בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

מסכת גיטין: דפים ח', מג', סז', עו'

הגבולות במצוות ישוב הארץ

גבולות הארץ ניתנו בהבטחה לאברהם אבינו. בנוסף לגבולות אלו נתקדשה הארץ בשתי קדושות. ויש חילוק בין הקדושות: בגבול עולי מצרים הכיבוש מקדש. ואילו את גבול עולי בבל החזקה מקדשת, כלומר, הקדושה חלה על כל מקום שישבו בו יהודים בפועל.

undefined

הרה"ג יעקב אריאל

א' אייר התשס"א
17 דק' קריאה
מבוא
גבולות הארץ ניתנו בהבטחה לאברהם אבינו 1 "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". בנוסף לגבולות אלו נתקדשה הארץ בשתי קדושות: קדושה ראשונה - גבול עולי מצרים, הכולל את המקומות שנכבשו על ידי יהושע בכניסת עם ישראל לארץ. וקדושה שניה - גבול עולי בבל, הכולל את המקומות שנתישבו בהם עולי בבל בימי עזרא. ויש חילוק בין הקדושות: בגבול עולי מצרים הכיבוש מקדש. ואילו את גבול עולי בבל החזקה מקדשת, כלומר, הקדושה חלה על כל מקום שישבו בו יהודים בפועל (להוציא מקומות שבית הדין לא רצה לקדש, כגון עכו, בית שאן ועוד).

גבול עולי בבל כגבול לגיטין
לגבולות אלו של עולי בבל, יש נפקא מינה גם לעניין גיטין. מקומות שהתיישבו בהם ישראל בצורה מרוכזת, שם היו ישיבות והיו בקיאין לשמה, ושם היו שיירות מצויות, ולכן לא היה צורך באמירת בפני נכתב ובפני נחתם. נמצא שגבולות ארץ-ישראל לחיוב תרומות ומעשרות, והגבולות לגיטין חופפים. ולכן הביא הרמב"ם את הגבולות שבריש גיטין בתחילת הל' תרומות.
ואלו הגבולות שהמשנה בתחילת גיטין מציינת: "רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון. רבי מאיר אומר עכן כארץ-ישראל לגיטין".
ר"ת 2 מקשה: "דאשקלון מארץ-ישראל היא 3 , דכתיב ביהושע?" ומתרץ שגבולות ארץ-ישראל המופיעים במשנתנו הם גבולות עולי בבל. כי גבולות עולי בבל מצומצמים יותר מגבולות עולי מצרים. שאף בגבול עולי בבל לא כל מקום שכבשו קדשו כמו שנאמר בגמ' 4 "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל... והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" 5 . יוצא שהוא הדין לגבי אשקלון, או שנאמר שעולי בבל לא ישבו, או שישבו ולא קידשו.

שיטת התוספות - מצוות ישוב הארץ בגבולות עולי בבל
ממשנתנו עולה שעכו היא מחוץ לגבולות עולי בבל. התוספות מביא סתירה לכך משני מקומות: "רבי אבא היה מנשק כיפי דעכו" 6 , משמע שעכו נחשבת ארץ-ישראל. "כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי" 7 . ומסביר התוספות: "לפי שאסור לצאת מארץ-ישראל לחוצה לארץ". ומתרץ התוספות "שעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו"ל". מדברי ר"ת בתוספות עולה שאסור לגור מחוץ לגבולות עולי בבל, אף על פי שהמקום הוא בתוך גבולות ארץ-ישראל שנתקדשו על ידי עולי מצרים.

דין זה אפשר גם ללמוד מדין מכירת עבד. המשנה 8 אומרת "המוכר עבדו לעכו"ם או לחו"ל יצא בן חורין", ומסביר רש"י: "דקנסינן משום דעבד שייך במצוות ואסור לצאת מארץ-ישראל לחוצה לארץ". ואם לעבד אסור לגור בחו"ל, ברור שגם לאדון אסור לגור שם, שהרי לא יתכן שלעבד יהיו יותר זכויות מאשר לאדון. אדרבה לעבד אין נחלה בארץ. ואומרת הגמ' 9 שגם אדון המוכר את עבדו לעכו יצא לחרות, נמצא שעכו נחשבת כחוץ לארץ. מבואר אפוא שהגבולות של מצוות ישוב הארץ הם גבולות עולי בבל. ויציאה אל מחוץ להם נחשבת כיציאה לחו"ל.
יוצא לפי זה שאסור לגור דרומית לאשקלון וצפונית לעכו. ואם כן צריך לברר מדוע מותר לגור בגוש קטיף ובנהריה?

