לכאורה, מה עניין המילניום למניינם של הנוצרים לבין השואה שפקדה את עמנו?
אולם לאחר ההתבוננות נמצא קשר עמוק בין השניים. הנוצרים מונים אלפיים שנה ל"אותו האיש". התיאולוגיה שלהם מתייחסת במפורש לעם ישראל. הרי הוא היה ממוצא יהודי. ו"בשורתו" התייחסה גם לעם ישראל. אולם עם ישראל לא הכיר בו. כי לנו יש רק א-ל אחד ותורה אחת ועם אחד. בעוד שהאמונה ב"אותו האיש" משמעותה עבודה זרה כפשוטה, דהיינו אלילות פגאנית חמורה ביותר. שהרי מאמיניו מאמינים בו כאל ממש. אמנם במשך הדורות היו כיתות נוצריות שעידנו אלילות זו, אולם מכלל טומאה היא לא נטהרה עד היום הזה. יהודים מסרו את נפשם ובלבד שלא להשתמד. כי לפי ההלכה עבודה זרה היא בכלל ייהרג ואל יעבור. מאמיניו של "אותו האיש" המירו את תורתנו בדת אחרת, בעוד שתורתנו לא תהא מוחלפת. כמו כן הם סבורים שעם ישראל הוחלף באחר בעוד שלנו הובטח קיום נצחי.

התיאולוגיה הנוצרית
הנצרות לא יכלה לעכל את העובדה שהעם הנבחר אינו מוכן להכיר ביוצא חלציו. מכאן פיתחה התיאולוגיה שלהם גישה ספיריטואליסטית. לפיה, עם ישראל ההיסטורי סיים את תפקידו ואת מקומו תופס "עם ישראל ברוח" כלומר הנצרות. המסקנה המעשית המתבקשת היא שעל עם ישראל ההיסטורי לסבול ולהתייסר על "בגידתו" בבנו האמור להיות גם "אלוהיו" וגם "משיחו" כביכול. ולא די בסבל פסיבי, שבו עם ישראל יסבול בידי שמים, לפי תפיסתם, אלא מצוה גם לייסרו בצורה אקטיבית. החורבן והיציאה לגלות סמוך להופעתה של הנצרות התפרשו על ידה כעונש על סירובו של עם ישראל להכיר ב"אותו האיש". ולא זו בלבד אלא שיש לייסרו שבע על "חטאתיו" ולאלצו בכוח להשתמד. הוסף לכך את האשמה שאנו צלבנו אותו כביכול, או שלפחות מסרנוהו בידי צולביו, כדי להצדיק כל התעללות וסדיזם מצד הגויים כלפינו ולהופכם למצות עשה "מדבריהם" של התיאולוגים הנוצריים.

כך התפתחה האנטישמיות הנוראה, שכל נוצרי יונק אותה עם חלב אמו. מכאן כל הרדיפות, השמדות, הפוגרומים, האינקוויזיציות והאוטו-דה-פה, עלילות הדם והשנאה הפתלוגית שעברה כל גבול רציונלי. השנאה הזו חדרה כה עמוק לתודעת עמי אירופה עד שגם אתאיסטים מושבעים ושונאי נצרות מדבר אחד לא יכלו להשתחרר: משנאת ישראל שדבקה בהם. על דרך הלצה ניתן לומר, שגם מי שאינו מאמין ב"אותו האיש" ולדעתו לא היה ולא נברא, בדבר אחד הוא כן מאמין: שהיהודים רצחו אותו...

השואה
זהו הרקע לשואה הנוראה שהתחוללה על ראשינו באירופה. אמנם הנאצים היו אתאיסטים, אולם מילניום שלם של שנאת ישראל ושפך דמם בגרמניה ובארצות אחרות שחלחלו לתודעתם, הם שהביאו לתוצאה האיומה. העמים האירופאים האחרים או שהיו אדישים, מאותה סיבה, או ששיתפו פעולה גם באופן פעיל. הקתולים הפולנים והפרובוסלבים הליטאים והאוקראינים ראו בכך גם מצוה דתית. האפיפיור שעמד מנגד חיכך את ידיו על ש"זכה" ומלאכתו נעשתה בידי אחרים. התיאולוגיה הנוצרית לא רואה בכך כל חטא. אדרבה, "קדוש" ייאמר לו, על נאמנותו לדתו, ששנאת ישראל הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנה.
הנוצרים עומדים לחוג בקרוב את המילניום השני להולדתו של מבשר דתם. לנו שני המילניומים הנוראים הם אלפיים שנות שנאה והקזת דם בלתי פוסקת, ששיאם הייתה אושויץ. אולם יסודותיה הונחו ב"בבשורה" שבנצרת לפני אלפיים שונה. חגאותיהם הם לנו ימי צער ואבל על הדם והאפר.
עשרה בטבת השתא, הסמוך ליום אידם, הוא עבורנו תזכורת קשה לשרשרת ארוכה של פורענויות שעברנו, החל מסמיכת מלך בבל על ירושלים ועד האחרונה והאיומה שבהן: השואה. האויב הגדול והקשה ביותר שלנו במשך רוב רובה של התקופה הארוכה הזאת הייתה הנצרות.

הם מצפים לשנת המילניום כשנת בשורה חדשה עבורם. לנו תאריך זה אינו אומר כלום. כאמור, הוא רק מזכיר לנו את נחלי הדם שלנו שנשפכו כמים. אולם גם אנו היינו מצפים שאכן אחרי שני מילניומים מן הראוי שהם יסיקו מסקנות מטעותם הגדולה ויזנחו את עצביהם ויחפרו את פסיליהם ויקבלו עליהם את עול מלכותו של ה' אחד ושמו אחד. ואז צום העשירי יחד עם יתר הצומות ייהפכו לנו לימי ששון ושמחה והאמת ושלום אהבו.