בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

מצוות השמיטה

מעלת השביתה מהמלאכות ◆היציאה לחרות בשמיטה ◆עניינו של היובל ◆ספירת העומר מאחדת את הקדושות ◆ימי הספירה מחברים אותנו לבית המקדש.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אור ליג' אייר תשס"ח
11 דק' קריאה 37 דק' צפיה
מעלת השביתה מהמלאכות
קראנו השבת את פרשת בהר. בפרשה נצטווינו על השמיטה והיובל ועל הרבה מצוות שסובבות סביב היובל. נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר; דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'; שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. (ויקרא כה א- ד)
השנה השביעית היא שבת לה'. מה היא השביתה - שביתה ממלאכות קרקע, "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר; אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (שם ד- ה) שבתון ממלאכה אבל לא מכל מלאכה אלא רק ממלאכה הקשורה בעבודות הקרקע, וגם לא מכל המלאכות אלא מעיקר המלאכות בגידולי הקרקע: זריעה וקצירה.
לשנה השביעית יש בחינה של שבת. יש שבת בראשית, יש שבת של שמיטה ויש גם שבת של יום טוב. "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (שם כג, טו) וחז"ל ביארו לנו שיום טוב גם נקרא שבת. מדרגות בשביתה. השביתה בשבת היא מכל ל"ט המלאכות. ביום טוב לא צריך לשבות מכל המלאכות אלא רק ממלאכת עבודה, אבל לא ממלאכת אוכל נפש. בחול המועד צריך לשבות ממלאכות אך לא מכולן כי דבר האבד או דבר מצווה ועוד סוגי מלאכות מותרות בחול המועד. בשנה השביעית וביובל יש שביתה ממלאכות מיוחדות, מלאכות הקשורות בקרקע. חכמי הפנימיות אומרים: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ח) כשאדם עובד בששת ימי המעשה, בכל מלאכה שהוא עושה הוא עושה תיקונים בעולם. איך התיקונים נעשים - כשהוא עושה את המלאכות בצורה כשרה על פי הדין. במלאכות התלויות בקרקע: הוא לא חורש בכלאיים, הוא לא זורע כלאיים לא מערבב את מיני הזרעים. אם הוא עושה את כל המלאכות בלי שהוא עובר על איסורים, זה תיקון. אמנם ההימנעות מהאיסורים הם רק בשב ואל תעשה, כי אין כאן מעשה של מצווה כשהוא עושה את העבודה ללא איסורים, זה נקרא מעשה של תיקון, כך הוא מתקן את העולם. כשאדם עושה את המלאכות כמו שהתורה הדריכה אותו, בכל מעשה ובכל עבודה, גם כשהוא אוכל ונמנע מלאכול מאכלים אסורים, הוא עושה בכך תיקונים. יש מדרגה של תיקונים על ידי מעשים בפועל, על ידי קום ועשה, ויש תיקונים על ידי שב ואל תעשה. במצוות של שב ואל תעשה יש בחינה מיוחדת ומעולה. מצד אחד פסיביות, האדם לא עושה כלום. ומצד שני אדרבה היא הנותנת, האדם מתעלה מהעשייה שלו ונפתח לעשייה עליונה, לשפע אלוקי ועליון. לעומת זאת, אם אדם עושה מעשה, המעשה הוא מוגבל, הוא אנושי. וכשהוא לא עושה מעשה, הוא בעצם מתבטל כלפי הכוח הבלתי מוגבל, כלפי אור ה', כלפי השפע האלוקי היורד לעולם.
יש בזה מדרגות. בשנה השביעית יורד שפע מיוחד הקשור בעבודת הקרקע, בשביתת הקרקע. ביום טוב יש שפע גדול יותר ולכן צריך להימנע מכל מלאכה חוץ ממלאכת אוכל נפש. ובשבת יורד שפע עוד יותר גדול... שפע עליון שאז האדם צריך להימנע מכל מלאכה.
מיוחדת מצוות השמיטה בשביעית שהיא קשורה בארץ. מצווה התלויה בארץ. מצווה מיוחדת שתלויה בזמן ובמקום. בעצם היא קשורה לשלושת הקדושות: עם ישראל שהוא המצווה, ארץ ישראל שזה המקום המיוחד לקיום המצווה הזו, השנה השביעית שזה הזמן המיוחד לקיום המצווה. שלוש הקדושות מתאחדות, המקום, הזמן והאדם.

