בית המדרש

  • רפואה ושמירת הנפש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

מתוך פניני הלכה ליקוטים ב' פרק ח' רוצח ומתאבד

רוצח ומתאבד חלק ב'

האיסור להתאבד; כפירה בה'; אין אפשרות לחזור בתשובה; שאול המלך; היחס העקרוני והמעשי למתאבד; קבורה; הלוויה; קריעה; ישיבת שבעה; הספדים; קדיש; מי נחשב מתאבד? לעשות דברים מסוכנים; גידול כלב רע; חומרים מסוכנים; טיול מסוכן; עבודה מסוכנת.

undefined

הרב אליעזר מלמד

ו' שבט תשס"ח
10 דק' קריאה 43 דק' צפיה
מאבד עצמו לדעת
ט - חומרת האיסור ומתי מותר
האיסור להתאבד הוא אחד מן העוונות החמורים ביותר, והמתאבד נחשב לרוצח ממש. מכמה צדדים, ההתאבדות חמורה מן הרצח. ראשית, יש בהתאבדות ביטוי גלוי של כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. על כן אמרו חז"ל, שהמאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא. שנית, על כל העוונות ניתן לשוב בתשובה, ואילו כאן, תוך חטאו מת ואיבד את האפשרות להתחרט על עוונו. הוא חושב לעצמו, שעל ידי התאבדותו יינצל מייסוריו, ואין הוא יודע, שהעונש הצפוי לו בעולם האמת על זה שאיבד עצמו לדעת, חמור לאין ערוך מכל ייסוריו בעולם הזה.
לכן, אפילו אם אדם מתייסר בייסורים נוראים, אסור לו לאבד את עצמו לדעת. עליו לדעת שכל מה שקורה בעולם נעשה בהשגחה אלוקית, והכל לטובה. וגם אם קשה לו מאוד לשאת את ייסוריו, מכל מקום עליו לקוות ולהאמין שהגלגל יתהפך עליו לטובה, וכל הייסורים יישכחו כלא היו. ואפילו אם כל חייו בעולם הזה יהיו קשים, מכל מקום עליו להתאמץ לתת ערך מוסרי לחייו, ובזכות זה יזכה לחיי נצח, שכל ייסורי העולם הזה אינם נחשבים לעומת השכר הנצחי של עולם האמת.
למרות כל האמור לעיל, לעיתים מצינו שמותר לאדם להרוג את עצמו, וזה כדי שלא לחטוא בחטאים החמורים ביותר. החטאים הללו הם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ברוח זו מובא בתלמוד (גיטין נז, ב) סיפור על נערות ישראל, שנשבו כדי לשמש כל חייהם כזונות. כאשר הבינו שלכך יועדו, קפצו לים ומתו. ועליהם נאמר הפסוק (תהלים סח, כג): "אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם". וטוב עשו, משום שעל ידי מסירות נפשם, ניצלו מחטאים חמורים. וכן מצינו בשאול מלך ישראל, בעת הקרב האחרון, שבו ניגף לפני הפלשתים, ביקש שאול מנערו להורגו, כדי שלא ייפול בשבי הפלשתים, משום שידע שיענוהו וישפילוהו ועל ידי כך יתבזה כבוד ישראל, ולמען כבוד ישראל ביקש למות בידי עצמו. אכן מעשהו זה נחשב כמעשה נכון של גבורה (שמואל א' לא, ג-ו).

