בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • קרבן פסח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשליו בת אלגרה

קרבן פסח על השובע

א. הפסח נאכל אכילת שובע ב. "למשחה" לגדולה, כמו בקרבנות אחרים, וכדרכם של מלכים ג. לאכול קרבן פסח לשובע, כדי לא לשבור עצם ד. מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע

undefined

הרב יהודה זולדן

כד אדר ב תשס"ח
19 דק' קריאה
א. הפסח נאכל אכילת שובע
ב. "למשחה" לגדולה, כמו בקרבנות אחרים, וכדרכם של מלכים
ג. לאכול קרבן פסח לשובע, כדי לא לשבור עצם
ד. מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע

א. הפסח נאכל אכילת שובע
קרבן הפסח צריך להיאכל על השובע:
"על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא), מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה ו).

מלשון הפסוק נלמד שהאכילה המרכזית בליל הסדר, זהו קרבן הפסח, והמצה והמרור טפלים לו, אם כי יש מצוה נוספת לאכול מצה בפני עצמה בלילה זה. כך הסביר הרמב"ם בספר המצות את המכילתא, כשהוא מנמק מדוע לא מנה כמצוות עצמאיות, את מצות אכילת המרור, ואכילת המצה בהקשר לקרבן פסח:
ולשון מכילתא: "צלי אש ומצות על מרורים" (שמות יב, ח) 1 מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קבוץ אלה. ...ושם אמרו "יאכלוהו" מכאן אמרו חכמים הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע. לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר כמו שאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, והמרור מהנגרר אחר בשר הפסח וחיוביו כמו שיתבאר מלשונות אלו למי שיבינם (רמב"ם, ספר המצוות, מצות עשה נו)

היו אף אוכלים קודם לקרבן הפסח, קרבן חגיגה מיוחד שהוקרב ביום י"ד בניסן:
חגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השובע (תוספתא פסחים [ליברמן] ה, ג)

אמנם, לא בכל שנה היו מביאים קרבן חגיגה:
משנה: אימתי מביא חגיגה עמו? בזמן שהוא בא בחול, בטהרה, ובמועט. ובזמן שהוא בא בשבת, במרובה, ובטומאה - אין מביאין עמו חגיגה.
גמרא: ...אמר רב אשי: שמע מינה: חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא. דאי סלקא דעתך חובה היא - תיתי בשבת, ותיתי במרובה, ותיתי בטומאה. ובמועט מיהו מאי טעמא אתיא? כדתניא: חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השבע (פסחים סט ע"ב- ע ע"א)

קרבן החגיגה הבא עם קרבן הפסח, נועד לסייע לכך שקרבן הפסח ייאכל על השובע. 2 תיאור כזה, בו מביאים קרבן חגיגה עם קרבן הפסח, נמצא ע"פ המדרש, בפסח שעשה המלך יאשיהו:
וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים. ויסירו העלה לתתם למפלגות לבית אבות לבני העם להקריב לה' ככתוב בספר משה וכן לבקר. ויבשלו הפסח באש כמשפט, והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דברי הימים ב לה, יא-יג)
על כך נאמר במדרש:
"והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם"- והיינו חגיגת הבאות עם הפסח, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (שכל טוב [בובר] שמות יב, ט) 3

ב. "למשחה" לגדולה, כמו בקרבנות אחרים, וכדרכם של מלכים
בשונה מקרבנות אחרים, בקרבן פסח, מזהירה התורה שאין סדרי עדיפות אלא חיוב גמור, לאכול קרבן פסח צלי, לא נא ולא מבושל, אך הוא שוה לקרבנות אחרים בכך שיש לאוכלו על השובע. שלושה נימוקים בדברי הראשונים, בטעם אכילת קרבן הפסח על השובע, ונפרטם להלן.
יש ראשונים שנימקו את האכילה על השובע בקרבן פסח, בנימוק בו הוסבר מדוע יש לאכול קרבנות אחרים, בכל טיבול שהוא, ובעדיפות לצלי. כהנים האוכלים קרבנות אחרים, אוכלים על השובע:
וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל במקום קדש, בחצר אהל מועד יאכלוה (ויקרא ו, ז-ט)
פעמיים נזכר בפסוק האחרון, שעל הכהנים לאכול את המנחה. על כך דרשו חכמים:
והתניא: "יאכלו" (ויקרא ו, ט). מה תלמוד לומר? מלמד שאם היתה אכילה מועטת, אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שתהא נאכלת על השבע. "יאכלוה" (שם), מה תלמוד לומר? שאם היתה אכילה מרובה, אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהא נאכלת על הגסה (תמורה כג ע"א)
לא מוסבר, מה הסיבה בשלה יש לאכול את הקרבנות על השובע.
דין אחר הקשור לאכילת כהנים את המנחה:
רשאין כהנים ליתן בשיירי מנחות יין שמן ודבש (תוספתא מנחות [צוקרמאנדל] א, יז; תוספתא סוטה [ליברמן] א, ט) 4
את טעם הדבר, לומדת הגמרא מפסוק שנאמר על מתנות כהונה:
וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים
למשחה ולבניך לחק עולם (במדבר יח, ח)
ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן דבש. מאי טעמא? אמר קרא: "למשחה" (במדבר יח, ח) - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין 5 (סוטה טו ע"א)

