בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות חמץ ומצה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

קול צופיך גליון 446

הלכות פסח

הסייג שבאכילת חמץ, סוף זמן אכילת וביעור חמץ, נקיון הבית ובדיקת חמץ, ערב פסח שחל בשבת, מצא חמץ ביום טוב אם שורפים אותו או כופים עליו כלי, סנגוריא של ה"כף החיים" לקיים את דברי מרן, דעת התוספות בעניין הנ"ל, רכישת חלב בערב פסח לכל הפסח, חותמת שעל הביצים, זהירות מפירורים בדפי הספר, אין כל חדש תחת השמש.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

ניסן תשס"ח
11 דק' קריאה
הסייג שבאכילת חמץ
חכמינו לימדונו שיש לאדם לעשות סייג לעצמו, ודבר זה הוא נפקא מינה למעשה בכמה וכמה דינים. גם בדין אכילת חמץ בערב פסח נצטוינו לעשות סייג ולהקדים את סוף זמן אכילתו. המקור לדין זה הוא מהמשנה (פסחים יא:) בה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, ונפסקה ההלכה כרבי יהודה שאומר: "אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש", ע"כ. ורש"י כתב: "ואף על גב דכל שעה ששית מדאורייתא שריא - גזור רבנן עלה דילמא טעי, וסבור על השביעית שהיא ששית, אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית, ומותר. תולין כל חמש - ואינו אוכל, דטעי וסבור על שביעית שהיא חמישית. ומיהו, לשרוף אינו צריך, ומאכיל לבהמתו, אבל ששית - אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית", עכ"ל. הרי, שמדין תורה איסור אכילת חמץ הוא רק משעה שראוי להקריב קרבן פסח והיינו מחצי היום והלאה, ואף על פי כן חכמים עשו סייג והרחקה לדבר. וכך פוסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ט): "ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה, ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים, ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית", עכ"ל.

סוף זמן אכילת וביעור חמץ
המפרשים על הרמב"ם הקשו במה שכתב הרמב"ם שהגזרה של יום המעונן היא שמא יבואו לטעות בין חמישית לשישית, והרי הגמרא (שם יב.) בהדיא כתבה שהטעות היא בין חמישית לשביעית. ה"כסף משנה" (שם) מביא גירסת הרא"מ על הסמ"ג שגורס " בין חמישית וששית ", ולא " בין חמישית לששית " כלומר בין חמישית וששית לשביעית. ומוכיח זאת גם מסברא, וז"ל: "ועוד, דששית גופא לא נאסרה אלא גזירה משום שביעית והיאך ניקום ונגזור גזירה לגזירה, אלא ה"פ בין חמישית וששית לשביעית, ולא הוצרך להזכיר לשביעית משום דעלה קאי, שכבר כתב למעלה מזה שמתחלת שעה שביעית אסור מן התורה, עכ"ל. והרב מהר"ר משה אלאשקאר ז"ל כתב וז"ל, שמא יטעה בין חמישית וששית ואילו בגמ' מוכח וכו', וכבר השיב הוא ז"ל בתשובה וז"ל מ"ש בהלכות בין חמישית לשביעית הוא האמת והוא מאמר הגמ' כפי מה שהקשו שם, וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר , עכ"ל", ע"כ. גם ה"לחם משנה" הרגיש בקושיא זו, ומאריך לבאר את שיטות האמוראים בגמרא עד כמה אפשר לטעות, ובמסקנת הדברים נשאר בקושיא זו בצ"ע, וכותב: "וכל זה איננו שוה לי כלל דודאי האי טעמא קלישא הוא דהוי גזירה לגזירה כדפרישית וצ"ע, עכ"ל. ודבר זה הוא נפקא מינה למעשה אימתי סוף זמן אכילת חמץ וסוף זמן ביעורו, וכדבסמוך. והנה, מוסיף ה"כסף משנה" (שם) וכותב על דברי הרמב"ם בעניין סוף זמן ביעור חמץ, וז"ל: "לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית. וקשה, דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא"כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית, וכו'. ובפסקי הרא"ש הביא תשובת רש"י שכתב יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה, ופי' הרא"ש דבתחלת שעה ששית פי' סוף חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו, כלומר, דאז אינו יכול לבטל. וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה . ועי"ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ"מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר", עכ"ל. ומסכם הרמב"ם (שם, ה"י) וכותב: "הא למדת, שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו, והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה", עכ"ל.

נקיון הבית ובדיקת חמץ
יש החושבים שהנקיון של פסח הוא דבר שבמנהג כדי "להתחדש" ו"להתרענן" בפסח, ואין בו מצוה מיוחדת, ואין עיקר המצוה אלא בליל י"ד שאז עושים בדיקת חמץ מדוקדקת. אבל מדברי הרמב"ם (פ"ב, ה"ג) אין נראה כן, ולדבריו יש ב"נקיון" המסורתי חלק מתקנת חכמים של ביעור חמץ. וכך הוא כותב: "ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה", עכ"ל. הנה, מזה שכתב הרמב"ם פעמיים "מדברי סופרים...ומדברי סופרים" משמע, שתקנו חכמים שני עניינים שונים כדי למנוע מכשול של מציאת חמץ בפסח, האחד הוא, כלשונו: "לחפש אחר חמץ... ולהוציאו מכל גבולו" וכו', ולתקנה זו לא ציין זמן, ומשמע שחלה עוד קודם יום י"ג ניסן [ומסתבר שהוא מכלל ה"שלשים" יום שקודם החג שמתחילים להתעניין בהלכות הפסח ולהכין את הבית לקראתו, וכפי שנשים צדקניות נהגו להתחיל ב"נקיון של פסח" מפורים, ושרה אמנו החמירה על עצמה מט"ו בשבט שלא יימצא בביתה חמץ, והיה צריך אברהם אבינו לזרזה ללוש בצק לכבוד האורחים על אף חומרתה הגדולה. ואברהם אבינו אמר לה "לושי ועשי עוגות", אבל בפועל לא הביא להם אלא חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ורש"י כתב על זה שמלמד שפרסה נדה. ולכאורה קשה, ומה בכך אם פרסה נדה, והרי באו אליו בדמות ערביים ומה בכך? אלא, שהחמירה על עצמה בצדקותה המופלגת]. והשני הוא שיש מצוה מדברי סופרים שלה קבעו זמן קבוע, והיא: "שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר", והיינו בדיקת חמץ וביעורו ביום ט"ו.

ערב פסח שחל בשבת
בעניין ערב פסח שחל בשבת כמו שיחול השנה, כותב הרמב"ם (פ"ב ה"ג), שהבדיקה נעשית בליל ערב שבת, ז"ל: "חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו", עכ"ל. והראב"ד משיג עליו וכותב: "א"א הרב ז"ל לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר", עכ"ל.

מצא חמץ ביום טוב אם שורפים אותו או כופים עליו כלי
בדין אדם שמצא חמץ ביום טוב, אם שורף אותו במקומו ביום טוב עצמו כדי שלא לעבור על איסור ב"י או שיכפה עליו כלי, נחלקו בזה הפוסקים. הנה, במקור הדין כותב הרמב"ם (שם, ה"ח), וז"ל: "ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו, ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו", עכ"ל. וכן נפסק בשו"ע (סי' תמ"ו ס"א): "המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יו"ט, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, (לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש) גם לשרפו במקומו אסור", עכ"ל. והקשו בתוספות וכן בהגהות מיימוניות, מדוע לא שורפים חמץ במקומו ביום טוב עצמו, והא קי"ל "מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה גם שלא לצורך". ואם נאמר שבטל את החמץ, ניחא, אבל אם לא בטלו הרי עובר עליו בב"י וב"י. והנה, המשנה ברורה כותב (שם, סק"ו) על מה שכתב הרמ"א שאי אפשר לשורפו במקומו, וז"ל: "והנה מסתימת השו"ע משמע 2 דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א לבטלו ועובר על בל יראה, אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי . אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל 2 אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן , וע"כ, מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח.2 ואפילו לשרוף מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך 1בכגון זה שהוא צורך היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם", עכ"ל.

