בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש אלול
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצ"ל

למי, ומתי עלינו לסלוח?

ליל התקדש חג. אני פותח את הדף הראשון במחזור החדש, ומבקש מה' שיפתח לי דף חדש בשנה החדשה - "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". אני עוצם את עיני וצולל לתוכי פנימה, פנימה. והנה, קול לוחש בתוכי - אתה מבקש דף חדש? האם אתה פותח לאחרים דף חדש? מחל לו בכנות. ומנגד, קול שני מגיב - למחול לו? לאיש שהרס את חיי? ואני, בתווך, ניצב מבולבל, לא יודע - למי ומתי עלי לסלוח?

undefined

רבנים שונים

אלול תשס"ח
5 דק' קריאה
ליל התקדש חג. אני פותח את הדף הראשון במחזור החדש, ומבקש מה' שיפתח לי דף חדש בשנה החדשה - "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
אני עוצם את עיני וצולל לתוכי פנימה, פנימה.
והנה, קול לוחש בתוכי - אתה מבקש דף חדש? האם אתה פותח לאחרים דף חדש? מחל לו בכנות. ומנגד, קול שני מגיב - למחול לו? לאיש שהרס את חיי?
ואני, בתווך, ניצב מבולבל, לא יודע - למי ומתי עלי לסלוח?


חוץ מחייבי ממון
הרב אורי כהן שליט"א - ראש כולל 'מר"ץ', מבשרת ציון
בכל ערב, בפתיחת קריאת שמע שעל המיטה אנו אומרים: "ריבונו של עולם, הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי או שחטא כנגדי בין בגופי, בין בממוני, בין בכבודי בין בכל אשר לי... ולא ייענש שום אדם בסיבתי".
ובהתקדש היום הגדול, הנורא והנפלא שבשנה, יום הכיפורים, אנו אומרים בתפילה זכה: "...והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא כנגדי, בין בגופו ובין בממונו או שדיבר עלי לשון הרע, ואפילו הוצאת שם רע... ולכל חטאות האדם שבין אדם לחברו חוץ מממון אשר אוכל להוציא על פי דין, אשר אני רוצה לתובעם, וחוץ ממי שחוטא כנגדי ואומר: אחטא לו והוא ימחל לי. חוץ מאלו אני מוחל במחילה גמורה ולא ייענש שום אדם בסיבתי. וכשם שאני מוחל לכל אדם כן תיתן את חיני בעיני כל אדם שימחלו לי במחילה גמורה".
הסיום, המוציא מן הכלל את מי שאני רוצה לתבוע ממנו ממון, מבטא את רצינות המחילה, שכן אילולא המשפט: 'חוץ מממון וכו' - שוב לא היה האדם יכול לתבוע את חברו בדיני ממונות . ואף על פי שהמחילה נאמרת בין האדם לבין קונו, ואין איש אחר שיודע עליה, בכל זאת (ודווקא מפני זאת) האדם אינו רשאי לנטור לחברו על חטאו לאחר שמחל לו.
הראשון שמוחלים לו בכל יום הוא - "מי שהכעיס והקניט (בחילוף אותיות:הקטין) אותי". אכן, מידת הגאווה ומידת הכעס (שנובעת לעיתים קרובות מגאווה), הן הגורם הראשון במעלה למריבות . כבר קבע הרמב"ם (הלכות דעות ב', ג'): "יש דעות, שאסור לו לאדם לנהוג בהם בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא - גובה הלב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח... וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו... ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו... ובעלי כעס אין חייהם חיים... וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים. הן עלובין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין. עושין מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

