עת הזמיר הגיע
"כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו... עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו". משמעויות רבות ומנוגדות לה למילה "זמיר". מחד גיסא, שמחה וששון - זימרה. ומאידך גיסא, כריתה וחידלון - זמירה. אפשר לפרש את המשמעות הכפולה כלפי אנשים שונים, כפי שאמרו חז"ל במדרש: למצרים - כריתה וזמירה, "זמיר עריצים"; ולישראל - שירה וזימרה. "עזי וזמרת י-ה".
אך אפשר לראות את שני הדברים הללו גם במעגל הפנימי של עם ישראל. אכזר הוא הכורם הזומר את כרמו. כורת הוא, מחבל ומשחית את הגפן, ולא מותיר ממנה אלא מעט מזמורותיה ומשריגיה. לאחר הזמירה נראית הגפן מצומקת וערומה מכל תפארתה אשר היתה בה לפני כן.

אך מעמיקי המבט מבינים את אשר יודע כל חקלאי. ב"עיניים" הנותרות בחלקה הנותר של הזמורה, כוח גדול של צמיחה ופוריות גנוז וצפון. חלקה הכרות של הזמורה, אילו היה נשאר בה, היה מדכא את אותן "עיניים" פוריות לבל תתעוררנה. דווקא החיתוך החזק הוא המעורר את צמיחת השריגים הפוריים ביותר, והוא המביא ליבול כבד של ענבים, מהם יופק היין המשמח לבב אנוש.
אם רצונך להגיע אל הזימרה, תעבור בדרכך את הזמירה. אם רצונך להגיע אל הגאולה, עבור את ייסורי הגולה. אם רצונך להנות מזיוו של האביב, עליך לסבול את צינת החורף. אם רצונך להגיע אל חג החרות, עליך לטעום מטעם השעבוד. ומי שיזכה, יראה את אור הגאולה בוקע בתוך החושך של הגלות. הוא יאכל את קרבן הפסח "על מצות ומרורים", פסח מצה ומרור יחדיו. ויודה לה' על כל מעשיו. "נקדמה פניו בתודה, בזמירות - נריעה לו".

קול דודי דופק
"אני ישנה ולבי ער". במשך רוב ימי חייו - ישן הוא האדם. הוא פעיל ועסוק עד מאד, אך אינו מקשיב לשיח נשמתו. אישיותו העצמית - ישנה. אמנם הלב ער לשמוע את שיח הנשמה אשר קול ה' קורא בתוכה. אך לכלל ידיעה של ממש אין הוא מגיע, וקל וחומר שאין הוא בא לכלל מעשה.
מידי פעם בא הקב"ה וקורא לאדם: "עורה! למה תישן?". פתח את חדרי לבך, הקשב לשיח נשמתך ושובה אלי. אך דרכו של אדם, שהעצלות גוברת עליו. נוח לו במצב בו הוא נמצא. חרד הוא מפני השינוי. ירא הוא מפני המאמץ ומן המחוייבות לדבר ה'.

הקב"ה אינו מסתפק בקריאה בלבד. הוא עושה גם מעשים הבאי לעורר את האדם "דודי שלח ידו מן החור". כלפי מעשי ה' אי אפשר להישאר אדיש. מי שחווה ניסים גלויים, מי שנפגש פנים אל פנים עם השגחת ה' - אינו יכול להתעלם. "מעי המו עליו". אבל העצלות גוברת. עד שהאדם אוסף את כוחותיו ומחליט בכל זאת לשוב אל ה' - כבר מתפוגג הרושם של ההארה הא-להית, והאדם מחפש את א-להיו ואינו מוצא אותו עוד בתוכו.

כך קורה לאדם כפרט בהזדמנויות שונות בחייו. כך אירע גם לעם ישראל במשך ההיסטוריה שלו. הקב"ה קורא לנו ואומר: אל תמתינו לשעת הכושר: "שובו אלי" באמת, ואז אבוא גם אני "ואשובה אליכם". ואנו פונים אליו ומבקשים: "השיבנו ה' אליך", ואז "נשובה" בעצמנו.