בית המדרש

  • פרק ג'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל פסקה ה

הצימאון להיות קשור לרוח ישראל ולחיים הישראליים הינו בעומקו צימאון לה'.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

סיון תשס"ח
8 דק' קריאה
הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש, מובדלת מרגש דוגמתה אצל אומות העולם, שרפוד בהרבה שנאת הבריות ורשעה בלא אידיאל קדש פנימי. הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד', לאור תורה, ליושר, לח כמה, וכל טוב ונעלה.


מתוך הנוסח, ניתן לראות שיש פה רמזים לפולמוס. הרב לא רק קורא למשהו, אלא גם מצדיק משהו. ונבאר: הציונות על גווניה, במיוחד זו של הרצל, היתה מכוונת למעש המדיני הציוני. התנועה הלאומית היתה הרבה יותר רחבה, והיא כללה גם את תחיית השפה, הספרות, התרבות וההיסטוריה היהודית. כל מה שתרם להעמדת הערך הלאומי של ישראל בין האומות, שיקום המודעות לישראליות , לעובדת היות ישראל אומה שיש בה לשון, ספרות, חכמה, היסטוריה, מאורעות, ארץ, שאיפות לאומיות וכדומה. מגמה לאומית זו, שנמשכה עוד מהמאה ה-19 (לפני שהרב נולד), עוררה ויכוח בקרב כמה מחנות. כמובן שזה עורר ויכוח בקרב אלה שנטו יותר להתבוללות או אפילו לרפורמה, מפני שהם הרי ניסו להוכיח שישראל זו לא אומה, אלא דת. אלא שהמתבוללים טענו שדת אפשר גם להחליף ודעה דתית אפשר גם לשנות, ואילו הרפורמים אמרו, שזו בסך הכל דת. אנחנו יכולים להיות בני דת משה, אבל מבחינת הלאומיות שלנו להיות צרפתים, גרמנים, אנגלים או רוסים. לכן, הניסיונות להעמיד יסודות של תרבות לאומית שלמה היו להם לצנינים. הם אמרו שזהו ניסיון מלאכותי ומוטעה, כי בעצם לוקחים את היסודות הדתיים והספרות הדתית, וכביכול הופכים אותם ללאומיים. מצד שני, זה עורר פולמוס גם בקרב הקהילה האורתודוקסית, שבאה בטענה דומה רק מן הצד השני: "אתם, המשכילים בעלי חכמת ישראל, רוצים לחלל את הקודש! אתם לוקחים דוגמא מן הגרמנים, הצרפתים, האנגלים והרוסים, שעכשיו מתעניינים בלאומיות ואוספים להם אגדות עם, ריקודים עממיים, וכל מיני תעודות ומסמכים מלפני מאות שנים, ומנסים לחשוב מה זו בעצם אומה. אצלנו התנ"ך, התלמוד, כתבי הרבנים ואפילו הפיוטים, התפילות והסיפורים, וכמובן הארץ - הם קודש, עניין דתי. אנחנו לא יודעים מה זה לאומיות, אלו דברים חדשים שלא שערום אבותינו. אנחנו יהודים - זה הכל!" הניסיון להעמיד תרבות נראה כניסיון של חילול הקודש, כמין התפרצות והחלפת הערכים הישנים. לא בכדי אמרו אז, שעד עכשיו היתה לנו 'תורת ישראל', עכשיו פתאום באה 'חכמת ישראל', כלומר, המגמה להבין את האופי הלאומי, את הערכים שעליהם בנויה האומה, את היסודות כמו ארץ ושפה, באופן חילוני-מדעי.

