כאשר בא ר' יהודה הלוי להציג את אלוקי ישראל בספר הכוזרי, הוא לא בא ומציג אותו כבורא השמים והארץ. את הבריאה איש לא ראה. את היצירה איש לא חווה על בשרו. גם האדם הראשון מצא את עצמו בעולם מוכן. זה יכול להיות בסיס להכרת אלוקים של פילוסוף, אך לא לאמונתו של יהודי. אלוקי ישראל איננו ישות רחוקה, מנותקת ומנוכרת. אותו פגשנו פגישה בלתי אמצעית לאורך ההיסטוריה שלנו, דרך אברהם, יצחק ויעקב, דרך יציאת מצרים, דרך ההנהגה במדבר ומתן תורה, דרך הכניסה לארץ ישראל והנהגת ה' בה, ואף דרך הקיום המופלא בגלות אף על פי כן ולמרות הכל.

על כן חג הפסח הוא חג האמונה. בליל הסדר יושב כל אב ומעביר לדורות הבאים את החוויה של המפגש שלנו כעם עם אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, כפי שהתקיים ביציאת מצרים. אך גם חוויה זו, עם כל עצמתה, עם כל האמת שבה, עדיין רחוקה היא מעט מאתנו. הזדמנות מיוחדת נקרתה דווקא בפני הדור שלנו, הדור שחווה את המעבר ממוראות השואה אל נוראות התקומה, מן הגלות אל הגאולה, מן התפוצות אל ארץ ישראל, מהמפגש עם שממת הארץ אל בניינה ופריחתה. דור זה אינו צריך לחפש את המפגש עם השגחת ה' על עמו בזמנים רחוקים ובמקומות שונים. הן הוא עצמו נושא על גביו את הגשמת חזון הנביאים. הן הוא חווה על בשרו את השגחת ה' המובילה את העם ואת המדינה בדרכים כל כך לא צפויות ולא הגיוניות.

על כן ראוי הוא יום העצמאות להיות נחוג בשיר ושבחה, הלל וזמרה, למי שעשה ניסים לאבותינו ולנו בימים הללו בזמן הזה. כי שירת הקמתה של מדינת ישראל היא היא שירת האמונה הגדולה שלנו, שאיננה רק אמונת התרפקות על העבר המפואר ועל העתיד המזהיר, אלא חוויה עכשווית של מפגש עם השגחת ה' על עמו. "צהלי ורוני יושבת ציון" ביום חגך. מדוע? מפני שבזה את חוזרת ומבררת לעצמך "כי גדול בקרבך קדוש ישראל".