י - יחס ההלכה למתאבד
יחס ההלכה למעשה ההתאבדות חמור מאוד, וכל ההלכות הנוגעות לכבוד המת אינן נוהגות במתאבד. אין קורעים עליו בגד כפי שקורעים על שאר המתים, אין מספידים אותו, ואין חולקים לו כבוד. אין מבטלים מלאכה כדי ללכת להלוויה שלו, וגם אלו שבאים להלוויה אינם באים כדי ללוותו, אלא כדי לכבד את קרוביו, ולעמוד בשורה לנחמם בעת צאתם מבית הקברות. וכן קוברים את המתאבד רחוק משאר המתים, משום שאין לקבור רשע שכזה אצל שאר המתים (אבל רבתי פ"ב ה"א, שו"ע יו"ד שמה, א).
שני טעמים עיקריים להלכות הללו. הטעם הראשון הוא, שאין ראוי לחלוק כבוד לאדם רשע, שחטא בחטא החמור מכל, רצח עצמי. ועוד טעם ישנו, כדי להרתיע אנשים בעלי אופי חלש, מלחשוב על האפשרות לברוח מקשיי חייהם על ידי התאבדות. פעמים שהמתאבד מעוניין לפגוע במשפחתו על ידי התאבדותו, הוא רוצה שיחושו רגשות אשמה על מותו ויתאבלו עליו, אבל אם ידע מלכתחילה שאסור יהיה לכבדו ולעשות דברים לזכרו, ובשום אופן לא יוכלו על פי ההלכה להבין את מעשהו הרע, יירתע לאחריו ויחפש דרכים מועילות להיטיב את מצבו. ידוע, שלאחר שמתפרסמת בתקשורת ידיעה אודות אדם שהתאבד, ומסקרים את הרקע לכך בלא ביקורת ראויה על מעשהו - מיד לאחר מכן מתפרסמות ידיעות נוספות על עוד אנשים ששמו קץ לחייהם. אין ספק שרעיון ההתאבדות השתרש בקרבם אחר ששמעו על זה שהתאבד, והתרשמו מן הרעש התקשורתי שליווה את מותו. אבל, אם נפגין באופן חד משמעי את שאט נפשנו ממעשי ההתאבדות, יצא מליבם של אותם אנשים מרי נפש, הרעיון הקלוקל של ההתאבדות. לכן אסור לכבד ולהספיד את המתאבד (הגהות מהריק"ש יו"ד שמ"ה, נהר מצרים הל' אבלות מ"ו).
זוהי ההתייחסות העקרונית, אבל בפועל, פעמים רבות אין נוהגים בכל החומרה ההלכתית כלפי המתאבדים. הסיבה לכך, שרק כאשר ברור לחלוטין, שאומנם המוות ארע בכוונה ולא על ידי תאונה - דינו כמתאבד, אבל אם ישנו ספק, שמא מת בדרך אחרת, או שביצע את ההתאבדות ברגע של אי שפיות, אין מתייחסים אליו כמתאבד. בנוסף לכך, פעמים רבות משום כבוד המשפחה, משתדלים להסתיר את העובדה שקרובם התאבד.
אף-על-פי כן, היחס העקרוני המופיע בהלכה כלפי המאבדים עצמם לדעת ידוע ומפורסם. גם כאשר הציבור רואה שנוהגים במתאבד כמנהג שאר המתים, הכל יודעים שזה נעשה או משום שיש איזה ספק שמא לא התאבד, או משום כבוד המשפחה. אבל היחס היסודי השלילי כלפיו נשאר שריר וקיים.

יא - דין המתאבד
הכלל היסודי הוא, שאין עושים למתאבד שום דבר הנוגע לכבוד המת. אבל מה שנוגע לכבוד החיים - עושים גם למי שאיבד עצמו לדעת. ונתחיל לבאר ביתר פירוט.
את מצוות הקבורה מקיימים אפילו ברשעים, ובכללם גם במי שהתאבד. הטעם הוא, מפני שאסור להשהות גופה של מת על האדמה ללא קבורה. האדם נברא בצלם אלוקים, וכל זמן שגופו מתבזה, כביכול כבוד שמיים מתבזה עימו, והעובר ומשהה את המת ללא קבורה - עובר בכמה איסורים מן התורה (סנהדרין מו, שו"ע יו"ד שנז).
אבל אין קוברים אותו יחד עם שאר המתים, משום שאין לקבור רשע יחד עם אנשים כשרים (שו"ע יו"ד שסב, ה). ויש שכתבו להרחיק את קברו יותר משמונה אמות שהם ארבעה מטרים משאר הקברים (גליון מהרש"א יו"ד שמה, גשר החיים כה, ב, ד).
אין צורך לבטל מלאכה כדי לבוא ללוות את זה שהתאבד, אבל מי שפנוי יכול לבוא להלוויה. לאחר הקבורה בצאתם מבית הקברות, עומדים המלווים בשורה ומנחמים את קרובי המת, שזהו כבוד החיים ולא כבודו של המתאבד (שו"ע יו"ד שמה, א; גשר החיים כה, ב, ג).
לגבי הקריעה, יש להקדים תחילה, שעל פי ההלכה כל הרואה יהודי בעת פטירתו חייב לקרוע את חולצתו, כאות אבל וצער על צאתה של הנשמה, שזהו דבר כואב כשרפתו של ספר תורה (שבת קה, ב). בנוסף לכך, כל המתאבלים על המת - חייבים לקרוע את בגדם. אולם על אדם שאיבד את עצמו לדעת, אמרו חז"ל שאין לקרוע. נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, מי אינו קורע. לדעת הרמב"ן ובעל הטור, אלו שרואים את מעשה ההתאבדות אינם קורעים, אבל קרובי משפחת המתאבד קורעים עליו את בגדם. לעומת זאת, דעת הרמב"ם היא, שאסור לקרובי המשפחה של המתאבד לקרוע עליו את בגדם. ב'שולחן-ערוך' נפסק שהלכה כרמב"ם, ואף קרובי המשפחה של המתאבד אינם קורעים עליו.
וכן לגבי ישיבת שבעה נחלקו הפוסקים, לדעת הרמב"ן קרובי המשפחה של המתאבד יושבים עליו שבעה, מפני שזהו כבודם להתאבל על קרוב משפחתם. אולם לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, אין יושבים עליו שבעה, משום שישיבת שבעה היא לכבוד המת, ואין לכבד את מי שהתאבד (שו"ע יו"ד שמה, א; ש"ך סק"ב).
למעשה, ההלכה כדעת הרמב"ם, שכן ה'שולחן-ערוך' פסק כמותו. בנוסף לכך, בכל מחלוקת בענייני אבלות, הכלל הוא שהלכה כדברי המקל. אלא שכתב אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל תשובות 'חתם-סופר' (יו"ד שכ"ו), שבמקום שיש צער ובזיון למשפחה, והם חפצים לקרוע ולשבת שבעה אחר קרובם שהתאבד, מותר להורות להם לקרוע ולשבת שבעה עליו. וכן נוהגים.
אבל לגבי הספדים, לדעת כל הפוסקים, מאחר שמטרת ההספד היא לחלוק כבוד לנפטר, בשום פנים אין להספיד את זה שאיבד עצמו לדעת.