לעומת הביקורות הללו, הרב דווקא רואה בתנועה הלאומית דבר חיובי ונכון ביותר. הצמאון , שהוא המניע של התנועה הלאומית, להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר , ולא להיחלש! רוח ישראל הינה הגדרה שהתאימה גם לחוגו של 'אחד העם', אשר גינזברג. הוא דיבר רבות על רוח ישראל, על כך שיסוד התרבות באיזו רוח מיוחדת, באיזה אופי מיוחד. הוא קרא לתנועה שלו "המרכז הרוחני", כדי לבטא שהעיקר זה המבט והרוח, ואיגד סביבו אנשי רוח חשובים ביותר. מי שהושפעו ממנו והיו תלמידיו בדברים שונים, היו למשל חיים נחמן ביאליק ורבניצקי שחברו את ספר האגדה, פרופסור קלויזנר, שאחר כך היה מלומד חשוב וכתב ספרים בהיסטוריה יהודית, ועוד חוג שלם של סופרים, משוררים ומלומדים. אמנם, נכון שאנשים אלה עזבו את המסגרות הדתיות-הלכתיות המחייבות, אבל הם לא עזבו את הקשר הפנימי העמוק שבין הישראליות לבין נפשם. נשאר להם הצמאון הזה, ולכן הרב רואה את החיפוש אחר רוח ישראל כדבר חיובי ביותר. הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר , וההתגברות היא לחשוב ישראליות - לחתור למקוריות הישראלית ולהבנה מהם מהלך המחשבה ודרך תפישת המציאות הישראלית, המתבטאת בין השאר בספרות דתית ומדעית. צריך לא רק לחשוב על ישראליות, אלא גם לנסות להגיע לחשיבה שהיא עצמה מקורית ישראלית. דוגמא לסוג כזה של מאמץ אינטלקטואלי הוא ספרו של תלמידו המובהק של הרב, ר' דוד כהן, "הנזיר הירושלמי", שנקרא "קול הנבואה". בספרו, הוא מדבר על 'ההיגיון העברי השמעי'. כלומר, יש משהו ייחודי, מקורי ושונה, בעצם ההיגיון העברי ודרך החשיבה העברית, וישנן עוד עבודות בנושא שהוא עמל עליהן כל חייו ולא יצאו לאור. כמו כן צריך להרגיש ישראליות , כי גם במוזיקה, באמנות ובכל מה שהוא נוגע לרגש יש קווי אופי מיוחדים לישראליות. לדעת הרב, היה בתנועה הלאומית מפנה גדול, מלבד ההשלכות המעשיות של יישוב הארץ. המפנה הגדול היה נפשי - בניגוד למגמה הראשונה, זו של ההשכלה היהודית שביקשה ללמוד שפות אחרות, להידמות ובעצם להמשיך להיות כמין צל חיוור לאומות אחרות, נעשה כאן מאמץ לשחזר ולהחיות מחדש את היסודות הקדומים האיתנים שבנפש, אם כי כמובן שלאחר דורות של ישיבה בגלות, בפיזור ובהשפעה של תרבויות אחרות, זה לא פשוט כל כך. לבסוף, אומר הרב שמי ששייך לתנועה הלאומית, מי שהצימאון לישראליות פועם בליבו ובנפשו, כמעט הכרחי שיגיע למסקנה שהוא צריך גם לחיות חיים ישראליים . ללאומיות יש פן כללי של אכפתיות והתפעלות נפשית ממה שקורה לבני ישראל, אבל לחיות חיים ישראליים, זה גם לחיות לפי ההלכה. וזאת, מפני שזו היצירה המדוקדקת, המפוארת והמושקעת ביותר מבחינת האופי הישראלי, זהו אורח החיים היהודי. גם אם לעת עתה הוא עזב את אורח החיים הזה מסיבות פרטיות שונות, הרי שדווקא הצימאון לישראליות חייב לגרום לכך שזאת תהיה המגמה שלו.

זאת , המגמה של צימאון להיבלע ברוח ישראל, היא מגמה עמוקה , יש בה עומק של התחברות. היא מכילה יצירה של דורות, וממילא כוללת המון תכונות נפש מיוחדות. ממילא, יש בה גם פוטנציאל ליצירה אישית עצמית של מי שנמצא במגמה הזאת. היא גבוהה , כי יש בה את הגובה של הכלליות. ברוח ישראל יש לא רק אגדות עם, פולקלור או יצירה מדינית ואומנותית כמו שיש אצל עמים אחרים. עמוד השדרה של הרוח הישראלית הוא היחס והקשר עם אלוהים, וזהו הגובה העליון ביותר שאפשר לתאר. שום אומה לא יכולה להתפאר בכך שבאופן לאומי היחס לאלוהים תופס מקום מרכזי בתולדותיה. אמנם, ישנן אומות שקיבלו על עצמן דת מסוימת, והיא משחקת תפקיד חשוב בחייהן התרבותיים. אבל בישראל זו הנקודה המרכזית ביותר, שממנה נובעים הקיום הלאומי וכל תופעות התרבות השונות - הבחירה בארץ, בשפה, בספרות, באורח חיים, בשאיפות ובכל שאר התחומים. והיא גם רחבה, מפני שזו תרבות מגוונת מאד, העשויה שכבה על גבי שכבה, מורכבת ממקומות שונים, מנהגים, ספרות כתובה, מסורות בעל פה, ורוחב עצום של פעילות יצירתית תרבותית.

