בית המדרש

  • הלכות צומח ובעלי חיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רוברט חי בן מרים

מתוך פניני הלכה ליקוטים ג'

כבוד הלחם - בל תשחית 1

האיסור הכללי; השחתת מאכלים וביזוים; כיצד לנהוג בשיירי לחם.

undefined

הרב אליעזר מלמד

שבט תשס"ח
5 דק' קריאה 11 דק' צפיה
האיסור הכללי
על פי התורה ישנו איסור כללי: "בל תשחית" ועניינו - שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין שאר כלים או חומרי גלם. כל השובר כלים, קורע בגדים, הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית' 1 . הטעם לאיסור 'בל-תשחית' ברור. אדם צריך להתייחס אל העולם כולו בכבוד ובאהבה ולכן אפילו אם לו עצמו אין כל תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, מכל מקום אין הוא יחיד בעולם. ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים ואחד מהם יוכל, אולי, ליהנות ממאכל זה. על כן יש להיזהר שלא להשחית מאכלים בחינם. למשל, בעת שלוקחים מאכל לצלחת, יש לשים לב שלא לקחת יותר מדי, כדי שלא יצטרכו להשליך אחר-כך את מה שנשאר.

אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל, אסור לו לזרוק את האוכל שנותר לפח, אלא - עליו להשתדל להקפיא את האוכל כדי לאוכלו אחר-כך. ואם נשאר הרבה מאוד אוכל, עד שמשפחתו לבדה לא תוכל לאכול את כולו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או שכניו. אם יוכל למצוא עניים שיחפצו בו, הרי זה משובח, שכך יוכל גם להציל את האוכל מהשחתה וגם לקיים מצוות צדקה. אבל אם חיפוש אנשים שירצו לקחת את הנותר, והבאתו אליהם, כרוכים בטירחה יתירה, אזי אין חובה לטרוח על חלוקת האוכל, ומותר להניחו בפח. ואע"פ כן מידת חסידות לטרוח כדי שלא לזרוק את האוכל. מכל מקום מתחילה יש לתכנן את הסעודה באופן כזה שלא יצטרך לזרוק בסופה אוכל לפח. למשל, בעלי אולמות ועורכי סעודות גדולות, יכולים להעביר את האוכל שנותר למוסדות חינוך. אם לא ימצאו אנשים שיוכלו להנות מהנותר, מנהג חסידות לרחם על בעלי חיים ככלבים וחתולים, ולתת להם את השאריות, ולא להשחית אותם בחינם.
השחתת מאכלים וביזוים
כידוע ישנו איסור כללי שלא להשחית דבר מועיל. וככל שהדבר חשוב יותר, כך צריך להיזהר יותר שלא להשחיתו. שכן יסוד איסור 'בל תשחית' נאמר לגבי הפירות, מזונו של אדם, שהוא הדבר הנחוץ ביותר לקיומו. אכן מוצאים אנו בדברי חכמים, אזהרות רבות הבאות להרחיק את האדם מהשחתת מאכלים, ובמיוחד מהשחתת לחם שהוא עיקר מזונו. לכן הזהירו שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא ישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיסנו מלהיות ראוי לאכילה, וכן אין לסמוך ללחם כלי שעלול להיות מלוכלך, כדי שלא לפגום את הלחם. הוא הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר העלול לפוגמם ולהשחיתם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

לגבי לחם הוסיפו והזהירו שלא לזלזל בכבודו, ולכן אסרו לזרוק לחם ממקום למקום. לגבי מאכלים אחרים הדין הוא, שאם אין חשש שיימאסו, מותר לזורקם. למשל, מותר לחלק שקדים ורימונים על ידי מסירתם בזריקה. וכן ישנו מנהג בהרבה בתי כנסת, שזורקים מעזרת נשים סוכריות בעת שהחתן עולה לתורה, ואין בדבר איסור, מכיוון שהסוכריות עטופות בנייר ואין חשש שמא על ידי הזריקה יימאסו. אבל לגבי פת הדין שונה, שאפילו על גבי שולחן נקי אסור לזורקה ואף שאין חשש שמא תימאס בזה, מכל מקום מאחר שהפת היא עיקר מזונו של האדם, יש לנהוג כלפיה בכבוד, ולא לנהוג בה מנהג זלזול ולזורקה, שכל המבזה את הפת נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה לעולמו (שו"ע קעא, א).
אמנם בעת שמחלקים את הלחם לאחר ברכת המוציא, יש שנוהגים לזרוק מעט את הפת, אלא שיתכן שאין בדבר איסור, כי מדובר בדרך כלל בזריקה קטנה מאוד, ואין בה כל כך זילזול אלא להפך, זריזות והבעת רצון לתת את הלחם במהירות לכל המסובים, כדי שלא ליצור הפסק ארוך בין הברכה שבירך הבוצע עבור שאר המסובים לבין הטעימה עצמה. אף על פי כן מן הראוי להחמיר שלא לזרוק לחם כלל.