יב - אמירת קדיש אחר מתאבד
שאלה יסודית בדין מאבד את עצמו לדעת, האם ראוי לומר אחריו קדיש. ידוע ומפורסם, שעניין אמירת הקדיש הוא לתועלת הנפטר ותיקון נשמתו, וזכויותיו מתרבות על ידי זה שבניו ממשיכים לקדש את ה' אחרי מותו באמירת קדיש. והואיל ומפורסם בשם חז"ל, שכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, אם כן לכאורה, אין כל תועלת באמירת קדיש אחריו. וכך אכן מקובל לומר, שאין אומרים קדיש אחר המאבד עצמו לדעת. ואף על פי שלא נאמר במפורש בדברי חז"ל שלמאבד עצמו לדעת אין חלק לעולם הבא, מכל מקום כך מקובל במסורת ישראל. היסוד לכך הוא, שהואיל ורצח הוא משלוש העבירות החמורות ביותר, וזה שהתאבד מנע מעצמו את האפשרות לשוב בתשובה, ממילא מעמדו כרשע הגדול ביותר, ולפיכך אין לו חלק לעולם הבא.
למעשה כתב ה'חתם-סופר' (אה"ע סט), שמן הראוי לומר קדיש גם אחר המאבד עצמו לדעת. והטעם הוא, שאף הרשע הגדול ביותר, יש ביסודו איזה ניצוץ טוב, ומן הראוי לתקנו ולהעלותו לעולם הבא. מעין זה מצינו לגבי אבשלום בן דוד, שהיה רשע גדול, ומרד באביו ואף רצה להורגו, ושכב עם פלגשיו. אע"פ כן, לאחר שמת, התפלל עליו דוד המלך ואמר שמונה פעמים 'בני', כדי להעלותו משבעה מדורי גיהנם, ולהעלותו לגן עדן (סוטה י, ב). וכן אלישע בן אבויה, שהיה חכם ופרש מדרך התורה, וירד לגיהנם. מסופר על רבי מאיר שהתפלל עליו שייגמר עונשו בגיהנם, כדי שיזכה לעלות אחר כך לעולם הבא (חגיגה טו, ב). הרי לנו שתפילה וקדיש יכולים להועיל גם לרשעים גדולים.
הסיבה לכך היא, שאף רשעים שאמרו עליהם חכמים שאין להם חלק לעולם הבא, הכוונה שלכל אדם יש אפשרות לזכות על פי הדין בחלקו שבעולם הבא על ידי מעשיו הטובים, ואת זה הם איבדו, מפני שחטאו באחד מן העוונות החמורים. אבל, מכל מקום הם יכולים לזכות בעולם הבא על ידי צדקה וחסד, כאותם העניים הניזונים ואוכלים על שולחן עשירים (רבנו בחיי סוף פרשת אחרי מות). לכן ראוי מאוד שגם בנו של אדם רשע יאמר קדיש אחריו, וישתדל לתת צדקה וללמוד תורה לעילוי נשמתו, שעל ידי שבנו מקדש את ה' לעילוי נשמתו, דנים את האב לחסד ולרחמים. 2

