בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

גליון 32

שבת הראי"ה פרשת מטות

undefined

רבנים שונים

תשס"ח
7 דק' קריאה
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַד' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"

חידוש נפלא מביא לנו הרצי"ה בשם אביו מרן הראי"ה:
"בהא דאמרינן [בנדרים דף ח.] "האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכת זו – נדר גדול נדר לא-להי ישראל, והא מושבע ועומד מהר סיני הוא", ואין שבועה זו של התחייבותו עכשיו חלה על השבועה הקודמת מהר סיני. בא הגאון ר' משה שמואל גלאזנר זצ"ל ושאל את כגקאאמו"ר זצ"ל (מרן הראי"ה) מדוע לא תחול התחייבותו זו של עכשיו, המפורטת על אותו פרק ואותה מסכת, מפני ההתחייבות הקודמת של כלל לימוד התורה, והרי בהתחייבותו הכללית בשבועת הר סיני נתחייב על כלל לימוד התורה, ולא נשתעבד בהתחייבותו זו על פרק מיוחד ומסכת מיוחדת, ועל מה שנשאר לא מפורט בהתחייבותו הכללית הקודמת צריכה שפיר לחול זו התחייבותו המפורטת עכשיו של נדר ושבועה באותו פרק ובאותה מסכת. ואמר לו כגקאאמו"ר הרב זצ"ל שהרי הודיעונו חז"ל [ע"ז יט.] שאין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ, ולפיכך ההתחייבות מהר סיני ללמוד תורה מתקיימת דווקא במקום זה של חפץ ליבו, ואותה המציאות והשבועה של לימוד תורה שמהר סיני היא שייכת בחלותה על פרק זה ומסכת זו שהוא חפץ עכשיו, ויש לה לעכב את חלות התחייבותו החדשה המפורטת של עכשיו, שאין בכלל אלא מה שבפרט.
ואח"כ מצאתי קושיא זו ותירוץ זה ממש בספר 'גליוני הש"ס' של הגאון ר' יוסף ענגיל זצ"ל במסכת ברכות יד "בשם גאון וקדוש אחד ז"ל" [הערות הרצי"ה על ספרו של אביו 'מצוות ראיה' על שו"ע, עמ' ריא].


"וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה,
לדורותיה, לעד ולעולמי עולמים, ועם זה, היא מתאימה גם כן לחייהם של כל הפרטים, של כל יחיד ויחיד מישראל, לפי ערכו, לפי מדתו ומהותו בעצמיותו. וההתאמה היא כל כך מדוייקת, עד שאפילו המידה והשיעור של א"י, בין בכללותה ובין ביחס למגיע ממנה לכל אחד ואחד מישראל, לכל הדורות ולכל הזמנים, הכל הוא מתאים בכוון העליון מיד ד' נותן ארץ חמדתו לעם קדשו" [הראי"ה קוק, 'עולת ראיה' ח"א עמ' רג, ד"ה 'לאמר'].

אורות הצדיק
הצדיקים מתייגעים ביגיעה רוחנית, כשהאמונה בעצמם מתמעטת בהם, ואז הם סוברים שהם דומים לכל המון בני אדם, ואפילו אם ידמו את עצמם להיותר מתוקנים ומלומדים שבהם, גם אז לא ינצלו משפלות פנימית. רק הם חייבים לדעת, שתכונת נשמתם היא לגמרי תכונה אחרת עליונה, שהתשוקה של אור הקודש ושל הדבקות הא-להית היא נתבעת מהם בכל רגע, והם צריכים להשפיע תמיד על כל הנשמות, הנאחזים ביניקה מנשמתם הגדולה והמקפת. בכלל צדיקים כאלה נכללים כל אלה שהתשוקה הפנימית לרזי תורה ולהגיון חכמת קודש בכללות דבקה בהם בטבעם. ואף על פי שלפעמים הם מתמעטים מאורם, ולפעמים נופלים בכמה עניינים פחותים, על זה נאמר כי שבע יפול צדיק וקם. ואחרי כל מה שעובר עליו לא יסלק אמונתו מעצמיות קדושת נשמתו, ובפה מלא יאמר, ודעו כי הפלה ד' חסיד לו, ד' ישמע בקראי אליו. מי שמוכשר ליראת שמים אמתית, לחסידות וקדושה, צריך לדעת, שאי אפשר כלל להיות ככל אדם, אלא הוא מוכרח להתאמץ להחזיק במידתו המיוחדת [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ א' פסקאות תקעד, תשה].

אורות המידות
שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר מושחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קווי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחופשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדווה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עוז וחדווה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול היא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המידות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, "שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים' קובץ ב' פסקה נא].

