משה רבנו, שמוכר כבעל סובלנות וסבלנות אין קץ, כאדם שסולח לכול ועניו מכל אדם, מגיב בדרך שאיננה אופיינית לו, לכאורה, להתקפה של קורח על מנהיגותו האישית. דווקא משום כך העמדה התקיפה של משה כלפי המורדים מגלה שיש מניע אחר להתקפת קורח ועדתו, מניע שהוא יותר מרצון לקבל משרה. משה עצמו הוא זה שמכריז "מי יתן וכל עם ה' נביאים" ומבקש מיהושע לא לקנא לכבודו האישי. למרות זאת, עם קורח ועדתו משה מאמץ קו נוקשה מאוד ועמדה בלתי מתפשרת
התורה תמיד מספרת על התנהגות של אנשים דגולים שעל פניה נראית מנוגדת לאופיים ולהתנהגותם בעבר. אחת הסיבות לכך שהתורה עושה זאת היא כדי שנלמד שיש כאן משהו עמוק יותר, כדי שלא נסתפק בעובדות השטחיות והברורות. הנושא העמוק כאן הוא שקורח מבקש להפוך את התורה ואת היהדות לאמונה "דמוקרטית" מעשה ידי אדם, ולא להשאירה כפי שהיא במקורה, אמונה שהתגלתה לבני האדם משמים, דת ומערכת חיים שהצטווינו עליה מלמעלה.
לפיכך סלע המחלוקת בסכסוך הזה איננו משה ומנהיגותו אלא הגדרת היסוד של היהדות - אם היא אלקית או אנושית, דת של התגלות או של דת של המצאה. בנושאי היסוד האלה של יהדות, משה לא רואה מקום לפשרה או לסובלנות. לא מעמדו של משה מוטל כאן על הכף. ההבנה האמיתית של היהדות משמעותה ועתידה הם הדברים שנמצאים בסכנה כאן.
על אף שהתלמוד איננו רואה בסכסוך של קורח עם משה מחלוקת שאמורה להימשך לנצח, במובן הזה שתיארתי עכשיו, היא נמשכת עד היום הזה. המאבק לשמור על היהדות כדת של התגלות, כדת שבאה מן השמים הוא מאבק שלא תם. יש כוחות רבים בתוך העולם היהודי ומחוצה לו שניסו ועדיין מנסים לסלק את החלק של ההתגלות האלקית מתוך היהדות. על אף שכל ההיסטוריה היהודית מצביעה על הכישלון החרוץ של הגישה הזאת, היא קיימת גם בימינו.

זאת לא התקפה על הממסד האורתודוכסי - על משה - אף שעל פני השטח אפשר להציג אותה כך. המחלוקת במהותה היא על תפיסת היהדות כדת שניתנה משמים ולא המצאה מחוכמת או תוצר של רבנים ומלומדים מהתקופה העתיקה.

רבי שמשון רפאל הירש תיאר פעם את ההבדל בין היהדות לדתות אחרות ואמר שהיהדות היא דת שניתנה על ידי הא-ל כדי להגדיר את האדם, ואילו הדתות האחרות נוצרו על ידי האדם כדי להגדיר את האל. אלקים הוא מעבר ליכולות ההגדרה וההבנה הדלות שלנו. לכן הוא נתן לנו את התורה, את תרת משה, כדי לסייע לנו לחיות כבני אדם ראויים וכעבדיו הנאמנים