היציאה לחרות בשמיטה
מצוות השביתה בשביעית קצת מזכירה לנו לפי דברי הזוהר (ויקרא קח ע"א), את מצוות עבד עברי. על עבד עברי נאמר: "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב). מסביר הזוהר שכיוון שעבד משועבד לאדון הוא לא יכול להיות משועבד לגמרי לריבונו של עולם כיוון שיש לו אדון אחר, וכל עוד שלאדם יש עול אחר הוא לא יכול לקבל עול מלכות שמים, ורק כשהוא משתחרר מעול אנושי הוא יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים בשלמות. "כִּי עֲבָדַי הֵם" (ויקרא כה, מב) 'ולא עבדים לעבדים' (קידושין כב ע"ב) אם הם עבדים לעבדים הם לא עבדי. ולכן עבד עברי יכול לעבוד מקסימום שש שנים, אז יש הצטברות של עבדות ובשביעית יצא לחופשי חינם. כלומר עניין השביעי זו יציאה לחרות. זה כמו שור, שאי אפשר לעבוד אתו בשדה לפני ששמים עליו עול, קודם שמים עליו עול ואחר כך אפשר לעשות בו את העבודות השונות, החרישה או נשיאת משאות, עגלות, וכדומה. קודם כל צריך לשים עול. אותו דבר, אדם לא יכול לקבל את המצוות קודם שיהיה עליו עול מלכות שמים. 'למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצוות' (ברכות ב, ב) אין דבר כזה לקבל עול מצוות ללא עול מלכות שמים. קודם צריך לשים את העול שאיתו אפשר לקיים את המצוות. וזו יראת ה', לעבוד את ה' ביראה. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, יא) יראת ה' זה העול שהאדם שם על עצמו ומתוך כך הוא יכול לעבוד את ה' ולקיים את כל המצוות כולן. וכמו שאמרנו, בשביל לקבל עול מלכות שמים צריך להשתחרר מכל תלות אחרת, מכל עבדות אחרת.
במובן מסוים זו עניינה של שנת השמיטה. בשש השנים שהאדם עובד, כשהוא נצרך לפרנסתו, הוא שוקע בעמל החיים, וזו גם עבדות מסוימת, הוא חייב לעבוד, ובכל עבודה יש איזה צמצום מסוים שלא מאפשר לו להתרחב, להתרומם ולהתעלות מבחינה רוחנית. גם כשאדם עצמאי הוא מתחרה באחר שגם עצמאי, ואם הוא עובד אצל מעביד בוודאי שיש לו עבדות ותלות בדעת אחרים. כל העבודות של צרכי החיים בעצם מגבילות את האדם. באה השנה השביעית והיא משחררת את האדם מהעבודות העיקריות, מהעבודות הבסיסיות, עבודות הקרקע. אז אדם מתפנה ומשתחרר ויכול להתרומם ולקבל על עצמו עול מלכות שמים ביתר שלמות וביתר טהרה. בשבת הדבר מופיע בצורה עוד יותר חזקה, זה משהו מאוד מרוכז, יום אחד.
באה השנה השביעית, שנה שלימה שאין תחרות, אין פרטיות, כל מי שיש לו שדה צריך להפקיר את הפירות, כולם בשווה, ומתעלים מהפרטיות למדרגה עליונה. ומה פירוש מתעלים למדרגה עליונה, אומר הרב בהקדמתו לספר 'שבת הארץ': עם ישראל הוא עם שיש לו נשמה עליונה מאוד. המיוחד של האומה הישראלית זה שהיא מסתכלת על העולם במבט אלוקי. היא רואה בבריאה את ריבונו של עולם המופיע בכל המציאות. הוא יוצר המציאות והוא מקיים המציאות והוא מנהל המציאות. כל המציאות היא הופעה של דבר ה'. המבט העליון הזה זה המבט של כנסת ישראל, של האומה בכללותה. האומה בכללותה תמיד רואה את העולם במדרגה הזו בהסתכלות העליונה, האלוקית, והיא מבינה שאין עוד מציאות אחרת בעולם אלא המציאות של ההופעה האלוקית. זה מבט עמוק מאוד וגבוה מאוד, מבט נצחי, מבט של אומה. האומה היא נצחית, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א טו, כט) עם ישראל נמשך תמיד, יש לו מגמה אחת שהיא נמשכת כל הזמן, וזה עניינו של עם ישראל. לפעמים ישראל מתעלים להכרה הכלל ישראלית, ולפעמים לא מתעלים למדרגה הזו. וכשאנחנו אוספים את כל הציבור כולו, אפשר לקרוא לזה גם המקור שממנו מתפשטת כל ההופעה אל כל היחידים, אז מתגלה לנו עניינה של האומה בכללותה, שהיא מסתכלת במבט הגבוה על המציאות. היא חיה חיים אלוקיים. כדי שהמציאות הזו תופיע בעם ישראל בפועל, צריך שהאומה כולה במשך שנה שלמה, תתפנה מהטרדות היום יומיות, מעול החיים, ותהיה פנויה להתעלות, לקבל את המבט הגדול הזה, את הגודל האלוקי, שזה עניינה של האומה, זה טבעה הבסיסי.