סנגוריא של ה"כף החיים" לקיים את דברי מרן
והנה, ה"כף החיים" (שם, סק"ט) כותב סנגוריא גדולה לקיים את דברי מרן, שכיון שחכמים אסרו את החמץ, למרות שרצונו מאוד לבערו כדי שלא יעבור על איסור ב"י מן התורה, נחשב אנוס, וז"ל: "הנה בדין זה רבו הדעות, די"א דוקא בביטל קודם שעה ששית ואחר כך מצא חמץ ברשותו, דאינו עובר בב"י כיון שביטל סגי בכפיית כלי, אבל בלא ביטל, או אפילו ביטל ונתחמץ לו עיסה בתוך הפסח, דלא היתה בכלל ביטול זה, לא סגי בכפיית כלי כיון דעובר עליו מן התורה בב"י ויכול לשורפו ביו"ט דכיון דיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן שמתוך שהותרה הבערה לצורך יו"ט הותרה נמי שלא לצורך. וי"א, דאפילו בלא ביטל או שנתחמצה לו עיסה ביום טוב, דלא היתה בכלל ביטול אסור לשרוף ביום טוב, ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, אלא אם כן יש שם קצת צורך היום, מה שאין כן הכא שאין בו צורך היום, כיון שיכול להמתין עד הערב, וכיון דרצונו לבערו אלא שחכמים אסרוהו, אינו עובר עליו, דאנוס הוא כמבואר כל זה בטור וב"י וב"ח וט"ז ומ"א ושאר אחרונים יעו"ש. ובשל"ה הקדוש כתב, שיוציא על ידי עכו"מ דאתי עשה דתשביתו דרבנן (כשכבר ביטל) ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לגוי שבות, יעו"ש. והביאו מ"א סק"ב. אמנם, מסתמיות דברי השו"ע ומור"ם ז"ל בהגה משמע, דאפילו בלא ביטל אסור לשרפו ביו"ט או לטלטלו להוציאו לחוץ, ולא שרי אלא רק בכפיית הכלי. וכן מסיק המ"א שם, אלא שכתב והיכא דנהוג נהוג, ומקום שאין מנהג שב וא"ת עדיף, יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ג' דהסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשו"ע דאין לו שום תקנה אלא על ידי כפיית הכלי. ואפילו על ידי אמירה לעכו"מ לזרוק לים ג"כ לא התירו, רק היכא דנהוג היתר נהוג, ויש להם על מה שיסמוכו, יעו"ש. וכ"כ חק יוסף אות ב', חמ"מ אות ב', וכן הסכים הפר"ח דאפילו לא ביטל לא שרי אלא בכפיית הכלי, יעו"ש. וכן מסיק המט"י סוף אות ז', וכן פירש א"ר אות ב' מק"ח אות ג' ח"א כלל קי"ט אות כ"ט", עכ"ל.

דעת התוספות בעניין הנ"ל
והנה, התוספות (כתובות ז. ד"ה "מתוך") כותבים כדרך ה"כף החיים" הנ"ל, וז"ל: "פירוש, לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביו"ט, כההיא דהוצאת קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו, אבל שלא לצורך היום כלל לא 1כמו הוצאת אבנים דמיחייב, והאופה מיו"ט לחול לרב חסדא דאמר לוקה משום דלית ליה "הואיל". ושחיטת עולת נדבה דשרי לב"ה היינו משום שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך חסר. ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו משום מתוך היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו 1אבל אין לומר דאיירי כשביטלו דמכל מקום מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך", עכ"ל. אל לנו לשכוח שבעניין חומרת חמץ כותב הר"ן (בריש פסחים) טעם למה התורה החמירה כל כך בחמץ, ועובר על זה ב"בל יראה ובל ימצא", מאחר ורגיל לאוכלו כל השנה.