התחייה הלאומית מלאה טל חיים של קודש, ולא של חול. גם זו תשובה לביקורת החריפה של המחנה האורתודקסי, שמא יש במגמה הזאת ניסיון להחליף את התורה ולשים את הלאומיות במקום הדת. הרב אומר שברור שזה לא יכול להיות במקום, ואדרבא יש כאן טל חיים של קודש . צריך לזכור שגם הקודש צריך תחייה, ועל אחת כמה וכמה הקודש שבגלות. אם אנשי הקודש שבגלות, המסתפקים באורח החיים היהודי הקהילתי, שכחו מהו הקודש המקורי - ראוי לבוא ולהזכיר להם. הקודש המקורי, הוא שהאומה יושבת בארצה ומעבדת את אדמתה, מקדשה מתנוסס בראש ההרים, הסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, מלך ישראל על כיסאו והנבואה בהדרה - "מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). הקודש המצומצם, שריד הקודש שבגלות, שלפעמים נדמה שזהו כל הקודש כולו, צריך תחייה גדולה מאד, טל של חיים . דווקא הפניית המבט אל העומק, הגובה והרוחב של הישראליות , של רוח ישראל , נותנת פרופורציה נכונה, של מה יש לנו בקודש ומה עדיין אין לנו בקודש. האין אינו פחות חשוב מן היש, כי כשאומרים מה היה ראוי וצריך להיות ואיננו, מגדירים את שדה הפעולה העתידי.

כאן, מוסיף הרב שרגש העצמיות של אומות העולם רפוד (מרופד) בהרבה שנאת הבריות ורשעה בלא אידיאל קדש פנימי . זו הערה שבקריאה ראשונה יכולה להיות מקוממת, אבל אחרי עיון מתגלה שאכן יש בה עומק רב. כאשר בא עם ומכריז על רצונו להיות עצמאי, צריכה להישאל השאלה מה המיוחד בעם הזה, שממנו נובע הרצון לעצמאות. התשובה יכולה להיות עצם קיומו של הרצון העצמי: אני רוצה להיות יותר חזק ועשיר מאחרים. כך נוצרת לאומיות שיותר ממה שהיא מראה מה המיוחד בה, היא מתבססת על שנאת הזר. הזרים לא טובים, הם נצלנים, מלוכלכים, עצלנים וכדומה, ולכן אני טוב. כשאין לך משלך הרבה, אז אתה יכול להתייחד רק על ידי ההתנגדות לאחר. לכאורה, האמירה שאין לאומות במה להתייחד איננה נכונה. שהרי, לאומה אירופאית, ששנות קיומה אלף או אלף מאתיים שנה יש בניינים מפוארים שנבנו על ידה, צמחו מקרבה מלומדים, נערכו בה כל מיני פעולות חברתיות, יש לה שפה ועוד דברים ייחודיים. זה נכון, אלא שהרב אומר, שזה לא מספיק כדי להעמיד את עצמך אל מול כל האחרים. לכן, הניסיון לחזק באופן הנגטיבי (השלילי) את העצמאות והמקוריות, מביא בהכרח לקסנופוביה (פחד מפני זרים) ולשנאת הזרים. כל זה קורה מפני שאין שם אידיאל קדש פנימי . אידיאל חול דווקא ישנו, וזה טוב. הרצון להיות מתוקנים, בנויים היטב וחזקים ולקיים חברה טובה, רווחה משגשגת - הוא בסדר. אבל כל המטרות הללו, נכבדות ככל שתהיינה, אינן מספיקות, שכן רק אידיאל קדש פנימי יוצר את המקוריות העצמית. זו דרישה מאד גבוהה, ולמען האמת, דרישה זו משאירה למעשה רק עם אחד - עם ישראל. ההיסטוריה מראה, שאמנם כך הם פני הדברים: אומות קמות ומתבססות על ידי מלחמות, שוד אדמות ורכוש, ואחר כך, מלחמות מגן - שמירה על האדמות והרכוש שנשדדו כמה דורות לפני כן. גם אומות אלה שבות ונכבשות על ידי אחרות, והאנשים שהרכיבו אותן משתלבים בצורות לאומיות חדשות, קרובות או רחוקות מאלו שהיו לפני כן, כאילו לא היה דבר. שוב ישנה לאומיות, אבל אחרת, אף שאלו אותם האנשים שהשתייכו לאומה שנפלה, או בניהם. אז מה המיוחד פה? למה צריך היה להרעיש את העולם, אם בעצם אפשר להתחבר ולהשתנות, ואת המים מהכלי הזה אפשר לשפוך בכלי הזה - הם נראים אותו הדבר, אלא שהם מקבלים את צורת הכלי החדש. רק עם אחד נשמר כעם, למרות שרבים מן הפרטים שבו התבוללו (רובם הגדול באונס גמור, וחלקם בתהליך שתחילתו באונס וסופו ברצון, מתוך תחושת ייאוש וחוסר ברירה). וזאת, מפני שיש בה אידיאל קדש פנימי , כלומר, יש משהו שאי אפשר למצוא אותו במקום אחר, והוא הלב, העיקר והמרכז שברוח ישראל.