יג - מי נחשב מאבד עצמו לדעת
לכאורה נראה, שיחס ההלכה כלפי מעשה התאבדות הוא כפול. אבל האמת היא שיש הבדל בין ההתייחסות העקרונית להתאבדות, לבין היישום בפועל של ההלכה. היחס העקרוני הוא שזה העוון החמור ביותר, והמתאבד הוא רשע גמור, ואין לעשות דבר לכבודו. אולם בכל מקרה ומקרה לגופו, הנטייה היא לנסות לבדוק האם ניתן להוציא את זה שהתאבד מן הגדרים החמורים והנוראים של מאבד עצמו לדעת. ולכן למעשה דנים את רוב האנשים שנראה שהתאבדו, כמתים רגילים, שכל מנהגי האבלות נוהגים לגביהם.
ראשית, רק כאשר ברור במאה אחוזים שאכן אותו אדם התאבד, דינו כמאבד עצמו לדעת, אבל אם עדיין נותר ספק, ואפילו קל, שמא מת מחמת תאונה או מעשה שאינו זהיר, אזי דנים אותו כמת רגיל. לכן גם אם רואים אדם שכל הסימנים מצביעים על כך שירה בעצמו, הואיל ואין ודאות גמורה שאכן ירה בעצמו בכוונה, ויש סיכוי מסוים שמא נפלט לו כדור, על כן דינו כמת רגיל. ורק אם אמר לפני כן שהוא עומד להתאבד, או שהשאיר אחריו מכתב, דינו כמאבד עצמו לדעת (שו"ע יו"ד שמה, ב). ויש אומרים שאפילו אם אמר שבכוונתו להתאבד, אם לא עשה זאת מיד לאחר דיבורו, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, שאולי חזר בו, ולבסוף מת בלא כוונה (מהרש"ל, חת"ס יו"ד שכו).
ויש אומרים, שדין מאבד עצמו לדעת, חל רק אם ההתאבדות נעשית על ידי פעולה שמיד לאחריה מתים, כגון אדם שיורה לעצמו בראשו. אבל אם ההתאבדות נעשתה על ידי פעולה שעד לרגע המוות עוברים מספר רגעים - אין דנים אותו כמאבד עצמו לדעת, כי יתכן שלאחר מעשה ההתאבדות הספיק לחזור בתשובה. על פי דעה זו, אדם שהתאבד על ידי טביעה בנהר, דינו כמת רגיל, משום שיתכן שלאחר שנפל לנהר והתחיל להיחנק חזר בו והרהר תשובה אך כבר לא יכל להציל את עצמו. כמו כן מי שהתאבד על ידי חיתוך הוורידים, יתכן שבאותם רגעים שנותרו עד למותו התחרט על מעשהו הנמהר, ומחמת ספק זה מתייחסים אליו כאל מת רגיל (גליון מהרש"א על שו"ע יו"ד שמ"ה; גשר החיים כה, ג, ב). לעומת זאת, יש חולקים על כך וסוברים, שאף אם התחרט אחר-כך, אין זה מועיל, כיוון שאין זו חרטה אמיתית, ורק מפני כאביו ופחדיו חזר בו (תשובה מאהבה ח"ג ת"ט; זרע אמת ג, קנז).
לפעמים ניתן לדון את המתאבד לכף זכות, על ידי שנטען שאולי נטרפה דעתו והתאבד בלא מחשבה צלולה, ואזי אין לדונו כרשע, משום שלא היה אחראי למעשיו באותה שעה. למשל: אדם שהתייסר בייסורים נוראים עקב מחלה קשה, יתכן שדעתו נטרפה, ומתוך כך שם קץ לחייו. דוגמה נוספת: יתכן שאדם שנמצא במתח גדול, שמע רעש מפחיד, וכיוון שבאותה שעה היה שרוי בחרדה, חשב לעצמו שאולי אלו מחבלים שבאים להורגו, ומרוב פחד העדיף להתאבד מאשר ליפול בידיהם. כמו כן, ניתן לטעון שאדם שסבל מגידול בראשו, נפגע במוחו עד שלא היה אחראי למעשיו. בכל המקרים האלו, ניתן לדון את המתאבד לכף זכות ולהקל בדינו, ולא לנהוג בו כדין המאבד עצמו לדעת. 3
לסיכום, בכל עת שניתן להטיל ספק שמא המוות אירע על ידי תאונה או שמא המתאבד חזר בו לפני מותו, או שלא היה בדעה צלולה, מתנהגים כלפיו כאל מת רגיל. ואע"פ כן, בכל המצבים הללו, נוהגים שלא להרחיב בהספדו.