על קרבנות אחרים, שכהנים אוכלים אותם, נאמר שהם יכולים לאכול אותם באיזה דרך שיבחרו: "בכל מאכל" (משנה זבחים ה, ג-ח; ו, א). ובאופן כללי:
ובכולן - הכהנים רשאין לשנות באכילתן, לאכלן צלוין ושלוקין ומבושלין, לתת לתוכו תבלי חולין ותבלי תרומה, דברי ר' שמעון. ר' מאיר אומר: לא יתן לתוכו תבלי תרומה, שלא יביא התרומה לידי פסול. (משנה זבחים י, ז)

גם שם אותו נימוק:
ובכולן כהנים רשאין. מאי טעמא? אמר קרא: "למשחה" (במדבר יח, ח) - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין (זבחים צא ע"א)

רב חסדא, נותן בכל זאת עדיפות לאכילת קרבן צלי ובחרדל:
אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא? אמר קרא: "למשחה" (במדבר יח, ח) - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים (חולין קלב ע"ב)

העירו ראשונים, שבמשנה ובגמרא בזבחים נאמר שהכהנים יכולים להוסיף ולשנות את המאכל, באיזה אופן שטעים וערב להם, מפני שכך דרכם של מלכים, ואילו לפי רב חסדא, דוקא אכילת צלי ובחרדל, זו דרכם של מלכים. יש המסבירים, שאכן יכול הכהן לאכול בכל דרך שירצה ואין הכונה דוקא לצלי, 6 ויש המוסיפים שאם אין לו עדיפות מיוחדת בין אכילת צלי שלוק או מבושל, אזי קובע רב חסדא, שיש לאכלם צלי. 7
נראה שיש שתי הבנות למהות דרכם של מלכים: אובייקטיבי- החפצא, סובייקטיבי- הגברא. הסוברים שישנה עדיפות למאכל צלי, הוא מפני שההתייחסות היא למאכל עצמו, וצלי (החפצא) הוא מאכל משובח שמלכים נוהגים לאכלו (=אובייקטיבי). הסוברים שניתן לאכול בכל דרך שהיא, זהו גם כן ביטוי למאכלם של מלכים, ביכולתו של כל מלך (הגברא) לבחור את המאכל האהוב עליו (=סובייקטיבי).
כאמור לעיל, אין בדברי תנאים או אמוראים הנמקה מדוע על כהנים לאכול קרבנות על השובע. יש ראשונים המנמקים זאת, באותו אופן בו נימקה הגמרא, מדוע כהנים יכולים לסדר את נאכל הקרבנות בדרך הרצויה להם. אף זה הוא גדולה, כדרכם של מלכים. 8

סיכום ביניים:
בקרבנות אחרים מלבד קרבן פסח, מצינו שתי הלכות מרכזיות כיצד יש לאכול את הקרבן או שיירי המנחה:
[א] על השובע, כשהאמצעי לכך הם חולין או אף ע"י תרומה, וע"פ מספר ראשונים הנימוק הוא "למשחה"- לגדולה, כדרכם של מלכים.
[ב] מותר לאכול את הקרבנות בכל תוספת שהיא, ע"פ טעמו של הכהן האוכל, אם כי ישנה עדיפות שיאכל אותה צלי, ובחרדל, וכאן מנומק בבירור- כדרכם של מלכים.

כאמור יש ראשנים שזיהו ודימו מקרבנות אחרים לקרבן פסח. כך כותב רש"י:
הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע, שכן חובת כל הקרבנות, כדקיימא לן (חולין קלב, ב) [מסורת הש"ס: סוטה טו, א]: "למשחה" - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין. (רש"י פסחים פו ע"א ד"ה אין מפטירין) 9

כך הסביר זאת, הרב שניאור זלמן מלאדי:
בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין הפסח בסוף כל הסעודה כדי שיהיה נאכל על השובע, דהיינו שהפסח יהא גמר כל השביעה כדי שיהיו נהנין באכילתו ותחשב להם. שאכילת כל הקדשים צריך להיות דרך חשיבות וגדולה, שנאמר: "קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה", כלומר לגדולה וחשיבות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים (שו"ע הרב, אורח חיים סימן תעז סעיף א)

