בשאלה הפרטית של העדפה של עבודה עברית אל מול עבודה ערבית, ההכרעה היא כי עד מחיר מסוים יש לבכר את הפועל היהודי על פני הגוי. אולם בבואנו לנסח מדיניות כללית בנושא העבודה העברית, יש להביא בחשבון שיקולים נוספים.
עם קום המדינה, כאשר היו תחומים כלכליים שהיו נתונים בידיים זרות והיה הכרח כלכלי וביטחוני להעביר אותם לידיים יהודיות, נעשה מאמץ לאומי, תרבותי וחברתי לכיבוש העבודה על-ידי היהודים.
אולם כיום המצב הוא שונה, העולם הוא עולם טכנולוגי והמרכיבים המרכזיים של הכלכלה קשורים בפיתוח השכלי.
מה שעשו בעבר מאה פועלים עושה עכשיו מכונה אחת, חרישה בשדה וקצירה שדרשה עמל רב נעשית היום בקלות על-ידי טרקטור.
אסור לנו לחזור אחורה! הידע, החכמה, הדעת, הם הכלים שעלינו לפתח! היתרון שלנו על פני הנוכרים הוא לא בכוח אלא במוח, ואת היתרון הזה עלינו לנצל.
אם יש תחום מסוים שיש בו בעיה לאומית, עלינו לטפל בו. למשל, אם יש סכנה בכך שבתחום הבנייה יש רק עובדים ערבים, יש לטפל בתחום הזה באופן מיוחד, יש לבחון את הצורך בעבודת כפיים בכל תחום ותחום ולהחליט לפי הבחינה המקצועית בהיבטיה השונים, הכלכליים והביטחוניים.
אולם עלינו להימנע מאמירה כללית שיש לשוב לעבודת כפיים עברית. את האמירה הזו יש לתחם לתחומים בדוקים. מי שזאת פרנסתו, ודאי יעסוק בכך ומבורך יהיה וודאי נעדיף אותו על פני הנוכרי, אולם את המסוגלים עלינו להפנות ולרתום למקצועות הדעת והשכל, כי העתיד הכלכלי טמון בהם.
נקודה נוספת היא התועלת מול העלות. אם למשל בנייה על-ידי יהודים תביא לכך שיהיו פחות משפחות ביישוב, שכן הבנייה יקרה יותר ואיטית יותר, האם עדיף לבכר עבודה עברית על חשבון מעט אנשים ביישוב? לכן עלינו לדון בכל מקרה לגופו ולדון על התועלת מול המחיר.