כן אמרו חכמים, שהרואה לחם או שאר מאכל מונח על הארץ, אפילו אם הוא ישן ואולי אף מעופש ואין סיכוי שמישהו ירצה לאוכלו, בכל זאת מפני כבודו של המאכל עליו להרימו מן הארץ ולהניחו על גבי מקום גבוה מעט, סלע או עץ וכדומה (ערובין סד, ב; מ"ב קעא, יא). אבל מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, למשל היו שנהגו לאכול דייסה כאשר חתיכת לחם שימשה להם ככף. וכל זה כמובן בתנאי שלבסוף יאכלו את הלחם ולא יזרקוהו. ואף-על-פי-כן יש שמדקדקים וחוששים להשתמש בפת ככף, ועל כן בכל פעם שהם לוקחים מן הדייסה, הם אוכלים גם מעט מן הלחם, וכך הם אוכלים מן הלחם והדייסה ביחד, ואין נראה שהפת משמשת ככלי לדייסה (שו"ע קעא, ג).

כיצד לנהוג בשיירי לחם
למדנו שיש להיזהר שלא להשחית מאכלים, וביותר הקפידו חז"ל שלא להשחית ושלא לזלזל בלחם, שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם. כל חתיכת לחם בשיעור כזית, כבר נחשבת ללחם ואסור לאבדה ולכן אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה פירורים גדולים כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שעל ידי כך הוא מאבדם ומשחיתם (שו"ע או"ח קפ, ג). אם אפשר ראוי להכין משיירי הלחם דבר מאכל, כגון פשטידה, או לפחות ליתנם לבעלי חיים ואם קשה למצוא להם שימוש לאכילת אדם או בעל חיים, צריך להכניס את שיירי הלחם לשקית ניילון, וכך להניחם בפח, שעל ידי שעוטפם בשקית, אין בהנחתם בפח ביזיון.

אם נותרו לאחר האכילה פירורים הקטנים מכזית, אף על פי שמצד הדין אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, מכל מקום אמרו חז"ל שאין כדאי לעשות כן, משום שהמשחית ומבזה פירורי לחם גורם לעצמו עניות (שו"ע קפ, ד) 2 , ושתי סיבות לזה: האחת, שהמשליך פירורים על הארץ, הרי הוא כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם. מי שלא מכיר טובה ומכבד את הלחם, מן השמיים יפסיקו להשפיע לו טובה עד שיהיה עני. ועוד, שיש בדבר סגולה, שאמרו חז"ל שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני, 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב). לכן יש להיזהר שלא להשאיר הפירורים מפוזרים על הארץ, וכמובן שלא להשליכם מן השולחן על הרצפה. אלא יש לאוספם מן הרצפה ולזורקם לחצר או למים. ואף שעל ידי השלכתם למים הם יושחתו, מכל מקום כיוון שאין בהם שיעור כזית, אין איסור לאבדם, רק שאסור לנהוג בהם בזיון ולהשליכם לארץ (מ"ב קפ, י).

עוד ראוי להזכיר כאן, שניתן להשליך את הפירורים לחצר, כדי שישמשו מזון לציפורים. וזה בתנאי שמדובר בכמות מצומצמת של פירורים, אבל כאשר נשארו לו חתיכות רבות של לחם, אין סיכוי שהציפורים יאכלום תוך זמן קצר ויהיה בזה עוד יותר בזיון, ואף השכנים עלולים להצטער מכך. לכן כאשר מדובר בכמות גדולה יחסית של שיירי לחם, עדיף לאוספם בשקית ולהניחם בפח.


^ 1. עיקר איסור בל תשחית נאמר לגבי עצי פרי, שנאמר: "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט). והמשחית פירות עובר בבל תשחית מקל וחומר, מה אילן שעושה פירות הזהירה עליו התורה, פירות עצמם על אחת כמה וכמה (ספרי שם), אך מצינו בתלמוד שאיסור בל תשחית חל על כל הדברים המועילים, למשל: הריגת בעלי חיים בחולין ז, ב; השחתת כלים בשבת קכט, א; מאכלים בשבת קמ, ב; בגדים בקידושין לב, א. אלא שכיוון שעיקר האיסור נאמר לגבי עץ פרי, רק המשחית עץ פרי נענש על פי התורה במלקות, שכן רק עליו נזכרה אזהרה מפורשת בתורה, אבל המשחית שאר דברים נענש במלקות מדברי חכמים. וכן כתב הרמב"ם בהל' מלכים ו, י, ובספר המצוות ל"ת נ"ז. ואמנם יש שפרשו שהרמב"ם סובר שהשחתת שאר דברים אסורה מדברי חכמים (נו"ב תניינא יו"ד י'). אבל לפי פשט דברי הרמב"ם איסור בל תשחית מהתורה חל על כל הדברים, וכן מובא במשנה למלך שם הלכה ח'. וכן דעת החינוך תקכ"ט, ומנחת חינוך שם, והסמ"ג לאוין רכ"ט, והסמ"ק סי' קע"ה, ותוס' ב"מ לב, ב.
^ 2. ויש אומרים, שגם אם הפירורים קטנים מכזית, אם ביחד הם מצטרפים לכמות של שיעור כזית, אזי אסור לאבדם ויש להניחם בפח בצורה מכובדת, היינו בשקית (מ"ב קפ, י, בשם ברכ"י).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il