בנימוק "למשחה- לגדולה", מוסבר מדוע ניתן לאכול ולהטעים את מתנות הכהונה לפי רצונו של הכהן, כשיש עדיפות לצלי, אך זה לא הנימוק מדוע כהנים אוכלים קרבנות אחרים על השובע. 10 נראה שרש"י וראשונים נוספים, מרחיבים את הלימוד: "למשחה- לגדולה, כדרכן של מלכים", גם על מנת להסביר הלכות ומנהגים אחרים הקשורים למאכל הקרבן, ולא רק באשר לאופן הכנת המאכלים. כך למשל, במקום אחר, מסביר רש"י מדוע כהנים אינם יכולים לאכול קדשים כשהם אוננים, ואף אם הכהן הגדול גירש את אשתו קודם (יומא יג ע"ב), בכל זאת אסור לו לאכול כי יש לו צער כאונן:
ובקדשים בעינן שמחה וגדולה, דכתיב (במדבר יח) לך נתתים למשחה - כדרך שהמלכים אוכלים (חולין קלב, ב) (רש"י יומא יד ע"א)

לפיו, גם החובה לאכול שלמים בשמחה, מנומקת בנימוק זה, שכך דרכם של מלכים. 11
תוס' למשל, מסביר מדוע מותר לכהנים לישב בעזרה כשהם אוכלים קדשים קלים, הלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד?
היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים, דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, והיינו מיושב (יומא כה ע"א ד"ה אין; תוספות רי"ד יומא ו ע"א, וכה ע"א)

ומכאן שרש"י, תוס' וראשונים נוספים סבורים, שאכילת קדשים ע"י הכהנים בגדלות כדרכם של מלכים, הוא עיקרון רחב, שניתן להסביר דרכו גם מספר הלכות שקשורות לקרבן פסח.
אכן, ספר החינוך, מנמק מספר מצוות בהלכות קרבן פסח, בנימוק זה, שכך דרכם של מלכים:
1. אכילת צלי- שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות (ספר החינוך מצוה ז)
2. לא להותיר מבשר הפסח- שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין, וזכינו למלכות ולגדולה. (ספר החינוך מצוה ח)
3. שלא לשבור עצם מקרבן הפסח- שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם (ספר החינוך מצוה טז) 12
לפרשנות זו, הדרשה "למשחה" לגדולה איננה מצטמצמת רק לאופן אכילת הקדשים, אלא גם למצווות והלכות הנוהגות אחרות, הנוהגות בקרבן פסח.
מעבר לעובדה שמדובר על הלכות הקשורות לאכילת הפסח, הגרי"ז סולוביצ'יק, עמד על חידוש משמעותי בהחלת הביטוי "למשחה" בקרבן פסח:
צריך מובן, הלא בכל הקדשים הדין דנאכלים על השובע? וצ"ל דהך דינא שתהיה נאכלת על השובע הוא דוקא באכילת כהנים, ולא באכילת בעלים. ובאכילת פסח הוא דין מיוחד מקרא ד"ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח). (מובא אצל: הרב חיים הלוי סולוביציק, חידושים על הש"ס [סטנסיל], "בדין אכילת פסח על השובע")

לפיו, החידוש בקרבן פסח הוא שגם אכילת בעלים היא על השובע, מה שלא נמצא בקרבנות אחרים בהם יש והבעלים גם כן אוכלים. 13 אך הוא איננו מסביר מדוע כאן בקרבן פסח דוקא, אכן הבעלים אוכלים על השובע?
הרב שאול ישראלי, 14 מסביר את הרעיון הגלום בדבר, כשהוא נעזר בדברי ספר החינוך המסביר מדוע הקרבנות נאכלים ע"י הכהנים:
ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקרבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שיאכל במקום קדוש, וכן שלא ישהו אכילתו הרבה כדי שלא יסריח ויהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בענין גדולה וחשיבות. (ספר החינוך מצוה קב [ומצוה קלד])

מכאן למד הרב שאול ישראלי:
זה גופא שהקרבן מתכבד ע"י אכילת הכהנים, הרי הוא כבוד וגדולה לכהנים, שאכילתם כ"כ חשובה שמתכבד בהם הקרבן, וזהו ענין נוסף על הגדולה הכללית של הכהנים שישנה בכל מתנות כהונה, וגם זה נכלל במה שנאמר למשחה... ולכן בכל מתנות כהונה ע"י אכילתה בצלי וחרדל יש בזה כדי להדגיש את הגדולה הכללית. ... ומאחר וגם בקרבן פסח ישנה מצות עשה מצד הקרבן שיאכל ע"י הבעלים כמו בקדשים בחלק הכהנים, צריך לומר שבפסח ישנו גם כלפי כל ישראל ההתכבדות של קרבן פסח ע"י שישראל יאכלוהו, וחוזר מעתה גם למשחה שנאמר בקרבנות בהלכות הכהנים, בקרבן פסח גם לגבי ישראלים כולם. ואתי שפיר מה שכתב רש"י ורשב"ם והרא"ש, שאכילה על השובע היא מדין "למשחה", שישנו בכל הקרבנות, שהכונה על חלק הכהנים בקרבנות. שבקרבן פסח הישראל משתווים למצות עשה שישנה לכהנים בחלקם בשאר הקרבנות, וגם בישראל יש בקרבן פסח דין "למשחה", שבא על ידי מצות עשה דאכילת הקרבן.
לפיו, בלילה זה גם הישראלים הם כבני מלכים באכילת בשר הקדשים. כל אחד הא מעין כהן גדול-קטן בביתו היכן שהוא אוכל את הקרבן. ישנה התפרצות החוצה של המקדש לכל אחד בביתו, וממילא עליו להתנהג כמלך.

ג. לאכול קרבן פסח לשובע, כדי לא לשבור עצם
בירושלמי מובאת התוספתא, בה נאמר שיש לאכול קרבן פסח על השובע, ומוסבר מדוע יש לאכול קרבן פסח על השובע:
תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחילה כדי שיאכל הפסח לשבע. ולא יאכל הפסח לשבע? ר' יוסי בי ר' בון בשם ר' יעקב בר דסיי: שלא יבא לידי שבירת עצם (ירושלמי פסחים ו, ד)
על כך כותב התוס':
ואומר ריב"א דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם, שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן (תוספות פסחים ע ע"א ד"ה לאו)
לפי ריב"א, מדובר על גזרה של חכמים, שמגמתה למנוע מלעבור על איסור תורה: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, ח). אין מדובר על תקנה שיש לה מגמה חיובית- גדולה בדרכם של מלכים, אלא סייג למניעת עבירה. במקום אחר מרחיב התוס' עוד, מדוע דוקא בקרבן פסח חוששים לשבירת עצם:
מפרש בירושלמי דמשום הכי נאכל על השובע, שלא יבא לידי שבירת עצם, וכתיב: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, ח). ...וא"ת הא במנחה נמי אמרינן בתמורה (דף כג.) ובמנחות (דף כא:) דנאכלת על השובע, וליכא למימר האי טעמא? י"ל דהתם היינו טעמא שלא יצא משלחן רבו רעב, אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הויא כולי האי. 15 ...וחגיגה הבאה עם הפסח, אע"ג דאיכא למ"ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ"ה אינה נאכלת על השובע, היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישינן לשבירת עצם, אבל חגיגה לא (תוס' פסחים קכ ע"א)
לפי התוס', מכך שאכילת קרבן פסח היא על השובע, יש ללמוד שאין גם לאכול אחריה דבר. דוקא
בקרבן פסח חוששים לשבירת עצם, משום שהקרבן הוא מכבש בן שנה שעצמותיו רכות. לפיו, מנחות וקרבנות אחרים נאכלים על השובע מנימוק אחר: אין זה כבוד שכהן יאכל מבשר קדשים, משולחן רבו, שולחן גבוה, וישאר עדין רעב. 16
לפי התוס', אין הנמקה זהה לסיבת אכילת מנחות קרבנות אחרים על השובע, לבין אכילת קרבן פסח על השובע. קרבנות אחרים- כדי שלא יצא משולחן רבו רעב, ואילו קרבן פסח, כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם. 17 כאמור לעיל, ההנמקה לאכילת קרבן פסח על השובע, מטעם של "למשחה"- לגדולה, כדרכם של מלכים, לא מופיעה בדברי תנאים או אמוראים, אלא חלק מהראשונים נימקו זאת בטעם זה, שמקורו בהסברת ההלכה מדוע יש יכול הכהן, לסדר את המאכל באיזה צורה שהוא רוצה, כשיש עדיפות לצלי. מכאן, שאין בהכרח מחלוקת בין הבבלי והירושלמי בטעם אכילת קרבן פסח על השובע, אם כי בבבלי לא מופיע אף פעם הנימוק שיש לאכול קרבן פסח על השובע כדי שלא לשבור עצם.
אמנם, ניתן להסביר שאין כונת הירושלמי, לסייג את אכילת קרבן הפסח מלשבור בו עצם, ולשם כך קבעו לאכול אותו על השובע, אלא שהתורה הקפידה על שבירת עצם, כדי שהאכילה תהיה דרך כבוד, ולכן יש לאכול על השובע וזה למשחה. 18
המרדכי אכן שואל, למה צריך את הטעם משום שבירת עצם, מספיק לומר שיש לאכול קרבן פסח על השובע?
וי"ל אי לאו טעמא משום שבירת עצם, היה קשה אמאי לא היה הפסח נאכל קודם, כדי שיהיה חגיגה נאכל על השובע, דהא הוי חגיגה כמו פסח וקדשים נאכלין על השובע, דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים דהיינו על השובע, להכי איצטריך טעמא דמפרש בירושלמי, דחגיגה באה קודם הפסח [א] משום שיהיה הפסח נאכל על השובע, [ב] ועוד טעמא אחרינא משום שלא יבוא לידי שבירת עצם.

