בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
לחץ להקדשת שיעור זה

מסירות נפש

מעלת הנדרים◆ כוח הדיבור ◆ מלחמת נקמה ◆ עבר הירדן המזרחי ◆ מסירות נפש פותחת שערי שמים ◆ עבד ושר בבית המלך ◆ מעלת עבודת ה' בישיבה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אור לכד' תמוז תשס"ח
13 דק' קריאה 51 דק' צפיה
מעלת הנדרים
קראנו השבת את פרשת מטות. אנחנו השנה עוסקים במסכת נדרים, כל המסכת מבררת לנו את דיני נדרים והתרתם. למדנו שנדר זה איסור חפצא ושבועה זה איסור גברא. צריך להתבונן במושגים הללו באופן יותר פנימי. יש לזה משמעות הלכתית ועומק רוחני. הנדר הוא איסור חפצא, על החפץ, לכן הוא יחול גם על מצווה. אם אדם נודר לבטל מצווה, הנדר חל ואם הוא נודר מישיבת סוכה, אסור לו לשבת בסוכה, אם הוא נודר על עצמו נבילה, הנדר חל. אבל מי שנשבע לבטל את המצווה או לקיים את המצווה, אין שבועתו חלה, כי השבועה היא על הגברא, על האדם, ואין שבועה על שבועה כי האדם כבר מושבע על המצוות מהר סיני. מדוע נדר חל כי הנדרים חלים על החפצא, על המציאות של המצווה. כלומר נדרים זו מדרגה מאוד גבוהה. אם נדרים חלים על המצוות זאת אומרת שהם במציאות רוחנית יותר גבוהה מהמצוות.
הרמב"ן רומז בפרשה שנדר זה בחיי המלך, והנשבע הוא נשבע במלך עצמו. אני רוצה להסביר את הפשט. חיי המלך זה המקור, השורש, אבל השם הוא הופעה. כל אדם נקרא בשם, יש את האדם, ויש את שמו. כל שבועה היא בשם שמים. הופעת שמו זו התגלות, זו לא העצמיות, אנחנו קוראים בשם ה', כמובן שהוא בעצמו למעלה מכל שם. הנדרים הם כביכול חפצא, כאילו המציאות העצמית, הפנימית, היותר עמוקה מאשר ההתגלות וההופעה שנקראת בשם. לכן נדרים חלים על המצוות ושבועה לא. השבועה היא מדרגה אחרת, הופעה, התגלות, מדרגת המצוות, לכן אין שבועה חלה על שבועה ואין שבועה חלה על דבר מצווה.

כוח הדיבור
אנחנו לומדים מהפרשה הזו על כוח הדיבור. הדיבור של האדם יכול ליצור מציאות של איסורים ומציאות של קדושה. אדם יכול להקדיש קרבן וחלה על הקרבן חלות ממשית של קדושה. לא רק בנדרים ושבועות, אלא כל דיבור שהאדם מדבר - פועל. אחת הדוגמאות היא בגמרא במועד קטן, שרבי פנחס, אחיו של שמואל, ישב באבלות. בא שמואל לנחם אותו וראה שהציפורניים של רבי פנחס גדולות, אמר לו שאין איסור לקצוץ ציפורניים באבלות. ענה לו רבי פנחס: אם לך זה היה קורה, היית קוצץ אותם? לאחר מכן אירע ושמואל ישב אבל. בא רבי פנחס לנחם אותו. אמר לו שמואל: אתה לא יודע שהכול הולך אחר הדיבור? צריך להיזהר בדיבור, למה אמרת ביטוי כזה.. יש כמה דוגמאות בגמרא שהדיבור היה כשגגה היוצאת מפי השליט ואותו דבר קרה כאן. הכוח של הדיבור הוא כוח פועל. הגמרא שם בהמשך מביאה ראיה לזה מדברי אברהם בעקידת יצחק: "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה) התכנית הייתה שאברהם ישוב לבד, כי יצחק היה אמור להיות קרבן, היה צריך לומר 'ונשתחווה ואשובה אליכם', אבל מכיוון שאברהם אמר: "ונשובה",הכול הולך אחר הפה, ריבונו של עולם גלגל את הדברים ונתקיים 'ונשובה'. אנשים בדרך כלל רגילים לחשוב שמעשים זו מציאות ודיבור זה הבל הפה, זה שום דבר. אבל לא כן הדבר. כמובן שהכול תלוי בעומק הכוונה ובעומק האישיות של האדם המדבר. ככל שהאדם גדול יותר כך פיו פועל ומשפיע יותר. לכן חובה להיזהר בכל מילה שאדם מוציא בפיו.
מורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה שומר מאוד על לשונו. הכול היה מדויק. הוא לא היה מדבר אף פעם דברים שיש בהם צד של שלילה. כשמישהו התבטא על חולה שמצבו קשה, הוא היה מעיר שצריך לומר שהחולה צריך רפואה גדולה. להגיד את הצד החיובי, לא השלילי. פעם ר' יוסי בדיחי, ששימש את הרב צבי יהודה, סיפר שהוא אמר לרב שאחרי שהוא ירד במדרגות מישהו מחכה לו למטה, אמר הרב: אני לא יורד, אני הולך במדרגות. לא יורדים, צריך תמיד לעלות. כשהרב היה עולה הוא היה אומר: אני עולה. אבל כשהוא היה יורד הוא היה אומר: אני הולך. זה לימוד גדול. כל מילה מחושבת. כאשר אחותו, הרבנית רענן, הייתה על ערש דווי וידעו שאלו השעות האחרונות שלה, הרב רצה לדעת מה שלומה, אז הוא שאל: יש לה עוד קשר עם החיים? המצב היה לא ברור, וזו התבטאות נכונה. למד לשונך לדבר בלשון נקיה. הגמרא במסכת פסחים מרחיבה ואומרת שאחרי שאנשים התבטאו בלשון לא נקיה, גילו שזה האופי שלהם. אנשים שהתבטאו בלשון נקיה התברר שהם גדולי תורה.

מלחמת נקמה
העניין השני שיש לנו בפרשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, ב) מלחמה של נקמה. היום לא מקובל להגיד דברים כאלה. לפעמים יש צורך לעשות מלחמה כדי להתגונן, אבל כאן יש סוג של מלחמת נקמה, להרוג שלא על מנת לכבוש את הארץ ולשבת בה, אלא לנקום נקמת בני ישראל. המדרש עומד על ההבדל בין הפסוקים. הקב"ה אומר: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ", ומשה אומר: "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (שם לא, ג). הקב"ה רוצה שהנקמה תהיה על כך שפגעו בישראל, ומשה אומר למה הם באו עלינו, לא בשביל ה'?!
אמר משה רבון העולמים: אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרים במצות, לא היו רודפים אחרינו! אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, הוי "לתת נקמת ה'" (תנחומא מטות, ג).
בהמשך אומר המדרש:
"לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא" (איוב לו, ז) מהו לא יגרע מצדיק עיניו, אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק מה שרוצה בעיניו, ללמדך שמשה התאוה לראות בנקמת מדין קודם שימות, והיה מבקש מן הקדוש ברוך הוא שיראה בעיניו. על משה נאמר: "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (תהלים נח, יא) זה בלעם (במדבר רבה כב, ה).
צדיק שמח כשהוא רואה שנוקמים באויבים. יש מקום לנקמה. לכלות את הרע מהעולם זו מטרה לשעצמה. כל עוד שנמצאים עושי הרשעה, אלו שגרמו לחילול שמו יתברך, שעשו רעה כזו בישראל, שנהרגו עשרים וארבע אלף איש והחטיאו את ישראל בחטא כזה משפיל - התיקון הוא כשנוקמים בהם. כשהם מקבלים את עונשם יוצא שכאילו תוקן חילול שם שמים. צריך לעשות את הדברים הללו בשיקול דעת, על פי ה', אבל יש מקום למעשה כזה של נקמה.