הוי אומר שעניינה של מצוות השמיטה להוציא לפועל את הגדולה של האומה הישראלית, להוציא לפועל את המבט הגדול, המבט האמוני השלם, האלוקי, שמסתכל על כל העולם ורואה את כל המציאות כהופעה אלוקית חיה, ממשית. כל אחד מישראל שהוא מתעלה למקום הזה, הוא מתחבר עם העניין הכללי של האומה כולה. זה עניינה של השביעית.

עניינו של היובל
נאמר בפרשה:
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ... כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כה, ח-יב).
היובל הוא קודש. מה המדרגה של יובל, כדי להגיע ליובל צריך לספור שבע שמיטות. כפי שאמרנו עניינה של השמיטה הוא לרומם את האומה הישראלית למבט היותר טבעי שלה, היותר בריא וטהור שלה, המבט היותר זך, המבט הנשמתי. עולים משמיטה לשמיטה ומגיעים למדרגה עליונה ואז מגיעים לשנת היובל. זו עליה. סופרים לקראת היובל, "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים" (שם ח). בית הדין סופר בכל תחילת שנה עד היובל. היובל זו מצווה מיוחדת שמתקיימת פעם בדורות, לא בכל דור. דור זה עשרים שנים או עשרים וחמש שנים, ויובל הוא פעם בשני דורות. זאת אומרת שהיובל זו מצווה הקשורה להמשכיות ארוכה. מצווה עליונה שצריך להתכונן אליה ארבעים ותשע שנים, כל שנה התקדמות, כל שבע שנים התקדמות יותר כללית, עד שמגיעים לשנת היובל. ומה עניינה של שנת היובל - מהמצוות של שנת היובל אנחנו יכולים להבין את מהותה. "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (שם, י), אחר כך התורה אומרת שהעבדים משתחררים, השדות והכול חוזר לבעליו, כאילו חוזרים אל השורש. מי שנמכר לעבד זה פועל יוצא מנפילה. חז"ל אומרים לנו שמגיעים לעבדות מחמת אי שמירת השמיטה (סוכה מ ע"ב) או מסיבה אחרת, אדם התגלגל ובסוף הוא נמכר לעבד. העבדות מבטאת חולשה רוחנית, כמו שאמרנו שמי שהוא עבד לא יכול לעבוד את ריבונו בלב שלם מפני שהוא משועבד. בעצם הסיבה שהוא הגיע להיות עבד זה בגלל שהוא לא עבד את ה' בלב שלם, אז הוא עבד לאחרים. לשחרור שלו בשנת היובל יש כוח מיוחד, כוח של חרות, שהיא משחררת ומחזירה את העבדים, מטהרת אותם, כמו מקווה טהרה שמטהר מהקלקול - ואז זה הזמן לחזור למקור.
הרב מסביר לנו שעניינו של היובל הוא להעלות את עם ישראל למדרגה עוד יותר גדולה מהמדרגה הטבעית שלו. בטבעו עם ישראל הוא עם אלוקי, יש לו טבע עליון שמתגלה על ידי השמיטה. אמנם עניינו של עם ישראל הוא לשכלל את הטבע, לא רק להאיר את הטבע בשיא שלמותו שהוא באמת גבוה ועליון מאוד, אלא שהטבע הזה יתגלה בבחירה, שהבחירה תעמיק את הטבע ותגלה עוד אוצרות של התעלות רוחנית, זו הבחינה של סגולה ובחירה. השנה השביעית מגלה את סגולת ישראל, ושנת היובל מגלה את כוח הבחירה העמוק שמשכלל ומעמיק יותר את הטבע הבסיסי והיסודי שהוא עצמו עליון ביותר. הבחירה והסגולה, אלו שני הכוחות שיש בישראל. משורש ישראל ומיסודו יש בו נשמה אלוקית עליונה טבעית. אם עם ישראל מגלה את נשמתו הטבעית, את טבעו הבסיסי הקדוש, הוא במדרגה עליונה. אומנם צריך שלא להסתפק בזה, האומה כאומה וכל אחד שהוא חלק מהאומה, עניינו לשכלל את הטבע הזה ולהעמיק את הכוח הבחירי שיתעלה למדרגה עוד יותר עליונה. זה נושא מאוד עמוק, הרב עוסק בו באורות הקודש ומכנה אותו 'השלמות המשתלמת'. האם דבר שלם יכול להיות שלם עוד יותר. הרי הוא כבר שלם, אם תוסיף עליו זה מעבר לשלמות... אך יש מושג כזה, 'השלמות המשתלמת' שלמות בלתי גבולית. באופן ציורי אנחנו יכולים להגיד שדבר שלם שהוא קטן יכול להיות שלם בצורה גדולה יותר. יכול להיות תפוח קטן ותפוח גדול, התפוח הקטן הוא גם שלם, אבל שלמות שהיא יותר גדולה בשלמותה זה התפוח הגדול. יותר מזה, הבלתי גבולי לא יכול להגביל, אם אנחנו אומרים שהשלמות היא השיא זאת אומרת שאנחנו שמים הגבלה כל שהיא. המגמה העליונה היא בלתי גבולית.
