהרים באדמימותם בכלי כסף.
לאחר שהתעלינו באכילת פירות ארצנו הקדושה בט"ו בשבט, עד לפנימי-פנימיות, יכולים אנו בזמן אכילת הרימון לבקש על היופי, השפע והפריון. כעת, יהיו תכונות אלו תכונות חיצוניות המבטאות עומק פנימי. זו תכונתה של ארצנו הקדושה, אשר אדמתה, הגשמית ככל הארצות, מבטאת עולמות רוחניים וקדושים.
"מציון מכלל יופי, אלוקים הופיע", כלומר – מציון שהוא שלימות יופי העולם, אלוקים הופיע (זוהר, אחרי מות). מהיופי והשפע של הארץ מופיע הקדוש ברוך הוא.
ניטול את גרגירי הרימון, נתענג על יופיים, ונבקש לזכות לשפע ויופי מתוך דבקות באלוקים.

הפירות הטובים באמת
האדמו"ר הקדוש רבי אהרון מבעלז זי"ע, שזכה להימלט בשנות השואה האיומה לארצנו הקדושה, היה משתדל לאכול דווקא מפירות הארץ. (עד היום נוהגים חסידי בעלז לשתות ל'לחיים' ליקר בננות, מפני שבימי ר' אהרון היה זה הליקר היחידי שהופק מפירות הארץ).
אותם שנים היו שנות ה'צנע' שבראשית שנותיה של המדינה. והנה, באחד ה'טישים' (השולחנות) חילק ר' אהרון כ'שיריים' תפוחים מהארץ. בהתאם לאילוצי הימים ההם, לא היו התפוחים מובחרים.
במרחק גדול מהרבי עמדו כמה חסידים עשירים מחוץ לארץ והתלחשו ביניהם. הרבי קלט את ההתלחשות וציווה עליהם לספר לו על מה התלחשו. החסידים התביישו בדבריהם, אך חזקה עליהם מצוותו של הרבי, והם התוודו – "אמרנו, שבפעם הבאה שנבוא אל הרבי, נביא לו מחו"ל תפוחים יפים".
אמר להם הרבי – לכו לשטוף את פיכם במים ואחר תשובו אלי. כששבו החסידים, ביקש מהם הרבי, אמרו אחרי – והורה להם לחזור על משפט זה שלשה פעמים – "התפוחים של ארץ ישראל טובים, יפים וטעימים".

אתרוג
שמחה בעמל
האתרוג, פרי עץ הדר, אינו נמנה על שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אולם, בארבעת המינים הניטלים בסוכות זוכה הוא להיות נציג האילנות והפירות.
קבלה בידינו מרבותינו, להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר לחג הסוכות, "כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמן לו ה' פרי עץ הדר, וזהו שרמז התנא – 'ראש השנה לאילן' ולא לאילנות, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצווה" (בני יששכר לחודש שבט, בן איש חי).
לדעת ר' אבא דעכו, עץ הדעת – אתרוג היה, שנאמר "ותרא האישה כי טוב העץ ", ועץ האתרוג הוא האילן היחיד שעצו נאכל כפריו (בראשית רבה טו, ז).
בעת בריאת העולם ציווה ה' על האדמה, שתוציא אילנות שטעם עצם יהיה כטעם הפרי, אך האדמה חטאה והצמיחה עצים שרק לפירותיהם יש טעם. רעיון עמוק גנוז במדרש זה (אורות התשובה ו, ז): הפרי מבטא את המטרה והאידיאל, והעץ את הדרך להגיע אליהם. כיום, בעולמנו החומרי, אנו מתלהבים ושמחים כשאנחנו מגיעים לשלב ה'פסגה' וה'סיום', ואיננו מצליחים להתלהב ולשמוח כך בעת שאנו מעפילים בדרך אל היעד בחיי היום יום האפורים.
יוצא דופן הוא האתרוג המשמר את השמחה וההתלהבות בעת העמל כמו בעת ההישגים. גם ארצנו הקדושה היא ארץ בה 'ההכנות' קדושות, שהרי בארץ ישראל אף המלאכות החומריות כעבודת האדמה קדושות הן.
חג הסוכות, חג האסיף, הוא זמן השמחה וההודאה על כל היבול אשר השגנו במשך השנה. זהו זמן הפרי, פרי עץ הדר. מי שעיניו בראשו מתפלל וחי את עניינו של האתרוג כבר בט"ו בשבט. יודע הוא שכבר כעת, בזמן ראשית הצמיחה, בכוחנו לשמוח על כל הדרך הארוכה שיעבור האילן במשך השנה. לשמוח על טעם העץ.
נתפלל את תפילת הבן איש חי על האתרוג ושאר האילנות, ונכוון לזכות בשמחה בעבודתנו ועמלנו. אתרוג רומז גם ללב, ולכן האתרוג בסוכות צריך להיות נקי – 'אתרוג דא הוא ליבא' (זוהר), זה הזמן להתפלל ללב טהור ונקי.


על מה מברכים
הבבא סאלי זיע"א, היה שולח בכל שנה למרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל אתרוג מהודר ממרוקו. הרב אליהו היה מנענע אתרוג זה, אך היה מקפיד לברך על אתרוג מארצנו הקדושה.
הרגיש בכך הבבא סאלי ושאלו: מה עם האתרוג שלי?
השיב לו הרב אליהו: אני מנענע בו. אמת, החזיר לו הבבא סאלי, אך אינך מברך עליו. ובכל זאת, לא שינה הרב אליהו ממנהגו והמשיך לברך דווקא על אתרוג מארצנו הקדושה.
כידוע, הרב אליהו לא היה יחיד בעניין זה, שהרי משהתחדשו מטעי האתרוגים בארצנו הקדושה היו רבים מגדולי ישראל מקפידים ליטול דווקא אתרוגים מהארץ.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il