והשימותי את מקדשיכם
חורבן קשה נגזר על הארץ. "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם". אך קשה מכל הוא החורבן שנגזר על לב לבה ובבת עינה: בית המקדש. "ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם". בדרך כלל קורא הקב"ה לבית המקדש - "מקדשי", ולקרבנות המוקרבים בו הוא קורא - "ריח ניחוחי". אך לא כך הפעם: בית המקדש נקרא "מקדשיכם", ואילו הקרבנות נקראים "ריח ניחוחכם". ואכן הראב"ע עומד על כך ומעיר: "שתסור השכינה... ונשמו המקדשים שלכם, והטעם - בתחילה היו מקדשי".
לכאורה עומדים דברי הראב"ע בסתירה לדברי הגמרא במסכת מגילה הדורשת מפסוק זה עצמו דרשה הפוכה, ואומר שאפילו בית כנסת שחרב נשאר בקדושתו: "והשימותי את מקדשיכם - קדושתם אף שהם שוממין". וכן מקובלנו כי "שכינה לא זזה מכותל מערבי".

את הניגוד בין מה ששייך לקב"ה לבין מה ששייך לנו, רואים אנו כבר בתחילת הפרשה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" - בידיעה שהם חוקי ה' ומצוותיו, ולא חוקי האדם - אזי: "ונתתי גשמיכם בעתם". הגשם - אמנם שלנו הוא, אך התורה ומצוותיה - דבר ה' הם. סילוף נורא תהיה ההתייחסות למצוות כאל פולקלור אנושי.

כך גם המקדש. המצוה לבנות את בית המקדש מנוסחת בלשון: "ועשו לי מקדש - לשמי". מצוות הקרבנות מנוסחת אף היא באופן בולט בגוף ראשון: "את קרבני, לחמי, לאשי, ריח ניחוחי, תשמרו להקריב לי...". החטא המביא את החורבן הוא ההתייחסות אל בית המקדש ואל הקרבנות כאל קמיעות הבאים לשמור על קיומו של העם ועל רווחתו של האדם. זוהי עבודת האלילים, הבאה לרתום את האלים לרצון האדם במקום להביא את האדם לעשות את רצון ה'.
על כן אומרת התורה: אם בשבילכם אין אלו אלא "מקדשיכם" ו"ריח ניחוחכם" - עליהם להיחרב. אבל דווקא אז, כאשר לא תוכלו להשתמש בהם, תגלו כי הקדושה הא-להית החופפת עליהם לא פסקה מעולם. "קדושתם אע"פ שהן שוממין".

אחר כתלנו
הכותל - איזוב ועצבת
הכותל - עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.
- כך כתב המשורר בהשראת דברים שכתב מורנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל עוד עשרות שנים לפני כן.

לכאורה הכותל אינו אלא קיר אטום. מבט עמוק וחודר נדרש כדי לחוש את מה שהוא מבטא: את הכיסופים של עשרות דורות, את התפילות של אבות ואמהות, את דמעות העשוקים ושמחת החוגגים שעברו על פניו במשך מאות בשנים. איתן הוא הכותל. יציב וחזק. כל מהרסיו ומחריביו עברו מן העולם והוא נשאר על עמדו כביטוי עמוק ומוחשי של נצח ישראל, כזכר למקדש החרב וכסמל האמונה בבנין המקדש השלישי.

לא כל עין יכולה לראות זאת. לא כל אדם זוכה לכוון את העין האנושית שלו להיות באותו קו ראיה עם העין הא-להית. יש מי שאינו רואה אלא אבנים עתיקות, כי לבו שלו אינו אלא לב של אבן. ויש מי שלב יהודי חם ורגיש פועם בקרבו. הוא רואה גם את מה שמעבר לתמונת האבנים. הוא שומע את קולו של מי ש"עומד אחר כתלנו".

מי שהאזין היטב כששמע את קולותיהם של הצנחנים, משחררי ירושלים, בבכיים אל מול הכותל; מי שהעמיק ראות בראותו את דמעות הלוחמים המתרפקים על אבניו - זכה לפגוש את מפגש הלבבות: לבו של העם ולב האדם אשר בתוך האבנים. והוא היכול להצביע ולומר "הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים".