היהדות עוסקת בכל ענייני הקיום האנושי והסביבה המוסרית והחומרית של העולם שבו אנחנו חיים.
כפי שכבר כתבנו פעמים רבות, היהדות מתנגדת לקיצוניות. היא שואפת לאורח חיים מאוזן שמותאם למצוות התורה ולמערכת הערכים שלה. משום כך התורה דורשת מהנזיר, מאדם שבחר מרצונו להימנע משתיית יין ולוותר על הנאות החברה אנושית, להביא קורבן חטאת בסוף תקופת נזירותו.
בתלמוד מסופר שהכהן הגדול, שמעון הצדיק, מצא בכל תקופת כהונתו הארוכה ככהן גדול רק מקרה אחד של נזירות שהיה מוצדק ושנבע באמת מתוך שאיפה להגיע לקדושה גדולה יותר. התורה איננה מטיפה לסגפנות כאורח חיים. היא מחפשת את האיזון הראוי בין נהנתנות שלוחת רסן מצד אחד להתנהגות נזירית מצד שני. היא ערה לכך שלעתים קשה למצוא את האיזון המושלם, את האמצע, ולכן היא משאירה מקום לתיקונים קלים בהתאם לנסיבות ולטיבן של החברה והתקופה. בדור של התנהגות לא מוסרית - סוטה - אולי יש הצדקה לנטות יותר לעבר הסגפנות. אך התורה מבהירה שאין זו הנורמה הרצויה בחברה היהודית.
בימי הביניים הפכו הפרישות והסגפנות לאורח חיים המקובל בקרב אנשי דת נוצריים ובמידה מסוימת גם בקרב הנוצרים הפשוטים. הלקאה עצמית, כותנות גסות ושאר ייסורים ואמצעי מחסור הפכו לנורמה בנצרות אז. על אף שהתלמוד מתיר ימים של תענית אישית, אין בתלמוד שום התייחסות חיובית לשום צורה של פגיעה עצמית בגוף. אדם חייב להתייחס לגופו בכבוד ובעדינות ולא להתעלל בו. אולי מפני שאווירת התקופה חלחלה גם לקהילה היהודית, אנחנו מוצאים שבימי הביניים יהודים אדוקים השתמשו בסוגים של התנהגות סגפנית כאמצעי להשגת מחילה על חטאים.
החשיבה הקבלית חיזקה לא פעם את דפוס ההתנהגות הזה, על אף שהוא מעולם לא התקבל בעולם היהודי הכללי. משיחי השקר הרבים שקמו בעולם היהודי תמיד נטו להתנהגות סגפנית, שלעתים הייתה מעורבת באופן בלתי מוסבר בנהנתנות ובהוללות פרועה. להבדיל, בתקופות מאוחרות יותר, גם אנשי תנועת המוסר נטו לסוג של סגפנות בחייהם הפרטיים, על אף שגם הפעם היא לא הפכה לנורמה בחברה היהודית הכללית. מקומו של הגבול בין התנהגות מאופקת לסגפנות לא תמיד היה ברור, אך הוא תמיד היה קיים בחברה היהודית. בקיצור, תמיד שררה תחושה שהסגפנות אינה עולה בקנה אחד עם אורח החיים התורני.
עם זה, בדור של נהנתנות שלוחת רסן, כמו דורנו, נראה שיש מקום למידה קטנה של סגפנות כדי ליצור שוב חיים תורניים מאוזנים.
התורה מעודדת אסתטיקה. יופי, סדר, הרמונה, ניקיון, כולם חלק מאורח החיים התורני. הערכת העולם שסביבנו רק מחזקת את האמונה ומגדילה את הכרת התודה שלנו לבורא עולם. בניינים יפים תמיד היו חלק מהמסורת היהודית מימי המקדש ועד בתי הכנסת המפוארים שיש היום בעולם היהודי. האמנות התקדמה מאוד בעולם היהודי, וגם נושאי איכות הסביבה נכנסו לאופק היהודי.
הערכה לתכונות האסתטיות של החיים יכולה רק לחזק את האמונה שהוא הבסיס לחיים היהודיים. בגלות הארוכה של העם היהודי, לרוב הוזנח הצד האסתטי בגלל עוני, רדיפות ופונדמנטליזם בארצות הגולה. העולם הלא-יהודי התנגד בתוקף לכל צורה של יופי בעולם היהודי. הוא קבע ליהודים לבוש מיוחד. בתי הכנסת היו צריכים להיות נסתרים ופשוטים. העוני של היהודים לא אפשר שום הערכה של ממש ליופי ואמנות יצירתית.
בתקופה המודרנית המצב השתנה, וכיום יש עניין מחודש ביופי בעולם היהודי. עיטורים אמנותיים מופיעים על קירות של בתים יהודיים רבים, מזמי התשתית במדינת ישראל נעימים לעין ברובם (מה דעתכם על הגשר החדש בכניסה לירושלים?) ויש הערכה גוברת ליופי הפשוט של ארצנו. אין ספק שהשאיפה לסביבה יפה ונעימה לעין צריכה להיות חלק מאורח החיים בישראל ובכל מקום בעולם שיהודים שוכנים בו.