הרב מגדיר לנו שעניינו של היובל זה החופש. חופש זו בחירה, יציאה לחופש, העם, האדם, נעשים חופשיים, היציאה לחופש זו יציאה לבחירה. וזו המדרגה היותר עליונה שאליה יש לשאוף, שאנחנו נגיע לעבודת ה' מתוך בחירה עצמית.

ספירת העומר מאחדת את הקדושות
כמו שאמרנו שיש קדושה בשנים, קדושת השנה השביעית וקדושת היובל. כך אנחנו סופרים את הימים:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה; עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (ויקרא כג, טו-טז)
כשמגיעים למספר חמישים מאחדים את שתי הספירות. 'מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות' (חגיגה יז ע"ב) סופרים עד ארבעים ותשע ואז מתאחדים מספרי העשרות והאחדות. עשירי הוא קודש, והאחדות 'כל השביעים חביבים' (מדרש תהלים ט, ד"ה והוא). בחמישים יש חיבור ומפגש בין השביעיות והעשיריות. שתי הקדושות האלה. אולי זו הקדושה הטבעית והקדושה הבחירית שהולכות יחד. במובן מסוים אנחנו פוגשים את זה גם ביובל: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כה, ט) החודש השביעי ביום העשירי, העשירי שבשביעי. היובל הוא גם כן, שבע שביעיות וחמש עשיריות. יש כאן חיבור בין שני מהלכים, מהלך טבעי ומהלך על טבעי. כך אנחנו סופרים את הימים בספירת העומר ומתכוננים והולכים לקראת יום החמישים, יום מתן תורה.
יש מחלוקת בעניינה של הספירה האם כל יום זו מצווה בפני עצמה או שכל הימים זו מצווה אחת. בעצם המחלוקת היא בשני הצדדים של העניין. כל יום אנחנו סופרים בפני עצמו ועם זאת מזכירים את כל הימים יחד. זה בא ללמדנו שיש כאן שני צדדים: יש שלמות של הופעה שלכל חלק בפני עצמו אין ערך אם הוא לא מחובר אל הכלל כולו. ומצד שני לכל יום ויום יש את הערך שלו, כל מדרגה ומדרגה בארבעים ותשע המדרגות זו מעלה בפני עצמה, צריך לראות אותה כערך בפני עצמ שצריך להשתלם בו. כך זה גם בכלל ישראל, יש את כלל האומה, ועם זאת יש את הערך העצמי לכל אחד ואחד .
חכמי הפנימיות אומרים שתפילה שהאדם התפלל היום הוא לא יוכל להתפלל מחר ולא היה יכול להתפלל אתמול, כי לכל יום יש את ההופעה המיוחדת לו, והתפילה מחוברת עם הזמן. ולא רק כל יום ויום אלא כל שעה. אינה דומה תפילת שחרית לתפילת מנחה, ואינה דומה תפילת מנחה לתפילת ערבית. לכל שעה יש את הייחודיות שלה ולכל יום יש את הייחודיות שלו. ואי אפשר להשלים למחרת את מה שהאדם הפסיד היום, אין לזה תקנה. כל מעשה שהאדם היה צריך לעשות היום, אם הוא יעשה אותו למחרת זה מעשה אחר, זה לא אותו מעשה שהוא היה צריך לעשות. בדיעבד יש בזה בחינה מסוימת של תיקון, אבל זה רק תיקון לא המעשה עצמו. במיוחד שאנחנו נמצאים בימי הספירה שסופרים את הימים, זו לא סתם ספירה שמצווה לספור, אלא לכל יום יש את התוכן שלו. הגענו לארבע שבועות שהם שמונה ועשרים יום, יש לזה משמעות מיוחדת, להשלמת ארבע שבועות, ארבע בחינות כלליות ועשרים ושמונה בחינות פרטיות, לכל יום ויום יש הבחינה שלו. נעשה מקובל כבר שכל אחד יודע מהי הבחינה של כל יום ויום, 'מלכות שבנצח'. כמובן שאין אלו מילים חיצוניות אף על פי שכתוב לומר את זה ב'ריבונו של עולם'. יש לזה תוכן עמוק ואמיתי, רחב מאוד ושורשי מאוד שצריך לדעת שהוא קיים. לכל יום יש את הבחינה שלו. כך אנחנו עולים ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה. אם מבינים את זה עולים יותר וגם אם לא קולטים עולים גם כן מפני שזה עניינים של הימים האלה. וכמובן שלנו שנמצאים בישיבה ועוסקים בשקידת התורה ומתעלים מיום ליום בלימוד התורה, ודאי שהימים האלה הם ימים של עליה משמעותית והכנה לקראת מתן תורה.