שיטת הרמב"ן והכפתור-ופרח - מצוות ישוב הארץ בגבולות עולי מצרים
הכפתור-ופרח 10 חולק על התוספות וסובר שיש שני דינים בקדושת ארץ-ישראל: א. קדושה סגולית של הארץ. ב. וקדושת כיבוש. גבולות הקדושה הסגולית הן אלו שצויינו בהבטחה שניתנה לאברהם אבינו. דיני ישוב ארץ-ישראל וקבורה בארץ מתייחסים אליהם. לעומת זאת קדושה ראשונה ושניה שקדושתן היא קדושת כיבוש מתיחסות לדיני תרומות ומעשרות ושביעית, וליתר המצוות התלויות בארץ, שנתחייבו כתוצאה מן הכיבוש. אבל לעצם קדושת הארץ הסגולית הכיבוש לא מעלה ולא מוריד. והדבר מסתבר לדעתו, וכי יעלה על הדעת שאחרי חורבן בית ראשון האבות שנקברו במערת המכפלה היו קבורים בחו"ל, בגלל שבטלה קדושה ראשונה? וכן תמוה למה רצה יעקב אבינו להקבר בארץ, הרי הארץ עדין לא נתקדשה? אלא ודאי צריך לומר שלארץ-ישראל יש קדושה עצמית שאיננה קשורה לכיבוש.
וכן נראית שיטת הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות 11 . הרמב"ן מונה בין מצוות התורה את המצווה "שנצטוינו לרשת את הארץ... ולא נעזבנה לשממה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". כלומר, מצווה זו כוללת את מצוות כיבוש הארץ וישובה. וגבולות המצווה לדעת הרמב"ן הם גבולות ההבטחה מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. נמצא אפוא שמצוות ישוב הארץ כוללת את כל גבולות ההבטחה, כשיטת הכפתור ופרח.

וכן נראה מחידושי הרמב"ן בגיטין, שמסביר מדוע נישק רבי אבא את כיפי עכו. בתחילה הוא מסביר: "סבירא להו דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולפיכך היתה חביבה עליהם, אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו...". ומוסיף הרמב"ן הסבר אחר: "אי נמי סבירא להו לא קדשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות, [ואעפ"כ] חביבא עלייהו דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם (ר"ל שקדושה שניה אף היא לא קידשה לעתיד לבוא) ואעפ"כ ארץ-ישראל בקדושתה לענין ישיבתה ודירתה". הרמב"ן אומר בפרוש שאף מקום שאין בו קדושה לעניין תרומות ומעשרות, יש להתייחס אליו בחיבה ועל-כרחך משום קדושתה הסגולית של הארץ ומצוות ישיבתה. (אלא שאם כן יש להקשות מדוע נישק ר' אבא רק את כיפי דעכו, שכן היה עליו לנשק את המקום הראשון בארץ שנתקדש על ידי עולי מצרים אליו הגיע, כגון טורי אמנון. מיהו, גם אם נניח שרק למקום שנתקדש על ידי עולי בבל יש להתייחס בחיבה, אם ר' אבא בא מן הצפון הרי הגיע קודם לכזיב שהיא צפונית לעכו? ולכן נראה שהרמב"ן מפרש כמו שאמר להלן שר' אבא הגיע לארץ-ישראל דרך הים ולכן המקום הראשון בארץ-ישראל אליו הגיע היו כיפי עכו).

שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם 12 : "ארץ-ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש מלך ישראל". כלומר הכיבוש הוא הקובע את הגבולות. בפשטות - דבריו של הרמב"ם מתיחסים גם לישוב ארץ-ישראל (דוק בלשונו "בכל מקום") ואם כן שיטתו היא כשיטת התוספות, שמצוות ישוב ארץ-ישראל תלויה במצוות התלויות בארץ ובמקום שאין מצוות התלויות בארץ אין מצווה לגור.
מיהו גם הרמב"ם יודה לכפתור ופרח שיש מעלה לארץ-ישראל טרם כיבושה, שהרי האבות נצטוו לגור בה. והוא הדין אחרי פקיעת כיבושה. ומצינו לרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ד (ו):
"אין סומכין זקנים בחוצה לארץ - - - וכל ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה".
מבואר בדבריו שגם בזמן הזה, שקדושת עולי מצרים בטלה, בכ"ז לעניין הסמיכה מעלתה במקומה עומדת.

ישוב הקושיות על שיטת הכפתור-ופרח
אך עדיין צריך להבין כיצד יתרץ הכפתור ופרח את הראיות שמביא התוספות שעכו היא כחו"ל. על ראית התוספות שרבנן מפטרי מהדדי דווקא בעכו, והרי לשיטת הכפתור-ופרח מותר לגור גם יותר צפונה, בגבולות עולי מצרים, לא כל כך קשה. י"ל כנ"ל שעכו היתה עיר נמל. והיוצאים והבאים מהארץ נסעו בספינה, לכן ניפרדו בעכו. ובאמת אם היו הולכים ברגל, יכלו להמשיך וללוות את היוצאים צפונה יותר עד כזיב, שגם היא נכללת בתוך גבולות עולי בבל. אבל בעיקר קשה מעבד הנמכר לעכו שיוצא לחרות. ומדוע, הרי עכו היא ארץ-ישראל המקודשת בקדושה הסגולית ומותר לגור בה 13 ? ואי אפשר לפרש את הכפתור-ופרח, אלא אם נאמר שיש דין מיוחד בעכו.

