שאלה:

תשובה:
הרצון הטבעי של כל אב ואם הוא לראות את בניהם ובנותיהם מסודרים, בונים בתים טובים, ובכך כל הורה רואה את השלמת ייעודו. בפועל, לעיתים ההורים פועלים בדרכים המביאות לתגובה הפוכה. אינני יודע מה גרם לבנכם להתעכב מלשאת אישה עד גיל שלושים, זה דבר שניתן לברר רק בשיחה עמו. אבל במצב הנוכחי זו עובדה נתונה, שעמה את צריכה ללמוד להתמודד.
בראש ובראשונה, מה לחשוב. כאמא, ודאי שהרגשת הדאגה בליבך, מובנת ומוצדקת. אבל את צריכה לשאול את עצמך, במה את מועילה, ולמי את מועילה בדאגה זו. הרי את עצמך כותבת, שגם הנסיונות לדרבן אותו ללכת בכיוון הרצוי לך, ממש לא עוזרים, והוא דוחה אותם. אם כן, כאשר תדאגי יותר, נראה לך שזה יעזור? האמת, שזו שאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו תדיר, כאשר אנו דואגים לחולה או פצוע חלילה: במה עוזרת הדאגה שלנו, וכי אם נדאג יותר הוא יבריא מהיר יותר? אלא, שביחס לחולה, ברור לנו שהדאגה דוחפת אותנו להתפלל, לומר תהילים לרפואתו, ואנו מאמינים שתפילה לקב"ה אכן עוזרת לריפוי, כי רופא כל בשר הוא, ומפליא לעשות. אם כן, גם במקרה של בן "החולה" במחלת רווקות בגיל מבוגר יחסית, תרגמי את הדאגה הזאת לתפילה לקב"ה.
אפשר לדייק יותר ולומר, שבכל מקרה, הבעיה מתחילה בכח הרצון. אדם שאין לו כח רצון חזק, להתקדם, להכיר ולהקים בית, הרי הוא "תקוע" במקומו. אם כן, התפילה צריכה להיות מכוונת לכך, שהקב"ה יחזק אצלו את כח הרצון, כדי שירצה להקים בית. לכך מכוון הפסוק: "פותח את ידך, ומשביע לכל חי, רצון". כלומר, הקב"ה פותח שערי ברכה על האדם, בכך שהוא משביע אותו בכח רצון חזק. בכך האדם נקרא חי, "ומשביע לכל חי", כי אדם ללא רצון, או עם רצון חלש, הוא בעל כח חיים קטן. אם כן, קחי את כח הדאגה שלך, והתפללי לקב"ה שיתן רצון חי לבנך, ובכך תהפכי את הדאגה לכח בונה.
בנוסף, שאלי את עצמך, האם יש טעם וערך לזירוזים שאת נותנת לו. ככלל, אנו עושים או אומרים דברים שיש בהם תועלת. ו"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע". תמיד יש לנו תקוות נסתרות, אולי הפעם כאשר נעיר לו, סוף סוף ישמע לנו, אך בדרך כלל אלו תקוות שווא.
אם כן, הנושא הנידון הוא את עצמך ולא בנך. הניחי לבן, תני לו להתנהל בקצב שלו, ובעזרת תפילותייך יחיש הקב"ה את הקץ הטוב. הלימוד שלך הוא, לקבל את הקושי הגדול הזה באהבה ובאמונה, לדעת להשלים עם מה שאין בידך לשנותו, ולחדש את האמון בכוחות הטובים של בנך. חפשי את הכשרונות המיוחדים שלו, שבחי אותו עליהם, וקבלי על עצמך שלא להעלות עוד את נושא הבית והמשפחה.
למען האמת, לא הייתי צריך להאריך יותר, ולעצור כאן. אולם, מאחר ואני מכיר את הקושי בהליכה בדרך זו, וכדי שלא תרגישי כאילו את "מפקירה" את בנך, אוסיף ואומר, שדרך זו מובילה אותך ליציאה מן האחריות על גורלו ומעשיו. אם תבחני את עצמך תראי, שמלוא האחריות על הבן נמצאת בידייך. כאשר תשכילי להתנתק מהאחריות עליו, יש סיכוי סביר שהוא ייטול אחריות על עצמו. צעד כזה מצידו, הוא המשמעותי ביותר בדרכו , ועל ידי כך הוא ייכנס לתהליך של מציאת פתרון לעבודה, לחיים נכונים, ומתוך כך להגשמת החלום שלך, לראותו בונה בית בקרוב.