יתרון האדם ומעלתו הגדולה על כל שאר בעלי חיים, היא בזה שחננו יתב"ש חכמה בינה ודעת לבטא בדבור את דיעותיו והגיגיו ורגשותיו, ולהוציאם מן הכח אל הפועל. ואם יתבונן האדם בחסד הגדול הזה יוכח עד מהרה כמה עליו להודות לו יתב"ש ולברך בשמו הנכבד והנורא, שברא אותו עם כח הדיבור משוכלל ביופיו והדרו ולא בראו אלם. כי אין שום טבע המחייב שהאדם יברא עם כח הדיבור, וכשם שיש בעולם כמה אנשים שנולדו אלמים מבטן ומלידה עליו לחשוב שיכול היה להיות גם הוא כאחד מהם. וזה אומרו יתב"ש, מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או פקח או עור, הלא אנכי ה' (שמות ד' י"א). וא"כ על האדם לא לבזבז לריק המתנה הנפלאה הזאת שהעניק לו יתב"ש ברוב חסדו, ולהכיר את ערכה הנעלה, ולהשתמש בה רק לתועלתו הרוחנית או הגשמית כמו שנבאר להלן בס"ד.
והנה ידוע מ"ש רבינו הרמב"ם זיע"א, שקבע שהדיבור מתחלק לחמשה סוגים, והם:א. מצוה.ב. אסור.ג. מאוס.ד. אהוב.ה. מותר. והרי באורם בקצרה:
א. מצוה. הדבור שמצוה לדבר בו ללא הגבלה הוא עסק התורה ולימודה. וכמ"ש רז"ל ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים (יומא י"ט ע"ב). וכן אמרו ז"ל, מה אומנותו של אדם בעוה"ז, ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, ת"ל צדק תדברון (חולין מ"ט ע"א). והכונה בזה היא, שרק בדברי תורה מותר לו לאדם לדבר כאות נפשו.
ב. אסור. הדיבור האסור הוא כגון דבר שקר ועדות שקר, רכילות, לשון הרע, נבלות הפה, וכדומה
ג. מאוס. הדיבור המאוס הוא שאין בו שום תועלת, כמו איך התעשר פלוני, איך התנהגות מלך פלוני בהיכלו, איך היתה סיבת מות פלוני, והסוג הזה נקרא בפי חכמנו ז"ל שיחה בטלה.
ד. אהוב. הדיבור האהוב הוא לדבר בשבח המעלות השכליות או המדות הטובות, ובגנות הפכן, וזה נקרא דרך ארץ.
ה. מותר. הדיבור המותר הוא, הצריך לאדם לפרנסתו ולעסקיו ולשאר עניניו ההכרחיים (ראה הרמב"ם ז"ל בפירושו לאבות פ"א משנה י"ד). ובעצם אפשר לכלול אותם בשלשה, מצוה, אסור, מותר.
דבר הלמד מהדברים הנ"ל שהסוג השייך למצוה דהיינו לימוד התורה, וכדומה, מצוה לדבר אפילו כל היום. והסוג השייך לאסור, דהיינו לשון הרע וכדומה, יש להתרחק לגמרי ממנו. והסוג השייך למותר, דהיינו לצרכיו החמריים ההכרחיים, יש לדבר רק מה שצריך.
ולזה הזהירונו רבותינו הקדושים לבל נכשל ח"ו בעון לשון הרע, רכילות או שיחה בטלה, באומרם שלשון הרע שקול כנגד שלש עבירות שהן ע"ז ג"ע ושפ"ד (ערכין ט"ו ע"ב, ירושלמי פ"ק דפאה). והוא אחד מארבע כתות שאין מקבלות פני שכינה (סוטה מ"ב ע"א). ואמרו היכי דמי לשון הרע כגון דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא (ערכין שם), ורצונם בזה להורות שאפילו אומר את האמת נקרא לשון הרע, כי זה הוא ההבדל בין לשון הרע ובין מוציא שם רע. ועוד עונשים קשים רבים ועצומים לאין ספור המבוארים בדבריהם ז"ל בש"ס ובמדרשים, אשר המתבונן בהם אין ספק שכל עצמותיו יאחזמו רעד ותסמר שערת בשרו מדבריהם החוצבים להבות אש.
ואמנם בהשקפה ראשונה נראים הדברים כבלתי מובנים לשכל האנושי הפשוט, איך ע"י הדיבור שאין בו שום ממש ושום פעולה מגיע לאדם עונש כבד כאמור, וגדול עונו מנשוא.
אולם הסבר דבר זה הוא, עפ"י מ"ש חכמי הטבע, כי יסוד האויר הוא ספוגיי וקל מאד ועם היותו רוחני הוא גשם גמור, וכשהאדם מדבר מנענע האויר ומתבקע ונרשמים בו כל אותם הדברים בדיוק. והסוד הנפלא הזה נתגלה בימינו ע"י המצאות כלים חדישים הקולטים דברים מהאויר, כמו הרדיו הטלפון וכדומה (ראה כל זה באורך בספר חמדת ירושלים להגרב"ץ אלקלעי ז"ל מעלה טי"ת עש"ב).
וכמו כן ידוע שאדם המבטיח לחבירו איזה דבר ולא מקיים הבטחתו, אומרים עליו הפתגם ההמוני "בצאיך יא כמון" דהיינו אשקך הכמון (הכמון נזכר בישעיה כ"ח כ"ה, תרומות פ"י מ"ד, ועוד, ובלע"ז קימ"ל). והכונה בזה, כי בארצות החמות בזמן שמתחיל הכמון לצמוח, ועליו מתחילים ליבול מרוב החום ואין מים להשקותו, עובר בעל השדה או שלוחו בין התלמים ואומר בקול רם, בצאיך יא לכמון, הלוך ושוב כמה פעמים, ולקול קריאתו מתחילים העלים לחיות מבלי להשקותם, וככה ממשיך עד הקציר. ולכן משתמשים בפתגם הזה על האדם המבטיח ואינו מקיים (ראה בספר עשיר ורש להרב הנ"ל מ"ט ע"ב ד"ה עוד ע"ש).
לאור האמור מובן הדבר היטב, שרבותינו הקדושים אשר נגלו להם כל תעלומות חכמה, ביודעם הסוד הנפלא הנ"ל שיש בדיבור, שכל מה שהאדם מדבר נחקק ונרשם למעלה בדיוק גמור, בלי תוספת ומגרעת, הקפידו מאד מאד בענין לשון הרע, רכילות, שיחה בטלה וכדומה. ופרט ללימוד התורה או לצרכיו ההכרחיים, עליו להזהר לשים לפיו מחסום. והתנא הקדוש רשב"י זיע"א אמר אלו הייתי עומד בהר סיני כשנתן הקב"ה התורה לישראל הייתי מבקש ממנו שיברא לאדם שני פיות, אחד שיעסוק בתורה, ואחד שיעשה כל צרכיו, ואך חזר בו ואמר ומה כשיש לו רק פה אחד אין העולם יכול לעמוד מלשון הרע שלו, אם היו לו שני פיות על אחת כמה וכמה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב).
תכלית הדברים, על האדם לדעת שכל דבריו נכתבים בספר. ולכן יש לשקול כל מלה וכל משפט, טרם יצאו מפיו, אם אין בהם צד איסור. ורק אז ישב לבטח שקט ושאנן בגופו ובנפשו. וכמ"ש החכם מכל אדם, מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח כ"א), וכן שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (שם כ"א כ"ג).