לפי המרדכי, הנמקת הירושלמי איננה עוסקת בשאלה, מדוע קרבן פסח נאכל על השובע, אלא בשאלה מדוע מקדימים את קרבן החגיגה לקרבן הפסח. הסיבה בגללה יש לאכול קרבן פסח על השובע הוא שזה דרכם של מלכים, וכמו בקרבנות אחרים, אם כי כאמור זה לא מופיע בדברי התנאים או האמוראים.
מ"מ נראה שתוס', רואה הבדל מהותי בין ההנמקה לאכילת שובע בשל "למשחה" לגדולה כדרך המלכים, לבין גזרה שנועדה למנוע איסור שבירת עצם.

ד. מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע
הרמב"ם כותב שיש לאכול קרבן פסח אכילת שובע באופן הבא:
מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו (רמב"ם הל' קרבן פסח ח, ג)

הרמב"ם איננו מנמק את חובת האכילה על השובע מפני שכך דרכם של מלכים שכאמור מקורה בהנמקה ליכולת הכהן לסדר את מאכל הקרבן לפי טעמו, וכן הוא איננו תולה מצוה זו באיסור שבירת עצם.
ביחס לאכילה על השובע בקרבנות אחרים, וכן באשר לאכילת הקרבן לפי טעמו ורצונו של הכהן, כותב הרמב"ם:
ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל, אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם בין מקדשים קלים בין מקדשי קדשים בכל מאכל, ולשנות באכילתן ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים ולתת לתוכן תבלין של חולין, אבל לא תבלין של תרומה שלא יביאו את התרומה לידי פיסול. והעצמות הנשארות מותרות ועושה אדם מהם כל כלים שירצה.
היתה להם אכילה מועטת, אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהיה נאכלת עם השבע. היתה להן אכילה מרובה, אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהיה נאכלת אכילה גסה, וכן בשירי המנחות (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות י, י-יא).

בקרבן פסח, מגדיר הרמב"ם את חובת האכילה על השובע, כמצוה מן המובחר, ולא כתב כך ביחס לקרבנות אחרים. הכסף משנה ומהר"י קורקוס (שם) כותבים שמקור הרמב"ם הם דברי המכילתא:
"על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא), מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה ו)

אך במכילתא לא נאמר שאכילה על השובע בקרבן פסח היא מצוה מן המובחר. המהר"י קורקוס (שם), גם הזכיר את הנימוק למשחה- לגדולה, אך נימוק זה איננו נזכר ברמב"ם. 19
נראה להציע, שהגמרא לקמן היא מקור דברי הרמב"ם:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י)? משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן. אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה - וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ריש לקיש: האי רשע קרית ליה? נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא לא קא אכיל ? (הוריות י ע"ב). 20

שלושה מצבים מתוארים כאן: אכילת קרבן פסח למצווה, אכילה גסה, אכילה למצוה מן המובחר, והיא אכילה על השובע. 21 האוכל קרבן פסח באכילה גסה, קיים אמנם את מצות האכילה, אך לא קיים מצוה מן המובחר, דהיינו אכילה על השובע. מכאן, שאכילה על השובע בקרבן פסח, היא מצוה מן המובחר, וזה מקור דברי הרמב"ם.
מדוע אכילה על השובע בקרבן פסח היא מצוה מן המובחר, ולא כמו בקרבנות אחרים? נראה שיש שוני מהותי בין אכילת שובע בקרבנות אחרים לבין קרבן פסח. בקרבנות אחרים, כתב הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות י, יא): "שתהיה נאכלת עם השבע" , ואילו בקרבן פסח כתב הרמב"ם (הל' קרבן פסח ח, ג): "מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע , ...אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו , ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו". "עם השובע" בקרבנות, למול: "אכילת שובע", ו"כדי לשבוע ממנו" בקרבן פסח. כמו כן, בקרבן פסח, מדגיש הרמב"ם את החובה האישית, לאכול לפחות כזית קרבן פסח.
הרב ירוחם פישל פערלא, כותב שכונת הרמב"ם לומר שעל אוכל קרבן הפסח, לשבוע ממנו עצמו, וזו המצוה מן המובחר, והמינימום של אכילתו על מנת לקיים את המצוה היא אכילת כזית. בו בזמן שבקרבנות אחרים, אין מצוה על הכהנים לשבוע דוקא מהקרבן עצמו, ואין מוטל על כל כהן לאכול אף לא כזית, אלא שיהיו הכהנים שבעים באופן כללי מאכילת הקרבן עם הדברים האחרים, ושהקרבן יאכל בסיכומו של דבר. 22
את החובה האישית המוטלת על כל אחד ואחד, לאכול כזית מקרבן הפסח, ביטא הרמב"ם גם במנין המצוות בספר המצוות. הרמב"ם מונה בקרבן פסח שתי מצוות:
שציוונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן והוא אמרו יתעלה (שמות יב, ו): "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נה; [רמב"ם הל' קרבן פסח א, א])
שציוונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו יתברך (שמות יב, ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נו; [רמב"ם הל' קרבן פסח ח, א]) 23