רכישת חלב בערב פסח לכל הפסח
ב"שדי חמד" (אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סימן ב' אות ד') מביא נדון בעניין שתיית חלב מבהמות שאוכלות חמץ בפסח, או שלא שהה החמץ במעיהם מעל"ע, כיצד יש לנהוג בזה, וז"ל: "אי שרי לשתות חלב בפסח מבהמות של עכומ"ז שמאכילם חמץ, כתב מרן חיד"א בשירי ברכה ריש סי' חת"ס וז"ל עיין מ"ש במחב"ר יו"ד סי' ס' על העוף האוכלת תדיר דברים אסורים וכו', וגם הבהמה עוכלת עשבים גם כן וכו'. והמעיין בגוף דב"ק שם יראה דדעתו לחלק בזה בין אוכלת דברים האסורים באכילה לאוכלת דברים באסורים בהנאה, ולפי זה בחמץ בפסח דאסור בהנאה יש לאסור וכו'. והרב חיי אדם בקונטרס נשמת אדם סי' ט' כתב לא ראיתי שום דבר באיזה ראשון או אחרון שיש להחמיר שלא לאכול חלב בפסח מבהמות שאוכלות חמץ, ושמע שמקום חומרא זו היא ממ"ש המג"א סי' תמ"ה גזה וזה גורם אסור בפסח וכו', ועיין שם שמאריך מאוד בעניין זה ולמסקנתו יש מקום להקל. אך כיון ששקלו וטרו בעניין זה גדולי הפוסקים, אנו ממליצים לקנות חלב לכל ימות הפסח מלפני הפסח, ובפרט בימינו שיש מקררים ומקפיאים, ואין בדבר זה כל כך טרחה. והנה, מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א כותב (ש"ר פרשת צו אות מ"ב) בעניין שתיית חלב בפסח, וז"ל: "לא ישתו חלב מבהמת גוי בפסח שמא האכיל אותה חמץ, ואם לוקחים שאור מן הגוי אחר הפסח יזהו להפריש מאותה עיסה חלה שתהיה גדולה משיעור השאור כולו", עכ"ל. על כן, רצוי לקנות חלב בערב פסח, וכיון שיש מקררים ומקפיאים טוב לחשוש, למרות שסביר להניח שהרבנות שנותנת הכשר ליצרנים מקפידה שהבהמות יאכלו רק מאכל כשר לפסח. הרב יעקב מוצפי היה רגיל לומר שביום ראשון לא קונה לא חלב ולא ירקות ביום ראשון, משום שחשש שמא קטפו את הירקות ביום שבת או שמא חלבו את החלב ביום שבת. ויש עדות שנהגו שלא לאכול עופות בפסח, משום שהיתה תקופה ששוחטים את העופות כמות שהם חיים, והיו חוששים שמא יש חיטה בזפק. והיו שלא אכלו בננות בפסח משום שהיו ירוקות, והיו עושים קש ומניחים אותם להתבשל, ופעמים היה קש מחיטים. פעם היו שואבים מים מהבאר לכל הפסח, שמא יש בהם חמץ והחמירו, אבל היום אין חשש לזה כלל. היה פעם רשע אחד שזמם ללכת לכנרת ביום טוב של פסח ולשפוך בה בקבוק בירה, וכך יאסור את כל המים בארץ ישראל. שלחתי לומר לו שכבר קדמו אותו ברשעותו כל הגויים, וכבר התיר ה"שדי חמד" לסנן את המים הללו. יהודי אחד עשה יין בביתו, והרצה בנו להטביל פיתה לתוך חבית היין כדי לתת לה טעם יין, ונפלה לו הפיתה לתוך החבית. הוא בא ושאל את רבי יעקב מוצפי זצ"ל [ובנוכחותי שאבדלחטו"א] מה דין היין בפסח. אמר לו הרב זצ"ל שיסנן את היין בחיתול מבד מקופל היטב ובכך הותר היין. שאלתי אותו מדוע ל אאמר לו לקנות יין מוכן, ויהיה יותר בטוח?, אמר לי הרב, שיין שעשה היהודי במו ידיו חביב עליו יותר ומקיים בו יותר מצות שמחת החג. אמרתי בבדיחותא על זה את דברי חז"ל, רוצה אדם בקו שלו מתשעה קבים של חברו.