התוספות עצמו מקשה על שיטתו מירושלמי האומר: שהמוכר עבדו אף לחציה הארץ - ישראלי של עכו יצא לחרות. ומדוע, הרי היא חלק מהארץ שכבשו עולי בבל, וודאי שמותר לגור שם! ומדוע חייב להימנע מלגור בעכו יותר מן האדון, שלאדון יהיה מותר לגור בצד הארץ - ישראלי של עכו ולעבד יהיה אסור? ובאמת התוספות עצמם אומרים שאותו החצי של עכו שבתוך הארץ הוא נחשב כחו"ל רק יחסית לעיקרה של ארץ-ישראל "נהי דחשיב כחוצה לארץ לגבי עיקר ישוב ארץ-ישראל לגבי חוצה לארץ מיהא חשיב כארץ-ישראל". נמצא שגם לשיטת התוספות המוכר עבדו לעכו יצא לחרות, לא מצד שעכו היא חו"ל, אלא מצד זה שיש דין מיוחד בעכו. ובהסבר הדבר נראה אולי לומר, שעכו היתה עיר אלילית יותר מערים אחרות, כמו שמצינו בגמ' 14 שהוסיפו על ימי אידן יום איד מיוחד שהיה נוהג בעכו. משמע שעכו היתה עיר אלילית יותר מערים אחרות. לכן הרצועה מעכו לכזיב היתה טמאה בטומאת ארץ העמים, כי חכמים לא רצו שיגורו בה יהודים אף על פי שהיתה ארץ-ישראל מבחינת גבולות ההבטחה. רק בחצי של עכו הקרוב לארץ-ישראל התירו חכמים לגור. אבל זה דווקא לגבי ישראל, אבל עבד לא. זאת מפני שהעבדים חשודים על העבירות, שהרי אינם ישראלים מצד עצמם, ורק משום שניקנו לעבדות על ידי ישראל הם חייבים לקיים מצוות, אך א"א לסמוך עליהם ולכן פסלו את נאמנותם כי "עבדים חשודים על אבר מן החי" 15 ומשום כך יוכל העבד לומר לאדון: אתה ישראל מלידה ויכול לשמור על עצמך. אבל אני עבד וחי בין עבדים, ואם אגור בעכו אני עלול להתבולל בין האומות. וכן מסתבר מפשט המשנה 16 הנוקטת ביחד את הדין של מכירת עבד לחוץ לארץ, עם הדין של מכירת עבד לעכו"ם, שהחשש בו שהעבד יתבולל. יוצא שהפגם במכירת העבד לעכו הוא לא רק מצד האיסור של יציאה מהארץ, אלא גם משום חשש התבוללות. ואין הסבר אחר, שכן ללא סברא זו התוספות לא מובן 17 . ואם בתוספות אנו אומרים סברא זו, ודאי שנוכל להסביר כך לכפתור ופרח מדוע עבד הנמכר לעכו יצא אף שיש מצווה לגור בעכו כחלק מארץ-ישראל.

ואף על פי שאמרו לעולם ידור אדם בארץ-ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחו"ל אפילו בעיר שרובה ישראל 18 , ייתכן לומר שהלכה זו לא נאמרה במקרים קיצוניים כאשר יש צירוף של מקום בעייתי במיוחד ואדם שאינו מסוגל לעמוד בלחץ.

הסבר מחלוקתם
למדנו שיש מחלוקת לגבי מצוות ישוב הארץ, האם היא תלויה במצוות התלויות בארץ, כשיטת התוספות והרמב"ם בגלל שהמקום מחויב במצוות לכן יש בו קדושה 19 . או היא תלויה בגבולות ההבטחה, ולא בכיבוש וקידוש, כשיטת הכפתור-ופרח והרמב"ן. ומה גם שבגבולות ההבטחה יש חלקים שלא נכבשו מעולם.

ונראה להסביר את מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן לשיטתם, במחלוקת האם למנות במנין המצוות את מצוות ישוב הארץ. הרמב"ם הסובר כתוספות, שכל מצוות ישוב ארץ-ישראל היא רק לצורך קיום המצוות התלויות בארץ, סובר לשיטתו שאין צורך למנותה במיוחד, שהרי היא כלולה במצוות התלויות בארץ. ואילו הרמב"ן, המונה את ישוב ארץ-ישראל כמצווה עצמית, ולא תולה את מצוות ישוב במצוות התלויות בארץ, לשיטתו, שמצות ישוב הארץ אינה תלויה כלל במצוות התלויות ולכן צריך למנות את המצווה במיוחד.