ימי הספירה מחברים אותנו לבית המקדש
יש מחלוקת אם ספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן. האם זה תלוי בהקרבת העומר "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כב, טו) והרי לא מקריבים היום עומר או האם זה תלוי ביום עצמו. אם זה עניינו של היום זה יכול להיות מדאורייתא, ואם זה מעניינה של מצוות היום, היינו הקרבת העומר, אנחנו לא מקיימים את המצווה ממש אלא זכר למצווה. ולכן אנחנו אומרים: 'הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה' כי זו מצווה שמזכירה לנו את עבודת בית המקדש אז אנחנו מבקשים שהקב"ה יחזיר את העבודה למקומה. יש דעה בראשונים שלא מברכים 'שהחיינו' על ספירת העומר. אמנם זו מצווה שתלויה בזמן וכל המצוות התלויות בזמן מברכים עליהן 'שהחיינו' כשמתחילים לקיים את המצווה, אלא יש כאן צער שזה מזכיר לנו שבית המקדש חרב. אנחנו לא יכולים לקיים המצווה בשלמותה, אי אפשר להקריב את העומר, ו'שהחיינו' אי אפשר לברך מתוך צער. כלומר הימים האלה הם ימים של תזכורת והתחברות לבית המקדש. יש קשר מיוחד בין פסח ובין שבועות, בין יציאת מצרים ובין מתן תורה. מין חול המועד כזה ארוך עד חג העצרת, ימים קשורים. יש בהם רוממות מיוחדת, מעלה מיוחדת.
אנחנו מכירים את הימים האלה כימי אבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל בעצם הבחינה של הימים האלה היא בחינה גבוהה. אלו לא ימי דין, אלא ימי גדולה, כשיש ימים גדולים יש בהם סיכון גדול, ימים מתוחים שהדרישה בהם היא גבוהה, וכשלא עומדים בדרישה, החומרא יותר גדולה מאשר בימים אחרים. זה מה שקרה, בגלל שבימים האלה צריכים להתנהג בצורה יותר שלמה ומתוקנת והם לא נהגו כבוד זה בזה, נענשו. זה הביטוי 'לא נהגו כבוד'. לא כתוב: 'פגעו זה בזה' או: 'ציערו אחד את השני', אלא יש פה ביטוי מעודן 'לא נהגו כבוד זה בזה'. צריך לנהוג כבוד זה בזה, ואם לא נוהגים כבוד יש הקפדה גדולה כי הם צריכים להיות בדרגה גבוהה יותר מאחרים, מבני ישיבת רבי עקיבא דורשים מדרגה גבוהה מאד. אז בגלל מעלת הימים האלה התביעה מהם היא גדולה. יש בימים האלה מעלה מיוחדת, ימים שמחברים אותנו מהחרות הגופנית אל החרות הרוחנית ש'אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה' (אבות פרק ו, ב) זו החרות היותר עליונה.
נשארו לנו שלושה שבועות עד חג השבועות, את הרוב של הספירה עברנו. יהי רצון שנמצה את הימים האלה, שיהיו ימים של שקידת התורה, ומתוך יראת ה', ומתוך יחס של כבוד זה לזה. ובמיוחד בתקופה שאנחנו נמצאים בה, שאנחנו זוכים להיות בארץ, "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב) רק בארץ ישראל יש המצווה הזו, שנת השמיטה בתוך הספירה, זה מחבר אותנו למציאות מיוחדת, ובתקופה מיוחדת של תהליך מורכב של התקדמות תוך כדי התמודדויות. חזק ונתחזק! שהימים הקרובים יהיו ימים של עליה ושל התחזקות ושנזכה במהרה לגאולה שלמה!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il