עבר הירדן המזרחי
העניין השלישי שיש לנו בפרשה זה שבני גד ובני ראובן מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. מה הדין של עבר הירדן המזרחי, אני רוצה להביא מדברי הישועות מלכו שענה תשובה על זה לפני למעלה ממאה שנים, בשנת תרנ"א, השנה שבה נולד מורנו ורבינו הרב צבי יהודה. נכתבו בשנה זו הרבה תשובות בנושאי ארץ ישראל. הישועות מלכו היה מגדולי הדור, רבי ישראל יהושע מקוטנא, והוא נשאל האם כדאי לקנות חלקות אדמה בעבר הירדן:
הנה מעבר לירדן בארץ סיחון ועוג שכבש משה, אם דינו כארץ ישראל או לא, נחלקו בזה הגדולים, ולפי דעתי הא דאמרינן בספרי דכל הארצות שכבשו ישראל דינם כארץ ישראל, וסוריא דינה ככיבוש יחיד, לפי שכבש אותה דוד בעוד שלא נכבש ארץ ישראל, כמו שכתבו התוספות בשם הספרי.
והנה ידוע שארץ סיחון ועוג היה צריך למיכבש קודם שעברו את הירדן שהרי נצטוו על הארצות אדום ועמון ומואב שלא להתגרות אותם מלחמה, ואי אפשר לעבור את הירדן אם לא שיכבשו תחילה את ארץ סיחון ועוג, אם כן דינם כארץ ישראל. אמנם לא נתקדשו בקדושת ארץ ישראל עד שעברו את הירדן, שלא יהיה הטפל חמור מן העיקר, כי לא נתקדשו רק מחמת שהם טפילים לארץ ישראל ובעת שנתקדש העיקר נתקדש הטפל (יורה דעה, סז)
עבר הירדן אינו קדוש כעבר הירדן המערבי, יש מדרגות בקדושה, אבל הכול זה ארץ ישראל. כך מוכח מההלכה שאין יובל נוהג אלא כשכל שבט יושב על אדמתו. אם עבר הירדן זה לא חלק מארץ ישראל, הרי בני גד ובני ראובן לא ישבו מעולם בחלקם בארץ ישראל המערבית, אז לא היה יכול לחול היובל בכלל, והרי היובל נהג כל ימי בית ראשון! על כרחך שגם עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל. זו ההוכחה הברורה שאומר בעל הישועות מלכו.
אחר כך הוא דן בשאלה נוספת, מה קורה אחרי החורבן שבטלה הקדושה הראשונה ואחר כך חזרה קדושה שניה, וקדושה שניה זו קדושת עולי בבל, והרי הם לא היו בכל המקומות שהיו בהם עולי מצרים, אז האם עבר הירדן המזרחי כלול בקדושה הזו? והוא עונה שאומנם אין זה בכלל קדושת עולי בבל, אבל הקדושה הראשונה שבטלה, לא בטלה לחלוטין, היא רק בטלה מבחינת המצוות התלויות בארץ, אבל קדושת האוויר עדיין קיימת. הרי קדושת בית המקדש והר הבית וירושלים לדעת הרמב"ם כלל לא בטלו, וכי תאמר שאם אדם יכניס קמח לירושלים יהיה חייב בחלה מהתורה – לא, אלא הקדושה של המצוות התלויות בארץ בטלה, אבל הקדושה של האוויר של המקומות לא בטלה. אז גם בגבולות של עולי מצרים יש קדושה ויש מצווה לגור שם, על כן מי שמוצא חלקות גדולות זולות בעבר הירדן, ואילו בעבר הירדן המערבי החלקות יקרות, יש מצווה לקנות נחלה בעבר הירדן. אחר כך הוא אומר שהוא מצא שכבר כתבו לפניו בנושא:
שוב ראיתי בספר כפתור ופרח בפרק ז ופרק י ככל מה שכתבתי... ולענין הלכה כבר כתב בספר כפתור ופרח שמצוה לדור גם בכיבוש עולי מצרים וכן בעבר הירדן, ואין ספק להרהר אחר דבריו.

מסירות נפש פותחת שערי שמים
אני רוצה להמשיך בנקודה שדיברנו עליה בשבוע שעבר בעניין התפילה. הזכרנו את דברי הזוהר שאומר שדוד עשה עצמו עני, עבד וחסיד וגם מסר נפשו כשעמד בתפילה. מסירות נפש בתפילה גורמת שהתפילה תתקבל. כך אנחנו מוצאים בגמרא בברכות (כ, ע"א):
אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?
מדוע הראשונים התפללו שירד גשם, וירד גשם ואנחנו מתפללים ולא מתרחשים לנו ניסים, אם תאמר שהם היו יותר גדולי תורה, הרי בשנים של רב יהודה כולם היו בקיאים בנזיקין, ואנחנו בקיאים בשישה סדרים, וכשהיה מגיע רב יהודה למסכת עוקצין למשנה: "האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים" (עוקצין ב, א) אמר: "הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא", דברים קשים יש כאן. ואנחנו קבענו על מסכת עוקצים שלוש עשרה ישיבות ולמדנו את זה היטב, אז למה לראשונים שלא למדו כמונו התרחשו ניסים ולנו לא?! רב יהודה, כשאמרו לו שיש בצורת ולא יורדים גשמים, ורצה לשלוף את הנעל הראשונה כדי להשתתף עם הציבור בצערו, כבר ירד גשם עוד לפני שהספיק לשלוף אותה, ואנחנו צווחים ומצערים את עצמנו ולא משגיחים עלינו. ענה לו אביי: הראשונים מסרו נפשם על קדושת ה', אנחנו לא מוסרים נפשנו על קדושת ה'. הגמרא מביאה דוגמא למסירות נפש מרב אדא בר אהבה שראה כותית שלבשה 'כרבלתא' - בגד אדום שנשים יהודיות לא נהגו ללבוש אותו כי הוא לא צנוע - אז הוא קרע לה את הבגד, כי חשב שהיא בת ישראל. אחר כך התברר שהיא גויה, תבעו אותו לדין וחייבו אותו לשלם ארבע מאות זוז. שאל אותה: מה שמך? אמרה לו: מתון. אמר: מתון זה כמו מאתיים, מתון מתון שווה ארבע מאות זוז. אם הייתי מתון ומברר מי זו לא הייתי משלם ארבע מאות זוז.
הרב יוסף בער סולוביצ'יק אומר שהבעיה בבגד הזה היתה שהוא היה מקובל אצל גוים, לא אצל יהודים. רב אדא בר אהבה ראה אישה שמתביישת ללכת כמו יהודייה, ואסור שאדם יתבייש ביהדותו, לכן הוא מחה. הרב סולוביצ'יק מרחיב שראה אנשים נוסעים ברכבת התחתית ומחביאים את העיתונים היהודיים, שהגויים לא יראו שהם יהודים... אדם צריך להתגאות ביהדותו. מסירות נפש זו לא הכוונה למסור אותה ממש, אלא כל פעולה של מאמץ להראות כמו יהודי, זו פעולה של מסירות נפש. רב אדא בר אהבה הסתכן ונענש על המעשה שלו. אדם צריך לקחת על עצמו סיכונים ולהתאמץ כדי לעשות רצון ה'. זה גדר של מסירות נפש. למה הובא המעשה הזה כאן בגמרא - אומר רש"י שלפני כן הגמרא אמרה שהמוצא כלאיים בבגדו פושטו אפילו בשוק כי "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא, ל) כל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. איש חשוב, רב, הולך ברחוב, פתאום הוא מגלה שיש לו במכנסיים כלאיים, מה הוא צריך לעשות - צריך לפשוט אותם. אבל זו בושה עצומה! אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', ואם אדם לא עושה את זה קורעים לו את הבגד, לא חולקים כבוד לרב בזה מפני שזו עבירה. זו מסירות נפש. לכן הגמרא הביאה בהמשך את הסיפור, שהראשונים שמסרו נפשם על קדושת ה' תפילתם נענתה.
הווי אומר שאדם נקרא להתאמץ ולהשתדל כדי לקיים מצוות. המצוות לא נתנו באופן כזה שכשקל מקיימים אותם וכשקשה מוותרים, אלא גם כשקשה צריך להתאמץ, ואם הדור מתמסר לקיום תורה ומצוות, מתייגע על זה, עושה פעולות של מסירות נפש, תפילתם נענית. אם תשאלו אותי, האם זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם נראה בגדים לא צנועים צריכים לקרוע אותם ברחוב- ודאי שלא. דור דור ודורשיו. בדור שלנו מחאה מסוג כזה לא תביא התקדמות בשמירת הצניעות. מה שעשה רב אדא בר אהבה, אם היא הייתה יהודייה, בטח שזה היה פועל, מפני שזו הייתה מציאות אחרת. לא צריך לקחת את הדוגמא כמו שהיא, אלא צריך לקחת את העיקרון שכשיש מסירות נפש התפילה נענית. צריך הקרבה לקיום המצוות, צריך להתאמץ ואז התפילה נענית. זה יכול להיות מאמץ נגד העצלות, נגד הבושה, אם משוחחים והזמן עובר ולא נעים להגיד: 'בא נחזור ללימוד', גם זה מאמץ, להגיד דבר שלא נעים להגיד אותו. אדם שומע דברים שלא ראוי לשמוע, להפסיק את החבר בצורה יפה, בלי להתבייש. לא להימנע מלעשות דברים מפני שלא נעים. בעיקר צריך אדם להתגאות בדרכו.
בחוץ לארץ יהודים צריכים להתגאות ביהדותם, לא להסתיר. ההלכה אומרת שאם רוצים להרוג אדם ושואלים אותו האם הוא יהודי, אסור לו להגיד שהוא לא יהודי, צריך למסור את הנפש. אין להתבייש ביהדות. בן תורה לא צריך להתבייש בהיותו בן תורה, לא צריך ללבוש לבוש שלא מצביע על זה שהוא בן תורה, או שהוא לא לגמרי בפנים אלא קצת בחוץ.... יש בזה קושי - מוסרים את הנפש, כדאי להתמודד עם קשיים, אז התפילה נענית. אף על פי שהצורה החיצונית אינה עיקר, עדיין היא מבטאת את העמדה הפנימית הבסיסית של האדם, שהוא מתגאה בדרכו, שהוא לא מתבייש בה. זה יותר מאשר קיום פרט אחד או אחר במצוות, זו אמירה: אני עובד ה', אני בן תורה, אני בן ישיבה, אני לא מתבייש. זה משהו כללי, אדם מכריז על עצמו שיש לו דרך.

עבד ושר בבית המלך
בזוהר מוזכר שדוד היה עושה עצמו עבד כשהיה עומד בתפילה. גם לזה יש מקור בגמרא בברכות (לד ע"ב):
תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם: לכו שחלצתו חמה (הבריא). אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה, וכשבאו אצל רבן גמליאל אמר להן: העבודה לא חסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה, באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות. ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.
אשתו של רבן יוחבן בן זכאי שאלה: הרי רבן יוחנן הוא גדול הדור, ורבי חנינא הוא תלמיד, אז איך זה יכול להיות שדווקא תפילתו תתקבל... רש"י מפרש שעבד נכנס בבית המלך בלי לבקש רשות. שר צריך לבקש רשות כדי להיכנס. זאת אומרת שעבד הוא קצת בן בית בבית המלך, ורבי חנינא בן דוסא הוא עבד בבית המלך. צריך להתבונן בדבר. יש שני סוגים של תפקידים, יש שר שעוסק בנושא מסוים, כמו המצב הכלכלי של המדינה רפואה או חינוך וכדומה. בתחום הזה השר מאוד מוכשר. אבל אם נשבר משהו בבית, הוא לא יודע לטפל בזה, זה תחום אחר. ולהיפך, יש אנשים שיודעים וצריכים לטפל בדברים הקטנים אבל הם אינם יודעים לתת פתרונות לכלל הציבור. זה עניינו של השר. השר עוסק בעניינים כללים, הוא לא יכול לטפל במשהו קטן, עכשווי.
כך גם תפילה ותורה. תפילה היא חיי שעה, תורה זה חיי עולם. תפילה היא כמו כדור, תרופה חזקה. יש לאדם חולי חזק, הוא מקבל תרופה חזקה שמיועדת לפתור את הבעיה וזה עובד. אבל היא לא עושה את האדם באופן כללי בריא. אם אדם רוצה להיות בריא לאורך זמן, צריך לאכול אוכל בריא ונכון, להתעמל, לקחת תוספי תזונה... תרופה לפעמים עוזרת במקום אחד ומזיקה במקום אחר. רק תרופה אחת עוזרת - התורה. שאר התרופות עוזרות בצד אחד ומזיקות באחר.
לתפילה יש כוח מיוחד בחיי שעה יותר חזק מתורה. היא ממוקדת בפרט מסוים, כשאדם מתפלל על פרט מסוים זה יכול לעזור והמציאות תשתנה לטובה, אבל לא נעשה שינוי כללי. לעומת זאת התורה מתקנת את כל האדם, את כל המציאות. כשאדם לומד תורה הוא משפיע על העולם כולו. התפילה היא רגש, היא כמו שלהבת של אש שכשרוצים לעשות אש גדולה מאוד, כמו בל"ג בעומר, שתהיה מדורה גדולה מאוד, אי אפשר לקחת עצים עבים אלא צריך לקחת הרבה קש וגבבה, ענפים דקים שגורמים שהאש תהיה גדולה מאוד. אומנם אחרי כמה רגעים אין קש ואין עצים דקים ואין שלהבת. אם רוצים לעשות גחלת שתחזיק מעמד הרבה שעות, לוקח זמן להדליק אותה, אבל כשהיא דולקת, היא דולקת הרבה זמן ויש גחלי רתמים שדולקים תמיד בלי הפסק. כך זה הרגש, הוא יכול להתעלות למדרגות עמוקות וגבוהות מאוד, אבל הוא לא מחזיק מעמד זמן ממושך אלא זמן קצר, יש שיא של עליה, שיא של פעולה, אבל אחר כך זה חולף.
לעומת זאת השכל, כל מה שהוא קולט נשאר לטווח ארוך, לאורך זמן, אבל לא באופן שעולה לגבהיי גבהים. השכל הוא קר ויבש. עבודת ה' שבלב, בתפילה, היא עבודת הרגש, יש לה כוח חזק בשעתה, היא חיי שעה, לא חיי עולם. התורה היא חיי עולם, היא השכל.
