רחש עבר בין המתפללים באותה שבת בבית הכנסת הגדול של העיר פרנקפורט. דקות מספר לפני הוצאת ספר התורה, נכנסו אל האולם הגדול שני יהודים, המוכרים לכולם כאנשי דלא מעלי. ידועים היו השנים כגנבים, וכמי שאינם יודעים להבחין מספיק בין ממונם שלהם לממונם של אחרים, וליתר דיוק בין ממונם של אחרים לממונם שלהם. היה מי שחשב כי אולי יום זיכרון לאחד ההורים הביאם לבית הכנסת, מקום אליו לא נכנסו מזה שנים רבות, אולם הוא דחה אפשרות זו, שכן אז לא ברור מה חברו עושה שם.
אלו מבין הנוכחים שהיו בעלי עין חדה, יכלו ודאי להבחין כי אין זה ביקור סתמי בבית הכנסת, ניכר היה כי התרגשות רבה ממלאת את ליבם של השנים. הגבאי קיבל את פניהם בשמחה ובמאור פנים, הציע להם מקום ואף כיבדם בעליה לתורה.
עם תום התפילה נעמד אחד מן השנים על כסא וביקש את תשומת לב הקהל. "ודאי הנכם מתפלאים מה אנו עושים כאן בבית הכנסת" פתח. "הלילה ארע לנו מקרה מדהים, שעם סיומו החלטנו כי אנו משנים את דרכינו וחוזרים בעזרת ה' לדרכי אבותינו". רחש של תדהמה עבר בקהל, המתח היה רב, והכל היטו את אוזניהם בסקרנות מרובה. "תבינו כי מאוד לא נעים לנו לספר את הסיפור הבא", המשיך האיש, "אולם חשבנו כי על ידי סיפורו של הסיפור בפניכם אולי נזכה לכפרת עוונותינו". בבית הכנסת שררה דומיה מוחלטת בהמתנה לסיפורם של השנים: הם סיפרו כי עברו באמצע הלילה ליד ביתו של רב העיר, הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ, בעל ספר ההפלאה. על אדן החלון ראו את מנורת השבת המבהיקה, מנורה מרשימה בגודלה וביופייה. שני האנשים הבינו כי בטיפוס קל המנורה בידיהם. כשהיו על אדן החלון, רגע לפני שנכנסו ולקחו את המנורה, נכנס הרב אל החדר. כשהבחין הרב בנעשה, אמר לשני היהודים: "אומנם בעירנו ישנו עירוב, כך שעל איסור הוצאה וטלטול לא תעברו בנוסף לאיסור הגניבה, אולם היות והמנורה הינה מוקצה, הרי אני מודיע לכם כי אני מפקיר את המנורה, ואתם יכולים לבוא במוצאי שבת לקחתה".
הגנבים הנדהמים השפילו את עיניהם וברחו מהמקום. המומים מהקרבתו של הרב ישבו בביתו של אחד מהם. הם לא האמינו כי כדי להצילם מאיסור מוקצה, היה מוכן הרב להפקיר כך את המנורה. הם ישבו כל הלילה בחשבון נפש ארוך, דנים בשאלה עד כמה הם מוכנים להשקיע בשביל בורא העולם, והמהפכה בליבם הייתה עצומה. האיש הנרגש ירד מהכסא. הנוכחים המופעמים מגדלותו של רבם, ומאומץ ליבם של השנים, עברו אחד אחד ולחצו את ידיהם של השנים תוך איחולים רבים להצלחה בדרכם החדשה.
לאחר שנים, סיפר הגאון רבי חיים מבריסק סיפור זה לתלמידים. לאחר שהתלמידים התפעלו ממעשהו האצילי של בעל ההפלאה, שאלם הרב מדוע לדעתם בעל ההפלאה אמר כי הוא מפקיר את המנורה, ולא אמר להם כי הוא נותן לגנבים את המנורה במתנה?! לאחר השערות שונות אמר ר' חיים כי אם היה אומר להם כי הוא נותן להם במתנה את המנורה, ובמוצאי שבת היו מממשים את המתנה, נמצא כי עד מוצאי שבת היו עוברים גם על לאו של "לא תחמוד", שהרי המנורה עדיין אינה שלהם, והם חומדים את ממונו של הזולת ומתכוונים לקחתו. אולם ברגע שבעל ההפלאה הפקיר את המנורה, אזי המנורה אינה שייכת לאיש, וממילא אין איסור של "לא תחמוד" עליה.