^ 1. זהו גם סדר חומרתן: על החטאים החמורים ביותר כלפי שמיים נענשים בסקילה, למשל עובד עבודה זרה נענש בסקילה. ועל הפחות חמורים בשריפה, ועל הפחות בהרג, והמיתה שנחשבה קלה ביותר היא המיתה בחנק. ואף שהרוצח נענש רק במיתה השלישית בחומרתה, זהו מפני שמצד המרד בה' ישנם עבירות חמורות יותר, כגון עבודה זרה. אולם מצד השחתת העולם עוונו של הרוצח חמור מכל, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ד' הלכה ט', וכפי שיבואר בהלכה הבאה.
^ 2. יש לציין שבעבר היו נוהגים שרק אדם אחד היה אומר קדיש, ואזי זכותם של יתומים מאדם רגיל מישראל שנפטר לומר קדיש אחר אביהם קודמת לזכותו של בן המאבד עצמו לדעת. ולכן פעמים רבות לא היה יוצא לבן של מי שהתאבד לומר קדיש אחרי אביו. ובאר החתם סופר, שלכן אמרו שאין אומרים קדיש אחר המתאבד, היינו שאין בכוח בנו לתפוס מקום בתור המסודר של אומרי הקדיש בבית הכנסת. אבל אם בן המתאבד היה מארגן לעצמו מניין בביתו, היה יכול לומר קדיש אחריו (חת"ס אה"ע סט). אולם כיום המנהג שכמה אבלים אומרים ביחד קדיש, וממילא גם בנו או קרובו של המתאבד אומר עמהם.
עוד כתב החתם סופר שם, שיש לומר אחריו קדיש י"ב חודש. כי הטעם שעל כל שאר המתים אומרים קדיש אחד עשר חודש בלבד, משום שמשפט הרשעים בגיהנם י"ב חודשים, וכדי שלא להחשיבם כרשעים אומרים אחריהם קדיש רק י"א חודש. אבל אחרי מתאבד שוודאי נקרא רשע, מן הראוי לומר קדיש י"ב חודש.
^ 3. בשו"ת בשמים ראש שמ"ה כתב, שאם אדם התאבד מחמת ייסוריו, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, ורק מי שהתאבד מפני שמאס בחייו כדעת מקצת הפילוסופים - הוא נחשב כמאבד עצמו לדעת. אולם יש לדעת, שרבים מפקפקים וסוברים ששו"ת בשמים ראש מזויף, ולא הרא"ש כתבו, אלא אחד מן המשכילים הזייפנים כתבו ותלה דעותיו ברא"ש. וכן כתב החתם סופר יו"ד שכ"ו, שזוהי דעה שלא תיתכן, הרי כמעט כל מי שמתאבד - עושה זאת מחמת ייסורים, ומהלכה זו הוכיח החתם סופר שאכן ספר בשמים ראש מזויף. אולם היו כמה אחרונים שהזכירוהו להלכה, מפני שאף אם נאמר שלא הרא"ש כתבו, מכל מקום אם דבריו הגיוניים, על פי ההלכה ניתן לקבלם. ואכן כמה אחרונים הזכירו סברתו להלכה בדין מאבד עצמו לדעת, וכ"כ שואל ומשיב קמא ח"ג רי"ז, וחיים ביד ק"י להר"ח פלאג'י. לדעת מהרש"ם ח"ו קכ"ג, כל שניתן לטעון שלא ידע את חומרת האיסור, והתאבד מחמת ייסוריו, אין להחשיבו כמאבד עצמו לדעת, וכ"כ בשו"ת בית אפרים יו"ד ע"ו. אבל דעת רוב הפוסקים, כדעת החתם סופר, שגם המתאבד מחמת ייסורין נחשב כמאבד עצמו לדעת, וכ"כ מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת ג, רב. ומכל מקום, אם לא היה שפוי באותה שעה, נראה בבירור מן הפוסקים שאין דינו כמאבד עצמו לדעת, ולכן אם ייסוריו היו קשים כל כך עד שניתן לתלות שנטרפה דעתו - אפשר להקל ולא להחשיבו כמתאבד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il