הרמב"ם מנה מצות עשה לשחוט קרבן פסח, ומצוה נוספת לאכול את קרבן הפסח, בו בזמן שבקרבנות אחרים, הרמב"ם מונה את האכילה והשחיטה באותה מצוה. על כך כתב הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק:
הרמב"ם במנין המצוות בקרבן פסח, מנה שחיטתו ואכילתו לשתי מצוות, ובחטאת מנה הכל במצוה אחת. והקשה במעיני החכמה דמה בין זה לזה? ובדברינו יובן היטב. דבכל הקרבנות לא הוי המצוה רק שיהיה הקרבן נאכל ולא על האדם, ומשום הכי הוי אכילתו פרט אחד ממצוות שבאותו קרבן, וכמו הקטרת אימורין דאינו נחשב למצוה אחרת בפני עצמו. אבל בפסח, הוי החיוב על האדם ולא שייך כלל לעשית הקרבן, ומשום הכי הוי שתי מצוות. 24 ומשום הכי בכל הקרבנות לא בעינן כזית...דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח, ומשום הכי אם אכל פחות מכזית לא שמיה אכילה, והוי כלא אכל פסח. אבל מצות אכילת קדשים, הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד, דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין (שו"ת בית הלוי, חלק א סי' ב אות ז) 25

באשר לשחיטה, מדגישה התורה את החובה הציבורית: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים"- קהל, עדה, ישראל. ובאשר לחובת האכילה, הפניה היא אישית: "ואכלו את הבשר... יאכלוה". חובה אישית, לאכול לפחות כזית, ואם אדם אכן שבע משיעור זה, בודאי שקיים גם מצוה מן המובחר. אך בדרך כלל השביעה מקרבן הפסח בעצמו היא ביותר משיעור כזית, וזו היא אכן מצוה מהמובחר. 26
מדוע ישנה חובה אישית לאכול כזית לפחות, ומצוה מן המובחר לשבוע ביותר מזה מקרבן הפסח?
בפסח כתיב: "ועבדת את העבודה הזאת" (שמות יג, ה). אך צריכין להבין מה עבדות יש באכילת הפסח? אך הענין, דעבד מזונותיו משל רבו ...וכשהיו עבדים במצרים היו מזונותיהם משל מצרים, וכשיצאו ונעשו עבדי ה' אכלו פסח משלחן גבוה, וזה עבודה. שאכילת הפסח משלחן גבוה, מורה שהם עבדי ה' (שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן תנד ס"ק יב)

האכילה והשביעה מגופו של קרבן פסח, היא ביטוי להיותנו עבדי ה'.

סיכום
יש לשבוע באכילת קרבן הפסח, ולפחות בכזית ממנו, כדרכם של מלכים, ובכך גם לא נשבור עצם. אכילת קרבן פסח ע"י ישראלים כמוה כאכילת קדשים ע"י כהנים, האוכלים משולחן גבוה מקדשי שמים. בפסח, ביום בו החילונו את דרכנו כממלכת כהנים וגוי קדוש, אנו מגלים בדרך זו את חירותנו, והיותנו עבדי ה'.