המשך המחלוקת באחרונים
המחלוקת נמשכת גם בדורות הבאים. תשובת מהרי"ט 20 , דנה באדם שגר בעזה, וברח עם אשתו מעזה לאלכסנדריה. לאחר זמן רצה לעלות חזרה לעזה, אולם אשתו לא הסכימה. ונשאלה השאלה, האם יכול הבעל לכפות על האישה לעלות לעזה מדין הכל מעלין לארץ-ישראל? והמהרי"ט משיב, מכיון שעזה פטורה ממצוות התלויות בארץ, משום שנתקדשה על ידי עולי מצרים בלבד ולא על ידי עולי בבל, לכן לא יכול הבעל לכפות את האישה לעלות. המהרי"ט חולק מפורשות על הכפו"פ וסובר שרק לעניין קבורה אנו מתחשבים בסגולת הארץ המובטחת. לדבריו יש מקום להבין את רצונו של משה רבנו להכנס ארצה כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ 21 , כי עבר הירדן עדיין לא התחייבה בהן. ולא ביקש שלפחות ייקבר בארץ כי לענין הקבורה היה די לו להקבר בגבולות ההבטחה.
לעומתו הר"י עמדין ב"מור וקציעה" 22 מסתמך על הכפתור-ופרח וסובר שניתן לכפות על האישה לחזור לעזה, בגלל שעזה נכללת בגבולות עולי מצרים.

האבני נזר 23 נשאל על קניית קרקעות באזור רפיח, האם מקיימים בה מצוות ישוב ארץ-ישראל? האבני נזר דן בשיטת המהרי"ט שמצד אחד ראינו שכתב שאין דין מעלין לארץ-ישראל חל על עזה, ומצד שני כתב 24 שדין מעלין לארץ-ישראל הוא בגלל מצוות המגורים בארץ, ולא בגלל המצוות התלויות בארץ. ומחדש האבני נזר שיש חילוק בין אדם שבא לגור בארץ כדי לקיים מצוות ישוב הארץ, מחמת קדושתה, לבין אדם הבא לגור ארץ לשם פרנסה. ש"אם רוצה לעלות מחמת קדושת הארץ, דהוי כאומר ברי לי שאני ראוי לדור בארץ. אבל שם (בימי המהרי"ט) היה המעשה שהיה רוצה לחזור לעזה מחמת הפרנסה, אין ראיה כלל שראוי לקדושת הארץ". מדבריו עולה שאף לשיטת המהרי"ט, המגורים בעזה ייחשבו כדירת ארץ-ישראל, אם הם למטרת ישוב הארץ.

עבר הירדן וגבולות שכינה
התשב"ץ 25 מסתפק האם מצוות ישוב הארץ חלה גם בעבר הירדן. מצד אחד ראינו שמשה התנגד לכך שבני גד ובני ראובן ינחלו בעבר הירדן, ומצד שני בעבר הירדן נוהגות המצוות התלויות בארץ. ומחדש התשב"ץ מושג חדש - קדושת שכינה. קדושת שכינה היא רק בצד המערבי של ארץ-ישראל - ארץ שבעת העממים, ארץ כנען, שהונחלה על ידי משה רבינו לבני ישראל בגבולות המופיעים בפרשת מסעי. וכן כתב כבר הרמב"ן בפרושו על התורה 26 לזה שמשה התנגד שבני גד ובני ראובן יגורו בעבר הירדן המזרחי, מפני שבצד המערבי יש קדושה מיוחדת, שרק הצד המערבי ראוי שיהיה בו המקום אשר בחר ד', מקום המקדש. בעבר הירדן המזרחי אין קדושת שכינה אבל יש קדושת מצוות. יוצא שיש קדושה מיוחדת בעבר הירדן המערבי - קדושת שכינה. המצווה לגור בצד המזרחי נובעת מהחיוב במצוות התלויות בארץ, קיום המצוות יוצר את הקדושה. יוצא שהסברות מתהפכות, רק בצד המערבי יש קדושה עצמית. והקדושה בעבר הירדן המזרחי היא משום חיוב מצוות התלויות בארץ 27 . מדבריו עולה שיש ג' מדרגות בקדושת הארץ: א. קדושת שכינה - רק בצד המערבי. ב. קדושת מצוות - בעבר הירדן המזרחי. ג. קדושה עצמית - גבולות ההבטחה.

