בפרשתנו אנו מוצאים שני איומים קיומיים, שבהם נתון עם ישראל. בתחילת הפרשה אנו מאוימים על ידי פרעה מלך מצרים, ובסופה מאיים על קיומנו - עמלק, גוי עז פנים וחצוף שנלחם בישראל ללא כל התגרות מצדם.
ישנו הבדל עקרוני בין שני איומי המלחמה - המצרים נלחמים בנו כשיש להם טענה נגדנו, אמנם טענה לא מוצדקת, שהרי פרעה בעצמו הכריז באמצע הלילה "קומו צאו מתוך עמי", ובכל זאת יש למצרים טענה מסוימת - 'לקינו, נטלו ממוננו ושלחנום לחופשי'.
אולם מלחמת עמלק באה ללא כל טענה, וכפי שהמלבי"ם מסביר - שישנם כמה סיבות שעם יוצא למלחמה על עם אחר, אך עמלק נלחמו בנו ללא סיבה, שהרי ישראל לא באו לרשת מעמלק את ארצם ולא היה ביניהם לפני כן שום שיג ושיח. העמלקים נלחמים בנו, מפני שהם מתנגדים לעצם הופעת עם ישראל בעולם ולכל מה שישראל מייצגים - אמונה באלוקים וכל המתחייב מכך בהתנהגות האדם בימי חייו.
עמלק רצו חיים ללא כל מחויבות, חיי הפקרות בהם איש הישר בעיניו יעשה, ולא הסכימו שיהיה עם שמאמין בהשגחת השם ומכוון את אורחותיו לאור אמונה זו.
לאור זאת נבין את הטעם לציווי האלוקי למחות דווקא את עמלק מתחת השמים, ולא את כל העמים האחרים שנלחמו נגד עמנו. עמלק שנא את עצם הופעת עם ישראל עלי אדמות, מתוך מחלוקת עקרונית-אידיאולוגית, ולכן החיוב למחותו כולל בתוכו את החיוב למחות את עצם הכפירה של עמלק ואת כל האידיאולוגיה של חיי הפקרות שעומדת בניגוד גמור לתפיסת תורת ישראל.
בזמננו, מה שמתרחש לעינינו, זו גם מעין מלחמת עמלק דאז על השם ועל משיחו. אויבי ישראל מסביב חפצים להשמיד ולכלות את עם ישראל ואת מדינתו. שום דבר לא יספק את יצרי ההרס שלהם. אי אפשר בכלל לדבר על שלום עימם, משום שהם רוצים להשמידנו ולכלותנו ולכן כל הנסיונות להגיע איתם לשלום נועדו מראש לכישלון. רק אם בני עמנו יפנימו שכושר עמידתנו תלוי במידת דבקותינו בתורה ובמצוותיה, כך שיהיה ניכר שאנו יהודים באורחות חיינו הפרטיים והציבוריים, יעריכו אותנו הגויים ונוכל לחיות בשלום ובביטחון באזור הזה.
אך אם חלילה נמשיך לנסות לטשטש את זהות המדינה כמדינה יהודית, וננסה לחקות את תרבות המערב, עלול המצב להתדרדר, חלילה.
במלחמת עמלק נשא משה רבנו את ידיו כלפי מעלה ללמד את העם כולו, שיש לשעבד את הלב כלפי מעלה. גם כיום, עלינו ללכת בדרך האמונה, דרכו של משה, ובזכות זאת נזכה להיוושע מכל אויבינו מסביב.