בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

ע"פ פסקו של הרב יעקב רוזנטל

אפוטרופוס ליתום שהגדיל

אדם נפטר, ובצוואתו הוריש את רכושו לבנו, ואת שתי בנותיו הגדולות, שהן הנתבעות, רשם כאפוטרופסיות על רכושו של הבן שהיה קטן. לאשתו, שהיא התובעת, נתן הנפטר זכות לנהל את חנות הספרים שלו, ולהשגיח על בנו, למשך שנתיים. לאחר שחלפו אותן שנתיים, הגישה התובעת תביעת מזונות, מדין מזונות אלמנה.

undefined

הרב יואב שטרנברג

י ניסן תשס"ח
3 דק' קריאה
התביעה:
אדם נפטר, ובצוואתו הוריש את רכושו לבנו, ואת שתי בנותיו הגדולות, שהן הנתבעות, רשם כאפוטרופסיות על רכושו של הבן שהיה קטן. לאשתו, שהיא התובעת, נתן הנפטר זכות לנהל את חנות הספרים שלו, ולהשגיח על בנו, למשך שנתיים. לאחר שחלפו אותן שנתיים, הגישה התובעת תביעת מזונות, מדין מזונות אלמנה.

תשובת הנתבעות:
הנתבעות טוענות, כי היות שהבן, שהוא הבעלים על הרכוש, בן ארבע עשרה שנים וחצי, הן אינן אפוטרופסיות יותר, ולכן הן אינן צריכות להגיב לתביעה.


פסק הדין:
בית הדין קבע, כי היות שהבן כבר גדול, הנתבעות אינן אפוטרופסיות שלו יותר.
הנימוקים:
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצ סעיף א) נאמר: "מי שמת והניח יורשים קטנים, או שאשתו מעוברת, או שהניח קטנים וגדולים, צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו; ואם לא מינהו, בית דין חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין הוא אביהם של יתומים".
מבואר בשולחן ערוך, שחובת מינוי האפוטרופוס היא רק כאשר הנפטר הניח בנים קטנים. אבל לגדולים אין צורך למנות אפוטרופוס. אמנם, הרמ"א (שם סעיף כו) כתב: "מי שמינה אפוטרופוס לבניו הגדולים, יכולים לומר: אין אנו צריכין אפוטרופוס, אלא אם כן יש בו משום מצוה לקיים דברי המת".
ואם כן, גם אפוטרופוס שהתמנה לגדולים, או שמונה לקטנים והגדילו, אינו מפסיק להיות אפוטרופוס, אלא אם מחו בו היתומים.
עם זאת, הדברים אמורים רק כאשר האב מינה במפורש את האפוטרופוס גם לגדולים. אבל כשמינה אפוטרופוס סתם, כתב הריב"ש (סימן תסח), שאין דעתו אלא על הזמן שהיתומים קטנים, וכשיגדילו יפקע המינוי. ואף שבימינו, שמקובל לקרוא ''קטן'' לכל מי שהוא ''קטין'' על פי החוק, דהיינו עד גיל 18, אין זה יותר מאשר ספק בכוונת הנפטר, ומספק אין לתת לנתבעות מעמד של אפוטרופסיות.
אלא שעל כך יש להקשות מדברי הרמ"א (יורה דעה סימן קס סעיף יח) לגבי ההיתר להלוות כספי יתומים בריבית דרבנן, שכתב שגם כאשר היתום נהיה בר מצוה, עדיין מותר להלוות את כספו בריבית דרבנן, והיינו משום שהיתום עדיין אינו כשיר לנהל את ענייניו הכספיים, ואם כן נאמר שהוא הדין לגבי כל דין אפוטרופסות?
בית הדין הסביר, שבאפוטרופוסות של יתומים יש שני עניינים - ראשית, האפוטרופוס מנהל את ענייניו של היתום. ושנית, האפוטרופוס עושה זאת, בלי לקבל רשות ומינוי מאותו יתום.
העניין הראשון נובע מכך שאותו יתום אינו ראוי לנהל את ענייניו. לעניין זה נאמרו דברי הרמ"א ביורה דעה, שכל מי שאיננו יכול לנהל את ענייניו הכספיים, נחשב ''יתום'', ויש לעזור לו, ובכלל זה להלוות את ממונו בריבית דרבנן.
אולם, לגבי העניין השני, כל שהגדיל היתום, הרי הוא יכול לקבוע אם למנות אדם שיטפל בענייניו או לא. ואמנם, אם הוא אינו נמצא כאן, כגון שבוי, רשאים להעמיד לו אפוטרופוס גם שלא בידיעתו, אבל אם הוא בפנינו, אין להעמיד לו אפוטרופוס אלא בהסכמתו. וממילא, היות שהבן היורש הגדיל, הוא רשאי לטעון שאינו רוצה באפוטרופוס, וממילא אי אפשר לתבוע שלא בפני הבן עצמו.
נוסף על הקביעה העקרונית, שהנתבעות אינן אפוטרופסיות, ציין בית הדין, שבנדון דידן גם אילו היו אפוטרופסיות, לא היה אפשר להוציא ממון מן העיזבון. בשולחן ערוך (חושן משפט שם סעיף יב) נאמר: "היה לאדם תביעה אצל היתומים, אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו, שמא יתחייב בדין. אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה, הדין קיים".
והיות שכל התביעה בנדון דידן היא חובה ליתום, אין לרדת לדין עם האפוטרופוס.
ואמנם, ישנה אפשרות לגבות מיתומים למזונות האשה, כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן צה סעיף ו): "כשבאה האלמנה לבית דין לתבוע מזונותיה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבואו היורשים ויתבעוה, אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו, ואם לאו ילכו לדרכם. ואם היורשים קטנים, בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות".
אבל דין זה הוא רק כאשר החוב ברור לחלוטין, אבל בנדון דידן הועלו הרבה שאלות אם יש כאן מקום לחיוב מזונות עבור התובעת, ולכן אין האפוטרופוס יכול לעמוד בדין.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il