הקושי מסוריא לרמב"ם ולתוספות
מכאן אנו מגיעים לבעיה של סוריא. סוריא נכבשה בידי דוד המלך, לפני שגמר לכבוש את כל ארץ-ישראל, ולכן נחשב כיבושה ככיבוש יחיד. ונחלקו התנאים 28 בסוריא, האם כיבוש יחיד שמיה כיבוש, וסוריא נחשבת כארץ-ישראל, או אין שמיה כיבוש, וסוריא היא כחו"ל. הגמ' 29 דנה באדון המוכר עבדו לסוריא, אם יוצא לחרות. ולומדת הגמ', אם מוכר עבד לעכו יוצא לחרות - "כ"ש סוריה דמרחקא טובה". בהמשך מביאה הגמ' ברייתא שסוריא - "עפרה טמא כחו"ל, והמוכר עבדו לסוריא כמוכר לחו"ל, והמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל". ואולם לגבי הלכות אחרות נחשבת סוריא כארץ-ישראל - "חייבת במעשר ובשביעית כארץ-ישראל, והרוצה להכנס בטהרה נכנס", וזאת משום שטימאו את גושה ולא את אוירה, "והקונה שדה בסוריא כקונה בפרורי ירושלים". בפשטות, הלכות אלו הם למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, כי למ"ד לאו שמיה כיבוש סוריא פטורה מתרומות ומעשרות. יוצא - שגם למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, סוריה נחשבת לענינים מסוימים כחו"ל. ולמרות שסוריא חייבת במצוות התלויות בארץ, המוכר עבדו לסוריה כמוכרו לחו"ל, והמביא גט מסוריה כמביא מחו"ל. וע"פ היסוד שהסברנו בשיטת התוספות והרמב"ם, שגבולות מצוות ישוב הארץ תלוייים בגבולות החיוב בתרומות ומעשרות, מדוע המוכר עבדו לסוריא יצא לחרות, הרי למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, סוריא חייבת בתרו"מ מדאורייתא?

כח כיבוש יחיד
יש לעיין, מדוע כיבוש סוריא על ידי דוד נחשב כיבוש יחיד?
התוספות 30 מביאים בשם הספרי בפרשת עקב טעם לדבר, מפני שדוד כבש את סוריא לפני שכבש את ירושלים, "סמוך לפלטוריא שלך לא כבשת, פרוש - יבוסי שהיתה סמוך לירושלים, ואתה הולך וכובש ארם צובא וארם נהריים?". 31 וכן כתב הרמב"ם 32 : "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן, אף על פי שמלך ישראל הוא וע"פ בי"ד הגדול היה עושה אינן כארץ-ישראל לכל דבר, ואינן כחוצה לארץ לכל דבר, כגון בבל ומצרים. אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולכלל ארץ-ישראל לא הגיעו. מפני מה ירדו ממעלת ארץ-ישראל ? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ-ישראל...". 33

הרדב"ז במקום דן במציאות נוספת: "משמע מהכא שאם נכבש כל ארץ-ישראל, ואח"כ הלך מלך ישראל ע"פ בי"ד וכבש מקומות, אף על פי שאינם מן הארץ אשר נתנה לאברהם אבינו יש להן קדושה כשאר ארץ-ישראל. וליבי מהסס בה דילמא דווקא לענין שנוהג בה מנהג תרומות ומעשרות מן התורה, אבל ענין קדושת ארץ-ישראל ממש לא. וצ"ע". הרדב"ז מבחין בין שני דינים: קדושת הארץ מצד עצמה, וקדושת המצוות. ומסתפק הרדב"ז מה מחיל הכיבוש, האם הוא מחיל את שתי הקדושות או רק את הקדושה לעניין תרומות ומעשרות. מכאן יוצאת נפקא מינא למצוות ישוב ארץ-ישראל, שלפי הרדב"ז יתכנו מקומות שיתחייבו בתרומות ומעשרות אבל מצוות ישוב ארץ-ישראל לא תהיה בהם, כי סוף סוף זו לא ארץ-ישראל ממש, אלא הרחבה של כיבוש מלך ישראל. (ומעניין שהרדב"ז משתמש בעצם בסברת הכפו"פ ומעמיס אותה על הרמב"ם. וייתכן שבדברים אלו הרדב"ז מביע את דעת עצמו ולא את דעת הרמב"ם. ודוחק לומר כן אלא גם הרמב"ם מבחין בין קדושתה העצמית של ארץ-ישראל וכמו שהוכיח הכפו"פ, לבין קדושת המצוות, וכפי שיתבאר להלן).

תירוץ הקושיה מסוריא
ראינו שיש ג' קדושות בארץ-ישראל: א. גבולות קדושת השכינה - עבר הירדן המערבי, שהם גבולות ההתנחלות של פרשת מסעי. ב. גבולות הקדושה הסגולית - גבולות ההבטחה לאברהם אבינו. ג. גבולות קדושת המצוות - גבול עולי מצרים וגבולי עולי בבל, גבולות הכיבוש.
סוריא - מצד אחד נכללת בתוך גבולות ההבטחה, אבל לא נכללת בגבולות של קדושת שכינה, וכן לא נכללה מראש בקדושת המצוות התלויות בארץ בגבול עולי מצרים. ואף שקדושת הארץ התרחבה על ידי הכיבוש, צ"ל שאפילו למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, זו רק קדושת כיבוש, ולא קדושתה העצמית של הארץ.

