כתוב בתורה "זכור את יום השבת לקדשו". המקובלים אמרו שיש מצוה לזכור בכל יום את השבת, ולא רק בשבת עצמה שמתקיימת מצות הזכירה באמירת הקידוש. לפיכך אנו אומרים בכל יום בפתיחת שיר של יום: "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת" וכו' "שבו היו הלוים אומרים בבית-המקדש". מזכירים את השבת בכל יום ומונים את ימי השבוע לשבת.

זכירת שבת משמעותה לזכור "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". לזכור שרבש"ע ברא את העולם והכל ממנו והכל שלו.
השבת היא שורש האמונה, ועל כן אמרו חז"ל: "כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה". "שקולה שבת כנגד כל המצות". ועוד אמרו: "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו חטא כדור אנוש שעבדו ע"ז, מוחלין לו, שנאמר: 'אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו', אל תקרי 'מחללו' אלא 'מחוּל לו'". גם מי שנוהג כדור אנוש ועובד ע"ז, אם שומר שבת - מחול לו. המהר"ל מפרש שאפילו לא שב מחטא ע"ז, כיון ששומר שבת, מוחלין לו, כי בזה ששומר שבת מודה בבריאת העולם ע"י הקב"ה ומודה שהעולם של רבש"ע. ממילא נמצא שמה שמע"ז - אין לזה משמעות.

השבת היא הנשמה של כל ימי השבוע. השבת נותנת תוכן ומשמעות לכל השבוע. "אמר ר' יוחנן משום רשב"י: כל המצות שנתן הקב"ה לישראל, נתן להם בפרהסיה, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר: 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. ומה נתן להם בצנעא? את הנשמה היתרה, דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש'. כיון ששבת ונסתימה השבת ווי אבדה נפש" (ביצה טז, א).
אשרי מי שיודע לקלוט את קדושתה של השבת ולהתרומם על ידה למנוחה לקדושה ולטהרה, וזוכה לנשום את הנשמה היתירה בשבת. והשבת מרוממת אותו לכל ימי השבוע. אוי לו למי שעובר את השבת בלי שספג בה את מעלתה.

יש אנשים שומרי שבת, מתפללים ואוכלים סעודות שבת, אבל הנשמה היתירה של שבת אינה מתגלה להם, הם חיים רק את הצד החיצוני של השבת. אמנם גם השומר שבת השטחי ביותר, שונה לחלוטין ממי שאינו שומר שבת ח"ו, אבל בכל זאת, חבל לעבור את השבת בלי להגיע לנשמה היתירה שבשבת הנותנת לשבת את כל חיותה, היא נותנת טעם עליון לשבת ולכל ימי השבוע.

לשם כך צריך להתכונן בימות השבוע ומי שלא טרח בערב שבת אין לו מה יאכל בשבת. הדברים אמורים לא רק על המאכלים הגשמיים, אלא גם על ההכנה הרוחית. מי שזוכר בימי השבוע את ערכה של השבת ובשבת פורש מכל הווי החול ומתקדש וחי בחיות פנימית את התפילות המיוחדות ואת הסעודות, שכינה שוכנת עליו, טהרה וקדושה ממלאים אותו והוא מתענג בעונג אמיתי. אור עליון של שבת מאיר עליו, אור עולם-הבא. "מעין עולם-הבא יום שבת מנוחה". "וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה".