בפרשת השבוע מופיעים שני הקטבים ששולטים בחיי היהודים בכל הדורות ובייחוד בשני הדורות האחרונים. מחד ישנו הרעיון של כניסת בני ישראל לארץ המובטחת, ארץ ישראל, ומאידך, התיאור הנורא והאיום של הצרות, הרדיפות והאסונות שיהיו מנת חלקו של העם היהודי - דברי התוכחה.
האחד הוא מסר של תקווה, חיוניות ועתיד של שלווה - איש תחת גפנו ותחת תאנתו. האחר הוא מסר של אסון ודיכאון, ייאוש כמעט. איך אנחנו מיישבים את שני המסרים הסותרים, לכאורה, האלה?
סקירה פשוטה של האירועים בשבעים השנים האחרונות בחיי העם היהודי תאפשר לנו לראות בברור איך האירועים המנוגדים והסותרים כל כך האלה יכולים לדור בכפיפה צורמת אחת. השואה הייתה הגשמה מלאה, עד הפרט המחריד האחרון, של נבואות התוכחה. בביאוריו לאחד מפסוקי התוכחה אומר רש"י שאיש לא יסכים לקבל את היהודים בתוך ארצו וגבולו, אפילו לא הפועלים והמשרתים. מוות יהיה הפיתרון המקובל היחיד ל"בעיה היהודית". כפי שמשה אומר בהמשך ספר דברים "הנסתרות לה' אלוקינו", ובכל זאת "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם ולעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם". כך נוכל לקבל את דברי התוכחה כמציאות בלבד בלי לחפש להם הסברים וצידוקים נפתלים.
אך גם הרעיון של חזרת העם היהודי לארץ ישראל תורגם למציאות בעשורים האחרונים, ואנחנו קוראים בפרשת השבוע שכל יהודי שזוכה ליהנות מתנובתה ומברכותיה של ארץ ישראל חייב לפרסם ברבים את הכרת תודתו ולהודות לאלקי ישראל על כך שהוא חי בזמן כזה ובמקום כזה. התורה מלמדת אותנו לתעב כפיות טובה.
בחיים יש לכולנו שפע של קשיים ובעיות שמטרידות אותנו. זה נכון בארץ ישראל כמו בכל מקום אחר. שבתי לאחרונה מביקור בארצות-הברית שם פגשתי ישראלים שירדו לשם וסיפרו לי בביישנות שרמת החיים שלהם בניו יורק איננה טובה יותר ואולי אף רעה יותר מזו שהייתה להם בירושלים. רוב האנשים מניחים לענייני החולין ולהיבטים השוליים של החיים להסיח את דעתם.
התורה מצווה עלינו לראות את החיים בראייה רחבה ומשמעותית יותר. אלוקים רוצה, כביכול, הערכה מתוחכמת ונבונה יותר של המתנות שהוא העניק לנו. כיום ארץ-ישראל היא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלנו. אסור שהיחס שלנו אליה יתאפיין בטרוניות וכפיות טובה, גם אם החיים כאן מתסכלים ורוויי בעיות.
איזון בין הקטבים במסרים של פרשת השבוע הוא עדיין אתגר גדול לכולנו. מי יתן ונהיה ראויים לאתגר הזה ולפתרונותיו.