לפי זה ניתן להסביר את הקושי מדוע עבד הנמכר לסוריא יוצא לחרות, אף שסוריא חייבת במצוות התלויות בארץ -
נראה להסביר: א. הרמב"ם סובר כמו החידוש של התשב"ץ שיש ארץ-ישראל עם קדושה עצמית, אבל זו רק ארץ-ישראל המערבית, הראויה לבנין המקדש כדברי הרמב"ן לעיל. גבולות שכינה, ובה חלה מצוות ישוב הארץ. ב. הרמב"ם מקבל את העיקרון של הרדב"ז שקדושה על ידי כיבוש יכולה ליצור רק קדושה לעניין חיוב תרומות ומעשרות, אבל לא לגבי מצוות ישוב, לכן גם למ"ד שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, היינו רק לעניין תרומות ומעשרות, ולא לעניין ישיבת הארץ. ולכן כיבוש מעבר לקדושה העצמית של ארץ-ישראל יכול ליצור רק חיוב בתרומות ומעשרות, אבל לא ליצור מצווה לגור, ולכן עבד הנמכר לשם יצא לחרות.
ואכן הרמב"ם סובר 34 שבעבר הירדן אין קדושה כמו בארץ-ישראל המערבית. וכן משמע מלשון הרמב"ם 35 : "ארץ-ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש מלך ישראל או שופט ...", ובהמשך 36 הוא אומר: "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען ... אינן כארץ-ישראל לכן דבר וכחו"ל לכל דבר". משמע שלארץ כנען, הארץ שהונחלה לשבטים בגבולות פרשת מסעי - יש מעמד מועדף. הרמב"ם לא מגדיר את עבר הירדן המערבי כמו התשב"ץ בגלל קדושת שכינה, אלא כנראה בגלל שהיא הארץ שהנחילו משה ויהושע.

ישוב שיטת הרמב"ם
לפי זה ניתן לישב מה שמקשה ה"מגן אברהם" 37 על הרמב"ם. שמצד אחד פוסק הרמב"ם 38 : "הלוקח בית בארץ-ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת ... וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ-ישראל לעניין זה". ומקשה ה"מגן אברהם" הרי הדין שהקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים" נאמר בגמ' למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, אבל הרמב"ם פוסק שכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש 39 . אם כן כיצד פסק הרמב"ם שהקונה בית בסוריא כקונה בירושלים?

ולדברינו הדברים מבוארים, שהרמב"ם לשיטתו. הרמב"ם פוסק שמחוץ לגבולותיה העצמיים של הארץ יש רק חיוב לעניין המצוות התלויות בארץ. ולהלכה למעשה סוריא חיבת בתרו"מ מדרבנן, וכן פוסק הרמב"ם 40 , וזה אף למ"ד שכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. כי בכל זאת היה כיבוש, אמנם כיבוש ללא הסדר הנכון אבל כיבוש, וחכמים גזרו עליו בתרו"מ. במקביל, תרומות ומעשרות גם בארץ-ישראל עצמה בזמן הזה הם רק מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם 41 . אם כן אם מתיחסים רק מצד המצוות, אין הבדל למעשה בין ארץ-ישראל לסוריה, שניהם חייבים בתרו"מ רק מדרבנן: ארץ-ישראל בגלל שאין כל יושביה עליה, וסוריא בגלל כיבוש יחיד.

הגמ' בע"ז 42 מביאה שמי שמוכר שדה לגוי עובר ב' עברות: לא תחונם, והפקעת ארץ-ישראל מן המצוות. אם כן רואים שיסוד איסור מכירת שדה לגוי הוא גם משום הפקעה מן המצוות. אם כן כמו שאסור למכור שדות לגוי כדי לפוטרם ממצוות התלויות בארץ, כך מסתבר שיש מצווה לקנות שדות כדי לחייבם במצוות התלויות בארץ. מכאן למדנו שמצוות קניית שדה מגוי היא מצד חיוב השדה במצוות, ולא מצד מצוות ישוב הארץ. ולכן יש מצווה לקנות שדות מגוי בסוריא כדי לחייבם במצוות התלויות בארץ. ומה שהגמ' 43 נקטה בסיבת ההיתר ההיתר לקנות שדה מגוי בשבת "משום ישוב ארץ-ישראל" רוצה לומר בגלל החשיבות של מצוות התלויות הארץ וזהו ישוב הארץ בעיני חז"ל. המצווה לקנות שדה מגוי היא מדרבנן, וגם האמירה לגוי היא שבות מדרבנן. והם אמרו שרכישת קרקעות לצורך קיום המצוות התלויות בארץ חשובה יותר מאשר אמירה לנוכרי. 44

הטומאה בעכו
לפי מה שראינו, הרמב"ם מחלק בין הארץ בגבולות ארץ כנען, לסוריא שטמאה טומאת ארץ העמים. יתכן שטומאת ארץ העמים של סוריא שונה מטומאת ארץ העמים בעכו. שלמ"ד כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, סוריא טמאה הן טומאת גוש והן טומאת אויר - שהיא כחו"ל שאין מצווה כרגע לגור שם כל עוד לא נכבשה כיבוש רבים. אבל עכו הנמצאת בארץ כנען, יתכן שגזרו בה רק על טומאת גוש, ולא על טומאת אויר. שבכל זאת עכו היא ארץ-ישראל, בגבולות פרשת מסעי. ושונה מסוריא שהיא כחו"ל ממש.

ולפי מה ששיערנו שעל עכו הייתה גזירה מיוחדת בגלל שהיו בה עובדי כוכבים רבים, יתכן לומר שהגזירה הייתה רק לשעתה ולא לדורות. ולכן כיום, שבסייעתא דשמיא הע"ז נעקרה מעכו לגמרי אין איסור לגור בה. ופוק חזי מאי עמא דבר, וכמה מגדולי ישראל 45 שגרו בעכו.


^ 1 בראשית טו יח - כא.
^ 2 בתוד"ה אשקלון.
^ 3 היעבץ מעיר שאמנם כבשו ישראל את אשקלון, אך הפלישתים שבו וכבשו אותה מישראל. ולכן הכיבוש לא מקדש. ויש להעיר על דבריו, נכון שהכיבוש לא החזיק מעמד, אבל מנין שהכיבוש התבטל! לא מצינו ביטול כיבוש אלא על ידי חורבן הבית. אבל כל זמן שהמצב היה נזיל עם ישראל כבש וקידש ואח"כ באו גוים וכבשו, והעיר הועברה מיד ליד לא בטל הקידוש. לכן סוברים התוספות שקדושת עולי מצרים באשקלון לא פקעה.
^ 4 חגיגה ג: חולין ז.
^ 5 לדוגמא, יש ביכ"נ גדול בעזה, ויש בית כנסת יפיפה בנירים, שאינם בגבול עולי בבל, אף על פי שהיה שם כנראה ישוב יהודי גדול.
^ 6 כתובות קיב.
^ 7 גיטין עו:
^ 8 גיטין מג:
^ 9 גיטין ח.
^ 10 פר' י
^ 11 מצוות עשה ד'
^ 12 תרומות פ"א ה"ב
^ 13 הישועות מלכו (ס' סז) מוכיח שעכו היתה אף מחוץ לגבולות עולי מצרים. לכן ברור מדוע אסור לגור שם.
^ 14 ע"ז יא:
^ 15 גיטין סז:
^ 16 גיטין מג:
^ 17 והסברו של הישועות מלכו לעיל שעכו לא נתקדשה כלל, אפילו על ידי עולי מצרים לא עונה על השאלה מדוע המוכר עבדו לחצי עכו שנתקדשה על ידי עולי בבל ג"כ יצא לחרות?
^ 18 כתובות קי ב ורמב"ם פ"ה מהל' מלכים
^ 19 ראיה לכאורה היא המשנה במסכת כלים (פ"א מ"ו ):" ארץ-ישראל מקודשת מכל הארצות; שמביאים ממנה עומר וביכורים. ואפשר לפרש שהבאת עומר ובכורים היא הסיבה לקדושה. אף שניתן לפרש את המשנה כסימן ולא כסיבה. וכן נראה מזה שמנו רק עומר וביכורים ולא תרומות ומעשרות. (עיין באור הגר"א למשנה זו).
^ 20 מהרי"ט ח"א ס' מז
^ 21 עין סוטה יד א ולכאורה מזה שהדגיש משה את המצוות התלויו"ב ולא את מצות הישיבה עצמה מוכח כהרמב"ם והתוספות. אך לדעת הכפו"פ והרמב"ן יש לומר אדרבה היא הנותנת מבחינת ישיבת הארץ הוא כבר היה בארץ וקיים מצוה זו אולם עדיין לא התחייהב במצוות התויו"ב לכן ביקש לעבור את הירדן ע"מ לקיימן.
^ 22 או"ח ס' שו
^ 23 יו"ד ס' תנד או' לב-לז.
^ 24 מהרי"ט יו"ד ס' כח
^ 25 ס' ר
26 במדבר כא כא

^ 26 קיום מצוות התלויות בארץ בעת בית שני היה מדרבנן. אם כן קשה שקדושת המצוות בארץ תהיה רק מדרבנן! ואכן ר' חיים מבריסק (בהל' שמיטה יובל פי"ב הט"ז) סובר כן. אבל מאביו ר' יושה בר בשו"ת "בית הלוי" (ח"ג ס' א) משמע אחרת, הקידוש של הארץ על ידי עולי בבל הוא מדאורייתא. שיש לחלק בין עצם הקידוש, שהוא מדאורייתא, לבין קיום המצוות שהוא מדרבנן, (בגלל שהיה פגם מסוים, שאין ביאת כולכם). נכון שאנו לא חייבים בתרו"מ מדאורייתא, אבל אין זה מתיחס לקידוש, שכדי שיהיה רב יושבה עלה יש צורך שישבו יהודים בארץ. ועוד, כל יהודי היושב בארץ מביא לחיוב של קיום המצוות, שתהיה ביאת כולכם.
^ 27 ע"ז כא.
^ 28 גיטין ח.
^ 29 גיטין שם תוד"ה כיבוש, וכן ע"ז כא. תוד"ה כיבוש.
^ 30 הרב ישראלי (בספרו ארץ חמדה) שואל הרי במפה סוריא נראית כחלק מארץ-ישראל המובטחת! ומחדש יסוד גדול מאוד, בארץ-ישראל עצמה יש מדרגות. וכשם שאי אפשר לכבוש את חו"ל, למשל אם דוד היה כובש את עירק לפני ארץ-ישראל, ברור שהכיבוש לא יחשב, כך גם בארץ-ישראל עצמה. ואי אפשר לכבוש את ארץ-ישראל המורחבת לפני שכובשים את ארץ-ישראל המצוצמת, גבולות ההתנחלות המופיעים בפרשת מסעי. שיש חלקים מארץ-ישראל המובטחת שלא נזכרים שם. למשל עבר הירדן וים סוף לא מוזכרים שם, אלא מנחל מצריים עד ים המלח ללא כל הערבה ומשם הירדן הוא הגבול עד ים כנרת. וזה מתאים לדברי התשב"ץ לעיל שאלו הגבולות של השראת שכינה בישראל ולכן משה התנגד לבני גד ובני ראובן, שרק אחרי שכובשים את ארץ-ישראל המערבית ניתן לנחול גם את עבר הירדן המזרחי, אבל קודם אין תועלת בכיבוש המזרחי. לכן סוריא שנכבשה לפני ירושלים לא נתקדשה. ולפי זה ייתכן לומר שגם מ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש לא אמר זאת אלא בסוריא, אך מחוץ לגבולות ההבטחה גם הוא יודה שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. ומאידך גם מ"ד כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש מחייב תרו"מ מדרבנן בסוריא בגלל היותה חלק מארץ-ישראל המובטחת, אך כיבוש יחיד מחוץ לגבולות ההטחה פטור לגמרי, אפילו מדרבנן.
^ 31 תרומות פ"ג ה"ג
^ 32 וקשה, הרי גם את עבר הירדן כבשו קודם שכבשו את ארץ-ישראל וירושלים? וניתן לתרץ ע"פ מה שכתב ה"טורי אבן" (חגיגה), שמצד אחד יש איסור בקרבן פסח לשבור בו עצם. אבל במציאות שיש מח בתוך העצם וצריך לשבור את העצם כדי לקיים מצוות עשה של אכילת קורבן פסח של המח. הגמ' בזבחים (צז.) שואלת מדוע לא נאמר שיבא עשה של אכילת קרבן הפסח וידחה ל"ת של שבירת עצם? ומתרצת מה שמתרצת. שואל ה"טורי אבן" על עצם השאלה, הרי שבירת העצם היא לפני האכילה, וזה לא בעידנא! אם כן כיצד ידחה? ואומר הטורי אבן, שמכיון שאי אפשר לשבור את העצם בשעת האכילה כדי לקיים את המצות העשה של אכילת מח העצם של הפסח, שהעצם היא עצם קשה, עצם של גדי. לכן שבירת העצם היא חלק מאכילת קרבן פסח. וכן מוכיח הטורי אבן ממקורות נוספים. יוצא שהכשר הכרחי למצווה נחשב כחלק מן המצווה. ומכיון שלא יכולנו לכבוש את ארץ-ישראל בלי לכבוש את עבר הירדן לכן הכיבוש של עבר הירדן נחשב כחלק מן הכיבוש של ארץ-ישראל.
^ 33 הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח
^ 34 הל' תרומות פ"א ה"ב
^ 35 שם ה"ז
^ 36 או"ח ס' שו סק' כ
^ 37 הל' שבת פ"ו הי"א
^ 38 הל' תרומות פ"ב ה"ג
^ 39 הל' תרומות פ"א ה"ד
^ 40 הל' תרומות פ"א ה'
^ 41 ע"ז כא.
^ 42 בב"ק פ: , גיטין ח:
^ 43 רש"י בגיטין (ח) מסביר את ההיתר לקנות בית מגוי בשבת: "לגרש עובדי כוכבים", וטעם זה הוא על כרחנו בגלל קדושתה העצמית של ארץ-ישראל. ולדעתו צריך לומר שכיבוש יחיד מחיל על המקום קדושה עצמית. ויתכן לומר בהסבר טעמו של רש"י בגלל שסוריא היא חלק מארץ-ישראל המובטחת. אף על פי רש"י בפירושו לתורה (במדבר לג נג) מסביר את הפסוק "וירשתם את הארץ וישבתם בה" כהבטחה, ולא כמצווה כפרוש הרמב"ן, לדינא מודה לו שמצוות ישוב ארץ-ישראל היא בגלל קדושתה ולא בגלל מצוותה, ולכן יש מצווה בגירוש גוים, ואפילו מסוריא.
^ 44 כגון הרמח"ל, ואף הרמב"ם והרמב"ן גרו זמן מה בעכו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il