^ 1 במכילתא נדרש על פסוק העוסק בפסח שני, ואילו הרמב"ם הביא את המכילתא כדורשת על הפסוק שבפסח ראשון. כך כתב הרמב"ם גם בהל' קרבן פסח ח, ג. ראה על כך: שו"ת מעשה נסים סי' ו; תורה תמימה שמות יב, ח.
^ 2 בכלי חמדה, במדבר, עמ' מו, א- מח, א, דן האם גם פסח שני צריך להיאכל על השובע.
^ 3 כך פירש גם הרמב"ן (דברים טז, ב): "ויהיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה, כענין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע, א)".
^ 4 עם זאת, בגמ' (מנחות כא ע"ב) נאמר: "יאכלו - שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, אפילו הכי מלח דקדשים לא יהבינן להו". אין מולחים את הבשר שהכהנים אוכלים, במלח של קדשים. העושה כן מועל.
^ 5 הדרשה "למשחה"- לגדולה, בהקשר למתנות כהונה, נמצאת גם בירושלמי (תרומות ה, א; ביכורים ב, א), אך שם לא מופיעה התוספת: כדרך שהמלכים אוכלים. הביטוי: "למשחה", במשמעות של גדולה, מופיע גם בפסוק: "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם" (שמות כט, כט). שם מפרש רש"י: "למשחה - להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו: 'לך נתתים למשחה' (במדבר יח, ח), 'אל תגעו במשיחי' (תהילים קה, טו)". ראה עוד: רשב"ם, ורמב"ן שם.
^ 6 רמב"ן, ריטב"א, רשב"א (חולין שם); הר"ן (חולין מה ע"ב ברי"ף), ועוד.
^ 7 תוס' (חולין שם ד"ה אין נאכלים); רא"ש (חולין י, ו), ועוד. וכך פסק גם בשולחן ערוך (יורה דעה סימן סא, סעיף יב). הרמב"ם (הל' ביכורים ט,כב) כותב: ש"אין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים המלכים", ואילו הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות י, י) פסק שיכולים לאכלם בכל דרך שירצו. מפרשי הרמב"ם (המשנה למלך הל' מעה"ק שם), יישב את הסתירה ברמב"ם כדרכם של הראשונים לעיל. ראה עוד: רש"י (זבחים עו ע"א ד"ה לשנות; מנחות נח ע"א ד"ה דבש); תוס' (פסחים כ ע"א ד"ה אלא; חולין לז ע"ב ד"ה כי), ועוד.
^ 8 תוס' רא"ש (הוריות י ע"ב); מרדכי (פסחים, סדר של פסח, לח ע"א).
^ 9 כך סוברים גם: הרשב"ם ורבנו דוד (פסחים קיט ע"ב); מאירי (פסחים קיד ע"ב). ראה גם רש"י פסחים ע ע"א: "על השבע- שיהיו נהנין באכילתו ותיחשב להן". ראה: הרב משה נוטוביץ', "בענין אכילת שובע בפסח ובשאר קדשים", מוריה יא\ה-ו (תשמ"ב), עמ' עט-פב.
^ 10 כך הקשה הרב שמואל אליעזרוב, פסחים קכ ע"א.
^ 11 כך הסבירו גם: רבינו אליקים, ריטב"א (שם). אך תוס' ישנים (שם) שואל על רש"י, שהדרשה נאמרה על ענין אחר: "ותימה, דלא אשכחן האי דרשא על כי האי גוונא, אלא הא אין נאכלין על צלי וחרדל (חולין קלב ע"ב)?" ומסביר אחרת את הגמ' שם.
^ 12 הרמב"ם (מורה נבוכים חלק שלישי פרק מו), מנמק אחרת את טעמי המצוות הללו: "אמנם החקים המיוחדים בפסח, והוא שיאכל צלי אש לבד, ובבית אחד, ועצם לא תשברו בו, כל אלו טעמם מבואר, כי כמו שהמצה מפני החפזון שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים, ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהן נאסר, כי כבר זכר עקר הענין בכל אלו, והוא אמרם ואכלתם אותו בחפזון, ואין עם החפזון פנאי לשבר העצמות, ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב, שאלו כולם מעשה ההתרשלות והפנאי, והכונה היתה להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו, והתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח, לזכרון איך היה הענין, כמו שאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה וגו'".
^ 13 הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז, (שו"ת דברי יציב, או"ח סי' רה), כותב שאכן דין למשחה שייך רק באכילת כהנים ולא באכילת ישראל, ולכן מסיבה זו לא קיבל תוס' את הסבר רש"י. ראה שם באריכות בדיונו בסוגיה זו.
^ 14 הרב שאול ישראלי, "במצות אכילת קרבן פסח על השובע", שערי שאול- פסחים, עמ' קעב- קעג (מופיע גם: עמוד הימיני סי' נא). בתחילת דבריו שם הוא דן בדברי הגרי"ז בחידושיו למנחות כא ע"ב (בני ברק: מישור, תשנ"ו, עמ' קטז- קיז), העוסק במחלוקת רש"י ורמב"ם, אם יש מצות אכילת קדשים בחלק הבעלים, או שזה רק בחלק הכהנים. דברים דומים לר"ש ישראלי, כותב בקצרה: הרב יהושע וייצמן, "קרבן פסח- קרבן ציבור או קרבן יחיד", משוש הארץ, עמ' קיט-קכ. על קרבן פסח כקרבן ציבור, ראה מאמרי: "קרבן פסח שחל בשבת", מעלין בקדש, יא (תשס"ו), עמ' 152-139.

