בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • האבילות על החורבן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

האבילות על בית המקדש - שיעור מספר 1

"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה.."

undefined

הרב אליהו ממן

תמוז תשס"ח
6 דק' קריאה
חז"ל (תענית ל:) דרשו את הפסוק ( ישעיה ס"ו, י'): "'שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי (וכן שנינו גם בברייתא): כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב [כלומר, בסעודה מפסקת(רש"י) . שהרי בתשעה באב עצמו אסורים בכל אכילה ושתייה, ולא רק בבשר ויין(מהר"ץ חיות) ], עליו הכתוב אומר (יחזקאל ל"ב, כ"ז): 'ותהי עוונותם על עצמותם' [כאילו עוונותיהם חקוקות על עצמותיהם(רבינו חננאל) , ומזומנים לקבל עונש(מצודות דוד שם) ]". ע"כ.

הזוהר הקדוש על הכתוב:
"ויקרא ה' א-לוהים לבכי ולמספד ..." - על חורבן הבית

ומובא בזוהר הקדוש (ח"א, דף רי/א ע"פ "מתוק מדבש"): "רבי חייא הקדים לפרש מה שאמר הנביא (ישעיה שם) על ישראל כשיחזרו מן הגולה: 'שמחו את ירושלים (בבואכם אליה), וגילו בה כל אוהביה (כל מי שאהב אותה ותאב לראותה בבניינה), שישו איתה משוש (כל המתאבלים עליה, בעת חורבנה)'. ואמר: בא וראה כשנחרב בית המקדש וגרמו העוונות שגלו ישראל מן הארץ, נסתלק ועלה הקב"ה למעלה למעלה ... (שסילק השגחתו מישראל בסוד ואנוכי הסתר אסתיר פני מהם), ולא השגיח על חורבן בית-המקדש ועל עמו שגלו בגלות, ואז השכינה גלתה עימהם, כשירד הקב"ה ... השגיח על ביתו וראה שנשרף, הסתכל על עמו וראה והנה גלו, שאל על השכינה וראה שניתגרשה וגלתה עם בניה. על אותו הזמן נאמר (ישעיה כ"ב, י"ב): 'וַיִּקְרָא ה' א-לוהים צבא-ות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק' (שנצטער בצער חורבן בית המקדש ובצער השכינה ובצערן של ישראל שגלו), והיא גם היא (היינו גם השכינה) מה כתוב בה (יואל א', ח'): 'אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (פירוש: עשי קינה כמו בתולה הנישאת לאיש ומת שחוגרת שק ומקוננת על בעלה הנישאת לו בנעוריה) ... ואפילו שמיים וארץ כולם נתאבלו ... וגם מלאכי מעלה כולם נתאבלו על חורבן בית המקדש ... וגם שמש וירח נתאבלו וחשך אורם ... וכל העליונים והתחתונים נתאבלו על החורבן, מה טעם הדבר? לפי שהסיטרא אחרא שלט על ארץ ישראל הקדושה וזה גרם שליטה כביכול על השכינה ... ולפי שמלכות שמיים נכנעה והושפלה ומלכות הרשעה התגברה, לכן יש לכל אדם להתאבל עימה ולהיות בשיפלות עימה, כדי שכאשר השכינה תזדקף ותתעלה שאז העולם יהיה שמח, ישמח גם הוא עימה שכתוב (ישעיה שם): "שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה" (פירוש: כל אלו שהתאבלו עליה בעת שיפלותה)". ע"כ.

הזוהר הקדוש על הכתוב:
"קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו"

עוד אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב, דף נה/ב): "'קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו' (ישעיה נ"ב, ח'). כל המצפה אימתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו, ובוכה ומרים קולו על חורבן ביתו של הקב"ה - יזכה לראותו ביישובו בשמחה - יחדיו ירננו". ע"כ. הנה לימדונו חז"ל מהכתובים, גודל החיוב להתאבל ולבכות על חורבן בית-המקדש, והודיענו שרק המתאבלים על ירושלים - יזכו לראות בשמחתה.

הריטב"א: תחיית המתים מיוחדת, בבניין בית-המקדש -למתאבלים על ירושלים
ויש להבין, הלוא לאחר שאמרו חז"ל (תענית שם) שמי שאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, אמרו: תניא נמי הכי (וכן שנינו גם בברייתא) וכו', והביאו ברייתא של 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל שם). ולכאורה קשה, היכן הוזכר בברייתא שלא יראה בשמחתה של ירושלים? ועל זה בא הריטב"א לפרש: "שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש - לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה, שעליהם אמר הכתוב: 'אשרי המחכה ויגיע לימים' (דניאל י"ב, י"ב). אבל עדיין אפשר שיש לזה תחייה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח". ע"כ. דהיינו , שתהיה תחיית המתים מיוחדת לאלה שהתאבלו על ירושלים ומתו בגולה, כדי שיוכלו לראות בשמחתה. ומי שאינו מתאבל על ירושלים - אין לעצמותיו תחייה בתחיית המתים המיוחדת למתאבלים על ירושלים. וזהו: 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל שם).
ועל תחיית המתים המיוחדת למתאבלים על ירושלים, לכאורה מרומז בקינות לתשעה באב (בד"ה ציון עטרת צבי), וזו לשונו: "שוכני קברים מחכים ומצפים ליום ישעך, ואז יצמחו יחיו ישניך". ע"כ. והיינו , שהמתאבלים על ירושלים, שכבר מתו, מצפים ליום ישועתה של ירושלים, בו יקומו לתחיית המתים כל המתאבלים על ירושלים, כדי שיראו בשמחתה. ודוק .

"אשרי המחכה ויגיע לימים"
הנה הריטב"א למד ענין זה, שעתידה להיות תחיית המתים, בבנין בית-המקדש, לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה, מהכתוב בסוף דניאל (י"ב, י"ב): "אשרי המחכה ויגיע לימים". ופירש שם המצודות ציון: "ענין תקווה". והיינו , אשרי המקווה בכל ליבו לגאולה השלימה, ביאת הגואל, בנין בית-המקדש וכו'. והסימן של מחכה ומקווה באמת לבנין הבית וכו', הוא התאבלותו ובכייתו של האדם תמיד על חורבן הבית וכו', והכתוב מבטיח לכל המחכה לגאולה ולבנין בית המקדש וכו', שיגיע לימים - שיזכה לראות את ירושלים בשמחתה וכו'. ולכאורה קשה, הלוא אלפי רבבות מאחינו בית ישראל חיו את חייהם, במשך הדורות, בתקווה עצומה לזכות לגאולה ולבנין בית-המקדש וכו', ומכל מקום מתו בגלות ולא זכו לראות בשמחתה, והכתוב הבטיח - "ויגיע לימים". אלא צריך לומר שאם הכתוב הבטיח - "ויגיע לימים", בודאי יגיע. ואף-על-פי שמת טרם נבנה הבית, בודאי יקום לתחייה כשיבנה הבית, כדי לראות בשמחתה. כי הקב"ה יזמין לשמחתה של ירושלים כל קרוביה וידידיה האמיתיים, הקשורים אליה בכל ליבם, ואשר מרוב תשוקתם ותקוותם לראות בבניינה, היו מתאבלים ובוכים תמיד על חורבנה. כי לעולם לא ישמח האדם שמחה לבבית אמיתית על שמחת הזולת, אלא אם כן יש לו קשרים אמיתיים ולבביים איתו. ולשמחתה של ירושלים לא יוזמנו אלא אלו שהם באמת קשורים לה בלב ונפש, כי רק הם ישמחו באמת שמחה לבבית, בבניינה.
ולפי זה יש לומר שמכמה טעמים לא יראה, מי שאינו מתאבל על ירושלים, בשמחתה. א' - שאין לו זכות לראות בשמחתה, כי צריכים להתאבל בפועל על ירושלים, ואם אינו מתאבל - אין בידו במה לזכות לראות בשמחתה. ב - כי אפילו אם אדם זה היה נוכח בשמחתה של ירושלים, לא היה שמח בכל ליבו, יען לא היה לו קשר לבבי ונפשי לירושלים ולמקדש וכו' במשך חייו. ולא יוזמן לשמחתה של ירושלים כי אם זה שישמח בכל ליבו ונפשו כשיראה אותה בבניינה. ולכן אמר הכתוב: "אשרי המחכה", המקווה בכל ליבו לראות בבנין ירושלים והמקדש, ולכן מתאבל ובוכה על חורבנם, מקרב ליבו. ויגיע לימים, איש כזה יזכה לראות בשמחתה. ואפילו אם נפטר מהעולם כבר מזמן, יקום במיוחד לתחיית המתים כדי לראות ולהשתתף בשמחתה.

הגר"א: יתקבצו כל הגלויות,
וכולם ישאגו: "שובי, שובי" וכו'
את הכתוב (שיה"ש ז', א'): "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך", פירש הגר"א: "אמר ד' פעמים שובי שובי, נגד ד' גלויות, ונגד ד' כנפות הארץ, שיתקבצו ישראל וישאגו כולם שובי כו'. ע"כ. והיאך לא יתרגש ויתפעל האדם, בכל ליבו ונפשו, בהעלותו על רעיונו המחזה הנשגב והנורא הזה, כשיתקבצו כל הצדיקים שבכל הדורות שעברו, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, וכל השופטים וכל הנביאים, דוד המלך ושלמה בנו, התנאים והאמוראים, הגאונים והראשונים והאחרונים, וכל המון בית ישראל, שומרי תורה ומצוות, שבכל הדורות, שהיו מתאבלים על ירושלים ומצפים לישועתה, יחד עם כל שלומי אמוני ישראל שיישארו בדור האחרון בכל תפוצות הגולה. כולם יחד יתקבצו סביבות הר הבית, להתחנן לקב"ה שיוריד שכינת עוזו לשכון בינינו בקביעות. וכולם יחד ישאגו, מקרב ליבם, לשמים: "שובי, שובי, השולמית" - השכינה הקדושה. "שובי, שובי, ונחזה בך", ונזכה לגילוי שכינה. ואז תרד השכינה מן השמיים, לעיני כל ישראל, ויקויים בהם הכתוב (ישעיה ל"ה, י'): "ושמחת עולם על ראשם". מי יכול שער גודל השמחה העצומה שישמחו אז כל ישראל יחד, וקב"ה ושכינתיה, ושמיים וארץ וכל העולם כולו. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. מי מישראל לא ירצה לזכות לראות ולהשתתף בשמחה זו. אמנם רק המתאבלים על ירושלים, במשך הדורות - יזכו לראות ולהשתתף בשמחתה. וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים - לא יראה בשמחתה, רחמנא ליצלן.

הנביא ירמיה אומר (ירמיה ל', י"ז)
שאומות העולם מגנות את ציון ואומרות:

"כי נידחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה"
(כלומר, שאין אדם נותן לב לדורשה ולִרצותה) ... -
"מכלל דבעי דרישה (משמע שהיא טעונה דרישה)" (סוכה מא.)
* * *

"גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה
ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותינו,
כמה שנאמר (תהלים ק"ב, י"ד - ט"ו): 'אתה תקום תרחם ציון,
כי עת לחננה, כי בא מועד -
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" -
זאת אומרת: ירושלים לא תיבנה
כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה

עד אשר יחוננו אבניה ואת עפרה"
(ספר הכוזרי לריה"ל - מאמר חמישי, סוף סעיף כ"ז)
(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il