חידדנו את הדברים אבל ודאי שאין שכל בלי רגש ולא רגש בלי שכל, תמיד זה הולך יחד, אבל כשיש צד אחד חזק יותר, אם אדם נותן דגש לרגש הוא יכול להגיע לגבהים גדולים, זה יכול להשפיע. אם אדם מכוון את ליבו להיות עבד ה', להיות בטל לריבונו של עולם, להיות עמוק בעבודת ה', זה יכול לפעול גדולות ונצורות. זה תלוי באדם. כך היה רבי חנינא בן דוסא, הוא היה יכול לעשות את זה, אבל הוא לא היה יכול לשנות את המצב הרוחני הכללי של עם ישראל. זה עשה רבן יוחנן בן זכאי, הוא רומם את האומה ותיקן אותה בכללותה. כמובן שכל אדם צריך לשאוף שתהיינה לו שתי המדרגות, לא בהכרח שכל אחד זוכה ששתי המדרגות יהיו אצלו בצורה גדולה, גם רגש עצום וגם שכל עצום, אבל צריך להשתדל תמיד, לפתח את הכוחות באופן היותר גדול. זה מה שמדריכים אותנו חז"ל שאדם שעומד בתפילה, בחיי השעה, צריך להיות כמו עבד, להיות בטל, להיות בדבקות גדולה, אז תפילתו נשמעת. מי שמצליח להיות כעבד העומד לפני רבו, התפילה שלו פועלת. כשאדם עוסק בתורה הוא צריך להשתדל להיות כשר העומד לפני רבו, כביכול יחד עם ריבונו של עולם בהרבצת תורה לישראל, הקב"ה מלמד תורה לעמו ישראל וגם השרים שהם שליחים של ריבונו של עולם מלמדים תורה לעם ישראל. אלו שני הדברים, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. אמנם "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט) כמובן, ראשית כל צריך להקשיב לדבר ה', מתוך כך יש את הזכות לפנות אל ריבונו של עולם. אדם שמסיר אוזנו משמוע תורה, הוא לא רוצה להקשיב לדבר ה', והוא רוצה שה' יקשיב לו, זה לא הגיוני. תקשיב לתורה, אז תהיה לך זכות גם להשמיע. שניהם יחד זו השלמות. אדם עומד לפני ריבונו של עולם בתפילה צריך לעשות עצמו כעבד, כעני, וכשיש גם מסירות נפש התפילה מתקבלת.

מעלת עבודת ה' בישיבה
כשישבתי היום בסעודה שלישית והשתתפתי בשירה המיוחדת בסעודה, בהתרוממות הרוחנית, חשבתי בליבי, איך אפשר לנסוע מהישיבה ולוותר על סעודה שלישית כזו? עבודת ה' ורוממות הקודש שיש בישיבה בסעודות, בתפילות, בקריאת שמע של מעריב, בשמים שמחים על זה, זה מרומם אותנו וגם את המלאכים של מעלה.
מדוע חכמים הדגישו את חשיבות התפילה במקום תורה- ראיתי שמביאים בשם הגר"א שהתפילה צריכה לעבור הרבה מסכים. משחרב בית המקדש יש מחיצה של ברזל שחוצצת בין ישראל לאביהם שבשמים, וגם בפועל גלינו מארצנו ולא יכולנו לחזור לארץ, לבית המקדש, לעבודת ה' העליונה. איך עושים סדקים שיהיה אפשר להתפלל ושהתפילה תעבור את החומה? "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג, כט) אלו דברי תורה, הם מפוצצים את הסלעים, את העיכובים. לכן אמרו חכמים שכשאדם מתפלל במקום לימודו התפילה מתקבלת, כי התורה סדקה את החומות שמפרידות בינינו לבין ריבונו של עולם מאז שחרב בית המקדש. לכן יש ערך מיוחד בתפילה בישיבה ובשבת בישיבה. צריך לראות את השבת כשיא של השבוע, לא כאיזה זמן ביניים שבמשך השבוע לומדים ומעיינים, והשבת היא זמן להתאווררות, ואחר כך חוזרים ללימוד. לא כן הדבר, אלא השבוע כולו משרת את השבת, זה עניינה של הישיבה. אני רוצה לחזק אתכם בהסתכלות הזו, להבין שככל שמתעלים בשבת זה פועל על כל השבוע, וככל שמתעלים בשבוע זה מרומם את השבת. להיות בשבת בישיבה זו עליה רוחנית גדולה מאוד. רק אם אין ברירה, אם יש הכרח מיוחד, מוותרים על הדבר הזה. שבוע טוב!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il