אהבת ישראל
כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים, המפעמים בכללות הציבור, והוא עומד כולו לעיני רוחו כדמות חטיבה אחת, הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור, ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידיאלי, מחשבותיו מתקדשות בקדושת הרבים, ומוסרו מתעלה להיות צדיק לרבים, ואור נשמתו מתחילה להאיר בקדושת אורו של משיח. וכפי מה שהחשק להיטיב מתגבר בו על ענייני החיים המוגבלים ותוכניהם, כן יותר ויותר הולך רוחו ומתעלה, ואופקים רחבים עליונים רוחניים, שאין להם קץ ותכלית להשלמתם, בעולמים עליונים, בגנזי מרומים, באוצרות של מעלה, מתרחבים לפניו ומתגלים לרוחו, ובהם הוא רודה, להשכיל ולהיטיב, להרבות אור, אושר וקודש. והרי הוא עומד בקשר תדירי עם ההמון הגדול של צבא מרום, קדושי עליון, מעריצי קדוש יעקב, מן העולם עד העולם [הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים', קובץ ג פסקה קסב].
ותורה יבקשו מפיהו
הראי"ה קוק זיע"א ורבי רפאל לוין זצ"ל
בי"א כסלו תרפ"ה נולד לגה"צ ר' אריה לוין בן יקיר אשר ברבות הימים נתפרסם שמו בכל העולם, הלא הוא הגאון הצדיק הרב ר' רפאל לוין זצ"ל. באותו בית אשר דמות הראי"ה קוק זצ"ל ורוחו הייתה חופפת עליו תמיד, באותו בית נולד ר' רפאל ובאותו בית נתחנך מנעוריו, והם שהשאירו בו זאת לחותמת נצחית בכל הליכותיו והנהגותיו. עד זקנה ושיבה היה מספר בגעגועים מלאים ערגה ובחרדת קודש על אותן שעות רעווא דרעווין אשר זכה להסתופף בצלא דמהימנותא כשאותו רעיא מהימנא – מרן הרב זצ"ל – היה מיסב לסעודה שלישית והיה מספר ברגשי עוז על הקדושה אשר הייתה מורגשת בחוש באותו מעמד, אשר מי שלא ראה מעמד קדוש כזה לא ראה מעמד קדוש מימיו.

"להחדיר בליבם רגש הוד יופי"
בישיבה הקדושה 'אש התורה' העוסקת בקירוב רחוקים היה סיפור עם אשה אחת אשר נתקרבה ליהדות אולם בשום אופן לא הסכינה להכיר ולהבין – וממילא עוד להוציא לפועל ולמעשה – ללכת באופן צנוע כראוי לבת ישראל, ולא עזרו שום דרשות ופילוסופיות שזכתה לקבל על זה משום מרצה בעולם, וכך, התקרבה אשה זו ליהדות וכו' פרט מענין הצניעות, שאצלה מוצא חן ללכת באופן הנוגד את גדרי הצניעות ואין מי שיוכל להסביר לה דברים שיתקבלו על ליבה שתבין בעצמה שצריך להיות בצניעות.
ויהי היום בשלהי דקייטא, יצאה המדריכה שלה אתה ועם עוד בנות לאיזה טיול כנהוג בסוף הקיץ, והמדריכה החליטה שבתוך מסלול הטיול תכנס ביחד עם הבנות להתברך מפי ר' רפאל. ואכן כך עשתה, וכשכל הבנות יצאו מאתו נשארה אותה בת ישראל בפנים ואותה בקשה בפיה: "בבקשה מכבוד הרב שיסביר לי למה צריך ללכת בבגדים צנועים".
ותהי תשובת הרב מילים ספורות ופשוטות: "אין לך יפה מן הצניעות". והיא התחילה להתווכח ע"ז ולהתפלסף וכו' ושוב היא מקבלת אותה תשובה: "אין לך יפה מן הצניעות". וכך חזרו הדברים כמה פעמים ובכל פעם קיבלה תשובה זו: "אין לך יפה מן הצניעות". וכך הסתיים לבסוף הוויכוח כשתשובת ר' רפאל חוזרת על עצמה כמה פעמים בלי שום תוספת.
והיא יצאה אל המדריכה שלה, ואומרת לה: "זהו. אני כבר מבינה למה צריך ללבוש בגדים צנועים. הכל הובהר לי".
והמדריכה נשארה פעורת פה בלי לקלוט מה קרה ברגע אחד, ואיך.
ושאלה אותה: "איך הוא הצליח להשפיע עליך ללכת צנוע כשהיית כל כך נחושה בדעתך שאין זה כי אם שטות?".
וסיפרה לה האשה מכל הדו שיח, ואיך שר' רפאל במילים ספורות ופשוטות באותו צורה שאמרם מכל רגשי לבו אותם הדברים מן הלב חדרו ללב עד שכבר הבינה בכל ליבה את אמיתת עניין הצניעות.
כשנשאל אח"כ ר' רפאל מאין למד דרך ההשפעה הזאת, הייתה תשובתו: "כך קיבלתי מאאמו"ר זצ"ל שקיבל ממרן הראי"ה זצ"ל, אשר כדי להשפיע על רחוקים שיתקרבו לא יעזור דרכי הכפייה או ההתפלספות, כי אם להשתדל להחדיר בליבם רגש הוד יופי של אותו דבר שנתרחקו ממנו, ואז יתעורר ליבם להרגיש ההוד והיופי של הדבר, וממילא כבר יגיעו להבנה והכרה מושלמת, וע"כ לא יעזור בזה פילוסופיא כ"א מילים פשוטות אשר האמת מזהיר מכל תג שבהם. אם נצליח לעורר לבן של רחוקים להרגיש היופי והאמת שבדבר הרי שבאנו על שכרנו, והרחוקים יגיעו ממילא להבנה והכרה ויתקרבו.