^ 15 לשיטת תוס' (פסחים קכ ע"א ד"ה באחרונה), אוכלים מצה באחרונה לשובע (מה שקרוי כיום- מצת אפיקומן), ואין אוכלים אחריה דבר, כדי לשמר את טעם המצה בפה. כמוהו סבורים ראשונים נוספים. ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "מנהג אכילת אפיקומן בשיעור שני כזיתים לאחר החורבן", עמ' 467-460.
^ 16 הרב יוסף אנגל, (אתוון דאורייתא, כלל ב, ד"ה והנה), שואל שהרי אינו אוכל חגיגה לשובע, ואם כן, מדוע בחגיגה לא חוששים שיצא משולחן רבו שהוא רעב. לפיו, רק בקדשים שעליהם נאמר שהכהנים אוכלים משולחן גבוה יש לומר כן, אבל כאן הישראלים אוכלים. אך נראה לומר, שכאן סוף סוף יוצא שבע, באכילת החגיגה וקרבן הפסח שאחריו. מה גם שכאן חגיגת הפסח היא רשות, והיא רק כדי לסייע לאכילת קרבן הפסח. באופן כללי יש להעיר שנימוקו של תוס', שיש לאכול קרבנות אחרים לשובע שלא יצא משולחן רבו רעב, זה כנראה חידוש של תוס', ולא נמצא בחז"ל.
^ 17 ראשונים נוספים, מנמקים את חובת אכילת קרבן פסח על השובע, ע"פ דברי הירושלמי, כסייג למניעת איסור שבירת עצם, ודנים ביחס שבין נימוק זה, לבין ההלכה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אין הם מזכירים את ההנמקה של לגדולה כדרכם של מלכים: ראה: הרב זרחיה הלוי- המאור הקטן, רמב"ן במלחמות ה' (פסחים, כו ע"ב ברי"ף); רבנו מנוח, הל' חמץ ומצה ח, ט; ספר אור זרוע ח"ב - הלכות פסחים סימן רלו, ועוד.
^ 18 כך כתוב בתוספות השלם, שמות יב, ח. ראה עוד: ראבי"ה (ח"ב פסחים סי' תקכה ד"ה ושוב אוכלין).
^ 19 גם הרב שאול ישראלי (לעיל הע' 14), הסביר את הרמב"ם ע"פ נימוק זה, אך ברמב"ם הדבר לא נזכר כלל. ערוך השולחן, הל' קרבן פסח, סי' קצב, ו כותב שהרמב"ם גם איננו סובר כירושלמי. וכן כותב הגרי"ז במנחות שם. הרב ראובן מרגליות, פנינים ומרגליות, עמ' פ, כותב שמקור דברי הרמב"ם הם בזהר פרשת בא, מא, א: "פקודא כח למשחט פסח.. ועל דא לא אתיא אלא על שבעא", ומכאן שזו חובה דאורייתא.
^ 20 כך הגירסה בגמרא הוריות, דפוס וילנא. גמ' זו מופיעה גם בנזיר כג ע"א, שם הגירסה בסוף המשפט אחרת: "פסח מיהא קעביד" (וכך הגירסה גם בכתבי יד של מסכת הוריות ונזיר). משמעות הדבר היא שאמנם לא יצא ידי אכילה כלל, אבל סוף סוף קיים מצות שחיטה וצליה כראוי, ולכן אומר ריש לקיש שאין לקרוא אותו רשע. ראה: רש"י (נזיר והוריות שם); תוס' (פסחים קז ע"ב ד"ה דילמא; בבא קמא קי ע"א ד"ה אכילה); תוס' ישנים (יבמות מ ע"א; יומא פ ע"ב), ועוד.
^ 21 ראה תוס' רא"ש, בתוס' רבנו פרץ הכהן, מהר"ץ חיות (נזיר כג ע"א).
^ 22 הרי"פ פערלא, (סהמ"צ לרס"ג, עשה מז- מט). עוד דנו בדברי הרמב"ם: הרב צבי פסח פרנק, מקראי קדש- פסח, חלק א סי' כח; הרמ"מ לובביץ', חידושים וביאורים בש"ס, חלק א, עמ' קכ- קכז; הרב יצחק סנדר, "אכילת קרבן פסח על השובע", אהל רבקה, עמ' רכב-רכט; הרב מאיר ברגמן, אצל חותנו: הרא"ם שך, אבי עזרי, הל' חמץ ומצה ח, ז, ובספרו: שערי אורה, עמ' צח-צט; הרב שמואל וואזנר, שו"ת שבט הלוי חלק א סי' קנח, וחלק ט סימנים קכא, קכב.
^ 23 אותו דבר כותב הרמב"ם מיד בהמשך (מצוה נז, ונח) ביחס לפסח שני- מצוה לשחוט ומצוה לאכול.
^ 24 כך כותב גם: האור שמח (הל' חמץ ומצה ו, א, ד"ה לכן).
^ 25 ראה עוד: בית הלוי (חלק ג סי' נא ס"ק ג). אמנם הרש"ש (פסחים קז ע"ב) כותב שאכילת קרבן הפסח היא פרט אחד ממצות הקרבן.
^ 26 בכך מיושבת תמיהת הגרי"ז (חידושים למנחות כא ע"ב ד"ה והנה בתמורה; מובא גם בחידושי הרב חיים הלוי סולוביצ'יק, על הש"ס [סטנסיל], "בדין אכילת פסח על השובע"), שמשמע מהרמב"ם שיש לאכול אכילת שובע, דוקא בכזית הראשון. לדברינו, אין זו כונת הרמב"ם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il