הדלקת המנורה בבית המקדש נראית עניין פשוט לכאורה, חד וחלק. לא צריך הרבה מיומנות או הכשרה כדי להדליק את המנורה, כך נדמה. אך הדגש שהתורה שמה על הפעולה הזאת בפרשת השבוע מלמד אותנו שיש כאן משמעות עמוקה יותר מאותה מפעולת חולין פשוטה.
רש"י כבר מציין את נוכחותו של רעיון עמוק יותר, בדבריו על כך שחובה של הכהן היתה לקרב את האש אל פתילת המנורה ו"מדליק על שתהא שלהבת עולה מאליה". זה הכלל לא רק בהדלקת המנורה אלא גם בחיים בכלל - כשמגדלים ילדים או מחנכים תלמידים, כשנותנים השראה לאנשים אחרים ברעיונות או מלמדים אותם כישורים או ידע. זה הכלל בבית, בכיתה, במקום העבודה ובכל מקום אחר בחיים שבו אנשים נפגשים ומשפיעים אלה על אלה, בתחומי החיים האלה שגם הם חשופים לאתגר הזה שבו האש צריכה להישאר צמוד ל"הפתילה" עד שהשלהבת תעלה מאליה. היכולת לקרב אש לפתילה ואז לתת לשלהבת לעלות מאליה היא תכונה חיונית למי שמבקש להצליח כהורה או כמורה.
תמיד קשה להרפות מילד או מתלמיד. אנחנו מגיעים לרמת מעורבות אישית שמקשה עלינו מאד להרפות מהם. אך האמת היא שרק אם נרפה ונניח "לפתילה" - לילד, לתלמיד וכו' - להידלק ולשלהבת שלו לעלות מאליה, רק אז נמלא את תפקידנו החינוכי כהורים או כמורים. לא נוכל לחיות את חייו של אדם אחר במקומו. אנחנו יכולים רק לנסות לתת לו את האמצעים להצליח בחייו ולהגיע להישגים.
הצד השני של המטבע בעניין זה חשוב ותקף לא פחות. אסור לכהן להרחיק את האש מהפתילה בטרם עת. הוא חייב לוודא שהשלהבת של הפתילה יציבה כשהוא מסיר את האש שלו מן הפתילה. להורים ולמורים יש אחריות כל זמן שהילד או התלמיד לא מסוגל להעלות שלהבת בהירה משלו. פעמים רבות בחיים קשה להצית את הלהבה באנשים אחרים. תמיד נדמה שהאש לא הצליחה להדליק שלהבת שבוערת בכוחותיה שלה. לכן יש נטייה למצית הלהבה להתייאש ובסופו של דבר לזנוח את המאמץ, ואז תלמידים מסולקים מבתי ספר והורים וילדים נשארים מרוחקים אלה מאלה.
אין שני מקרים דומים, ולפיכך אין כללים שאפשר להחיל במקרים כאלה. עם זאת, בוודאי ברור לכול שיש צורך בסבלנות אין-קץ ובמאמצים ללא לאות לפני שמגיעים למבוי סתום ולנקודת אל-חזור. יש אנשים שמאחרים לפרוח ולכן הלהבה שאמורה להצית אותם צריכה להישאר צמודה לפתילה שלהם יותר זמן מהרגיל. מטבע הדברים, אלה שיקולים שמשתנים מאדם לאדם ואין קביעות חד-משמעיות.
אולי משום כך התורה מדגישה את העניין השגרתי לכאורה הזה של הדלקת המנורה במקדש, דוקא מפני שהוא מייצג את חוסר הוודאות שטמון בלבן של סוגיות יסוד רבות בחיים ובענייני משפחה וקהילה.