"מרן הראי"ה היה מטריח עצמו לכבד כל יהודי"
ר' רפאל היה משתדל ללוות כל שוחר לפתחו עד לדלת ביתו. פעם התבטא באוזניו אחד ממקורביו שהוא מרגיש אי נעימות מזה שיהודי כמוהו מטריח עצמו ונותן לו כבוד כזה של לוויה עד פתח ביתו.
פרץ ר' רפאל בבכי והתבטא: "אם איש קדוש ונורא גדול שבגדולים מרן הרב זצ"ל לא נתן לנפשו מנוחה והיה מטריח עצמו לכבד כל יהודי ששיחר על דלת ביתו אשר צבאו על פתחו אלפי רבבות ישראל ובכל זאת היה מטריח עצמו ללוות עד דלת ביתו כל יהודי שבא אליו, כראוי לבן מלך, איך אני הפעוט שבפעוטים ארשה לעצמי שלא ללוות!".
סיפרו בניו שבילדותם כשאביהם ר' רפאל רצה להחדיר בתודעתם גודל ענין הזהירות שלא תישמט הכיפה מעל הראש אף בעת השינה, היה מספר להם בחרדת קודש איך שמרן הרב זצ"ל עוד מימי ילדותו כשעוד היה תינוק המוטל בעריסה לא היה מסוגל לישון אם נשמטה כיפתו מעל ראשו, וברוב קדושתו היה מתעורר בבכי כשנשמטה כיפתו. ואכן ר' רפאל היה עושה כל מיני טצדקי שלא תיפול לו הכיפה באמצע השינה, והייתה לו כיפה מיוחדת אשר לא תוכל להישמט.
וכשנלקח לביה"ח ביום פטירתו, היה לבוש אז בכיפה הרגילה, וסבל מהתקפות לב אחת אחרי השנייה, וכמה רגעים לפני פטירתו אשר נגמרו בדום לב שקיפח את חייו, באמצע כל הסבל וההתקפות וכו', כשר' רפאל כבר היה במצב שלא היה מסוגל להוציא שום דיבור מהפה, הבחינה בתו שהוא מרגיש שלא בנוח ומרמז בידו לאיזה משהו. וכשהתאמצה להבין רמזיו הבחינה שנשמטה הכיפה מראשו, וזה מה שציער אותו והרגיש בזה גם במצב קשה כזה, תוך שתי התקפות לב כשהיה במצב של כמעט חוסר הכרה. ומייד כשהחזירה לו את הכיפה על מקומה ראו כל הנמצאים שם איך שנחה דעתו ונעשה רגוע ושליו כמה רגעים, ואז החזיר נשמתו ליוצרו. תנצב"ה ויהי זכרו ברוך ושנזכה בקרוב לתחיית המתים וכו' [מפי נכדו שליט"א].

בסוד שיח
אֵינִי יָכוֹל לְהַכְחִישׁ אֶת רְצוֹנִי הַפְּנִימִי, אֶת חֵשֶׁק הָעַצְמִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה, שֶׁתָּמִיד הוּא מִתְגַּלֶּה מִתּוֹךְ מַעֲמַקֵּי לְבָבִי, שֶׁהוּא חֶפֶץ נֶאֱמָן, מָלֵא חֲרָדוּת. וְהַחֲרָדוּת הַזֹּאת מְלֵאָה הִיא עוֹצֶם שֶל קְדוּשָׁה. כִּי לִדְבַר ד' אֲנִי חָרֵד. מוֹרָא שָׁמַיִם הוּא שִׂיחִי וְשִׂיגִי הָעַצְמִי הַפְּנִימִי, בּוֹ כָּל מַעְיָנַי. הַחֶבְרָה, הַסְּבִיבָה וְהַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, הֵם מוּנָּחִים עַל דַרְכִּי כְּאַבְנֵי מִכְשׁוֹל, שֶׁאֵינָם מְנִיחִים לִתְשׁוּקָתִי הַקְּדוֹשָׁה, הַמְּלֵאָה אוֹר הַקֹּדֶשׁ שֶׁל יִרְאַת ד', הַמּוּכְלָלָה בְּאַהֲבָה תּוֹכִית, לָצֵאת אֶל הַגִּלּוּי בְּכָל עֵת, לְהִתְאַמֵּץ בְּכָל הַמִּדּוֹת כּוּלָן. וְהִנְנִי, בְּכָל עֵת בּוֹאִי בְּחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם, בָּא בִמְבוּכָה, וְהַהַסְתָּרָה שֶׁל תְכוּנַת הַיִּרְאָה מִתְגַּבֶּרֶת הִיא מְאוֹד, עַד שְׁהִנְנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי עָלוּב וְנֶעֱזָב. אָמְנָם תּוֹחַלְתִי לד' הִיא [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי) עמ' קנו].


יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il