חותמת שעל הביצים
פעם היו אומרים שיש בעיה בפסח עם החותמת של הביצים, וכי עשויה מחומר שיש בו חשש חמץ. בזמנו אמרתי להם שלא יחתמו על הביצים בתקופה של פסח. אבל שמעתי שהיום מחייבים על פי חוק לחתום על הביצים, משום שיש אנשי דלא מעלי שמבריחים ביצים ממקומות שאינם מבוקרים ויש ביצים שמזיקים לבריאות - על כל פנים אין חשש חמץ בחותמות שכיום עושים אותה מחומר שהוא בודאי פסול לאכילת כלב ולית לן בה. כמו כן, פעם היה עמילן חמץ ומהוה בעיה בבגדים ובמפות בפסח, אבל כיום הכל סינטטי ואין שום חשש. כמו כן, פעם היו עושים דבק מקמח ומים, ופעמים שהיו מדביקים בכזה דבק דפים של ספר, ואוסר השתמשותו בפסח, אבל כיום אין חשש כלל, שכל הדבקים עשויים מחומרים סינטטיים. עוד שינוי שנשתנה בימינו לטובה, שפעם היה מחזור אחד לשלש רגלים, ובסוכות היו מברכים בו ברכת המזון, ונופלים בו פירורים בין דפיו, אבל כיום יש מחזור אחד לכל רגל ורגל בנפרד, ולכן אין חשש כלל.

זהירות מפירורים בדפי הספר
יש המזלזלים בבדיקת חמץ בין דפי הספרים, ואומרים שאין זה מצוי כלל שיימצאו בו פירורים. אבל אני תמיד רגיל לומר שאין זה חומרא, וזה בהחלט דבר שהוא בגדר האפשר. פעם הייתי מלמד בבית הכנסת טוויג, ולפני פסח אמרתי את ההלכה שיש להזהר מאוד מפירורים בין דפי הספרים. היה שם יהודי אחד שאמר לי שאני מגזים וכי אין זה מצוי כלל שיימצאו פירורים בספרים. השמש של בית הכנסת סובב בין המשתתפים וחילק קרקרים שיש עליהם גרעיני שומשום, ואני רואה שאותו יהודי הרטיב את אצבעו בפיו ושלח אותה לעבר הספר מבלי לשים לב למעשיו. צעקתי עליו ואמרתי לו: "מה אתה עושה?!". נבהל אותו משתתף ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו הנה אתה שולח את אצבעך לספר כדי להרים ממנו פירורים של שומשום, הרי לך שיש מציאות שאדם אוכל בשעת לימודו ונופלים לבין דפיו פירורים, והודה אותו יהודי שיש מציאות בחשש שאמרתי.

אין כל חדש תחת השמש
בחצר המלוכה בלונדון עומדים שני שומרים ["משוגעים"] כמו פסלים. אמרתי לאחד שם בצחוק שיזרוק סוכריה לראות האם יזוזו אותם שומרים. אמרו לי שאותם שומרים מיומנים היטב שלא מזיזים אפילו את מבט עיניהם ואפילו נוכח תזוזות משונות של הצופים הבאים והולכים למולם. אמרתי לו, שאין כל חדש תחת השמש, משום שבדניאל כבר כתוב שנבוכדנצר אסר לשומריו לגרד את אפם אפילו אם ינוח עליו זבוב...
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il