לא ניתן להשוות את אידיאל הקדש שבישראל לדתות המקובלות אצל האומות האחרות. בעולם העתיק, לכל אומה היתה מעין דת שאמנם לא ניתן להגדיר אותה כלאומית מאחר שכל עם החליף לעתים קרובות את האלילים שלו, אבל ניתן להגדירה כמקומית, אבל בעולם המודרני גם זה נעלם. להיפך, מעניין מאד שמבחינה דתית רבות מן האומות הסכימו לרעיונות אוניברסליים. הנצרות היא בעיקרה אוניברסלית, לא לאומית. הוא הדין לגבי האיסלם, הבודהיזם וההנידואיזם, שאינן מכירות בשוני לאומי. ברור שלכל אומה יש, לפי תנאי החיים שלה, גוון ייחודי גם של האמונה הדתית. אבל בעיקרו של דבר, גם הדתות התחלפו, השתלבו והתפלגו. מרכז הקדש הזה, אידיאל הקדש הפנימי ישנו בישראל. זו רוח ישראל , העצמאות המקורית שאיננה שלילית אלא חיובית. היא לא מכוונת נגד מישהו, ואת זה אי אפשר לשאול משום אומה אחרת. ולכן, אומר הרב שהיא מובדלת מרגש דוגמתה אצל אומות העולם . ואכן, התנועה הלאומית האירופית הביאה לתוצאות איומות - הנאציזם. עצם המילה באה מלשון אומה, Nazia בלטינית (מכאן גם המילה האנגלית Nation). נאציזם הוא ההקצנה המוחלטת של הרעיון הלאומי, ומעניין שזה באמת התבטא בשנאת זרים קיצונית ביותר. כל הזרים, ובודאי היהודים, כי הקנאה היתה באותה המקוריות היהודית, של תחושת ה"אתה בחרתנו", הנִבחרוּת, המיוּחדוּת בגלל אידיאל הקודש. גם הם רוצים, אבל אין להם משהו שיהיו נבחרים בשבילו. כרוב כבוש ונקניקיות עם בירה? זה לא מספיק. עם כל הכבוד והרצון הטוב, גם לאחרים יש משוררים ומלחינים, אז מה ההבדל המהותי? צריכה להיות שנאה עמוקה, החלטה מראש שכל האחרים נחותים וצריכים להיות עבדים, מפני שאנחנו רוצים להיות מקוריים ונבחרים. זו שנאת הבריות ורשעה, שהרב ראה את ניצניה עשרות שנים לפני הנאציזם.

יסודה של הלאומיות הישראלית הוא אידיאל קדש פנימי. ועל כן הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד', לאור תורה, ליושר, לחכמה, וכל טוב ונעלה. הלאומיות היהודית, כמה שלא תנסה ללוות ולשאול מאחרים מתודות כאלה ואחרות של מחקר, תישאר שונה לגמרי מהם, מפני שהאידיאלים הפנימיים שלה שונים לגמרי. הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד', למרכז, עמוד השדרה, יסוד היסודות של הקיום הלאומי, שהוא יחס בין אלוהים לישראל וישראל לאלוהים, עם כל הרוחב, הגובה והעומק שבזה. לכן, גם הקודש בגלות צריך לטל של תחייה, לאור תורה. אפשר לספור את הפסוקים והציוויים, והכל יהיה נכון, אבל זה עדיין לא מואר, כלומר, חסר האור - הפרספקטיבה הגדולה של ראיית התפקיד האלוהי של ישראל במציאות, בעולם ובאנושות.

לפעמים נדמה שבעקבות רוב הצרות וההשפלות בגולה ואכזבה פנימית עמוקה מהתנהגותם של הבריות בכל מקום, אומרים היהודים "טוב, אפשר לעקם קצת את הדין, הגויים ממילא לא שמים לב" (ע' בבא קמא קיג:). ייתכן שלפעמים ההתנהגות היהודית נשפלת, שכן בכל הנוגע ליחסי הממון והחברה - "הכל כמנהג המדינה" (משנה בבא מציעא ז, א), ואם רשעים כלפיך - "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב, כב, כז). זה יכול להיות נכון במקרה פרטי, אבל באופן הגדול האידיאלי החזון הוא תיקון העולם, עד שגם חיות הטרף תשלמנה עם הנטרפים. הצימאון לאור תורה, ליושר, לחכמה, וכל טוב ונעלה הוא אידיאלי ונפלא. יכול להיות שבמקרה הוא לא כל כך פרקטי ומתאים, אבל לא מפני זה אפשר לבטל את ערכו העצמי הגדול. אם אצל כל האומות הא-ל הוא קודם כל שליט אכזר כל יכול, הרי ברוח ישראל זהו "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יח, כה), הבורא שדואג לעולם בכללותו ולכל ברייה שבו. קו האופי הזה הוא יסוד הנפש, והרצון הגדול והאידיאלי הזה הוא חשוב מאד, והוא טל של קודש, טל של תחייה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il