לא נשכח - לא נסלח
הרב יצחק הלוי שליט"א - רב המועצה המקומית קרני שומרון
מסופר במדרש (שוחר טוב, תהילים ח'): בשעה שנכשלו בני ישראל בחטא העגל, ונשתברו הלוחות, חככו מלאכי השרת את ידיהם בהנאה ושערו בנפשם, שהפעם ישתכנע ריבונו של עולם להשאיר להם את התורה. והנה, כשהגיע משה רבנו לקבל את הלוחות בשנית, קפצו המלאכים ואמרו לקב"ה: ריבונו של עולם, והלא אתמול עברו עליה, שכתבת "לא יהיה לך אלהים אחרים"! סנט בהם הקב"ה: והלא אתם, כשירדתם אצל אברהם, אכלתם בשר בחלב! שנאמר: "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר", ותינוק שלהם, כשהוא בא מבית רבו, ואמו נותנת לו פת בשר וגבינה, הוא אומר לה: היום למדני רבי: "לא תבשל גדי בחלב אמו"! בלעו המלאכים את ההאשמה ושתקו.
נשאלת השאלה: נו אז אכלו בשר בחלב! מה קרה? והלא היה זה עוד לפני מתן תורה! באותה שעה גם בני ישראל אכלו בשר בחלב בהיתר! האם בשל כך נפסלו המלאכים מלזכות בקבלת התורה?!
מסתבר, כי חטא ועוון יוצרים כתם, שאין ניתן לכבסו על נקל. עוון דומה ללחיצת כפתור במקום אחד, והתוצאה - פצצת אטום על הירושימה! אם כן, ניתן לשאול - מה אתנו בני האדם? כיצד נמחל לנו העוון?
והתשובה - לנו, לבני האדם בכלל, ולעם ישראל בפרט, ניתן מענק מיוחד, פריבילגיה - מתנה ושמה תשובה. בכוחה של התשובה למחוק מסרט הוידיאו האישי שלנו קטעים, שהיינו חפצים, שלא ייראו ולא ישמעו. המלאכים לא קיבלו את מתנת התשובה, ולכן נשללה מהם הזכות לקבלת התורה.
אם-כן, התשובה הינה המפתח לסליחה ולכפרה. אם האדם עובר ושב - ישנו מקום לסליחה. אך אם הוא עובר ולא שב - והריהו ממשיך בסורו, ואפילו אין הוא חש בצורך להתנצל, להתוודות, לנסות לתקן - מה מקום לסלוח לו?
רבנו יונה כותב בספר "שערי תשובה" בראש דבריו: כי יעזור ה' לשבים, כאשר אין יד טבעם משגת. כאשר האדם מנסה לשוב, והוא מתקשה, או אז מושטת לו ידו הטובה של ריבונו של עולם. אבל אם הוא איננו שב, אזי כל העניין הוא מצג שווא.
יותר מזה, שנינו בסוף יומא: "עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". מדקדק הרב דסלר ("מכתב מאליהו" ח"א עמ' 264) שלא נאמר שהעבירות עליהם לא ביקש סליחה לא יתכפרו לו, אלא - שאין יום הכיפורים מכפר. כלומר - עד שלא ירצה את חברו, אין יום הכיפורים מכפר כלל, גם לא על שאר עוונותיו. הנה כי כן, ישנו קשר ישיר בין ריצוי החבר לסליחת ה'. ולמה כוונתנו?
ב"ה, אנחנו זוכים ורואים עין בעין כי עם כל פושעי הגרוש נסגר חשבון. בין אם זהו אבו מאזן ובין אם זהו אבא מאוזן. לא שמחה לאיד יש כאן, ח"ו, אלא הוכחה לכך כי "נצח ישראל לא ישקר"! כל ההתחבקות המלאכותית הזאת שלנו עם אלה, שמעלו בלויאליות רבת השנים שלנו כלפיהם - הרי היא צורמת ביותר. גם הדרך הדוגלת ב'אחרי מות - קדושים אמור', הינה חנופה שאיננה לרוח היהדות.
תאמרו: לאנשים אלו זכויות רבות בבניינה של ארץ-ישראל! התשובה: פרה מניבה חלב בשפע שמילאה מיכל ענק, ולבסוף בעטה באותו מיכל - וכל החלב נשפך והלך לטמיון. האם יש מקום להכרת הטוב כלפי אותה פרה?!
התודעה של חומרת מעשה הגירוש מחלחלת קמעא קמעא בקרב שלומי אמוני ישראל. ובדרך כלל, אצל פושטי המדים. אך חלק הארי של אלו, שידיהם היו במעל, אינם מעיזים, עדיין, להודות בפה מלא על הטעות. ובודאי, שאין בהם האומץ להודות, כי כוונות אחרות היו להם, שאינן נובעות דווקא מתמימות יתר. אנו מברכים על ניצני החזרה בתשובה של אותם בודדים, ומייחלים ליום שבו נזכה לתקון העוול הגדול, שנעשה כלפי אחים. ובינתיים - לא נשכח ולא נסלח!

שובו אלי ואשובה אליכם
הרב יורם צוהר שליט"א - ראש אולפנת כפר פינס
לבקשתו של משה רבנו: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך", משיב ריבונו של עולם: "סלחתי כדברך". על בסיס סליחה זו אנו מבקשים מדי יום ביומו את סליחתו של הקב"ה על עוונותינו, ובימים אלו של "דרשו ה' בהמצאו" אנו משכימים קום כדי לומר סליחות, ומצפים לשמוע ביום הדין את תשובתו "סלחתי כדברך".
ויש לשאול: וכי ה' מוכרח, כביכול, לסלוח?
כך כותב הטור בעקבות המדרש: "'כי מי גוי גדול...' רבי חנינא ורבי יהושע אומרים: איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו של אלוהיה (פירוש: מנהגיו ודיניו), שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים וכו' לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים וכו', שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגים לספר ולכבס...".
עניין זה של הסליחה הוא מהלך אלוקי: "חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב". וכדברי הירושלמי ששאלו לחכמה ולנבואה "חוטא מה עונשו"? ותשובתם היא שיש להענישו. רק הקב"ה משיב לשאלה זו שיעשה החוטא תשובה, יתוודה ויתכפר לו. כך מסביר השל"ה הקדוש: "כי התשובה אין לה מקום לפי שורת הדין והשכל, אבל היא דרך חסד ונדבה הנמשך מה' יתברך על בעל תשובה, כי חפץ חסד הוא".
ניתן להסביר כך את הדברים: החטא גורם להרחקה בין האדם החוטא לה'. לעומת זאת - כשאדם שב בתשובה, אזי הוא מתקרב לה', ובמקביל - בהתאם להתקרבות האדם - ה' מתקרב אליו בחזרה. על פי רעיון זה, הסליחה איננה תגובה פסיבית לבקשת הסליחה. אין פה פעולה של מחיקת הפגיעה, כי הרי החוטא איננו מחסר מריבונו של עולם מאומה, אלא היא ביטוי מעשי אקטיבי של התקרבות הקב"ה לאדם מול התקרבותו של האדם אליו . בדומה לכך מתארת התורה את תשובת הכלל באחרית הימים: "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו" - מצד ישראל, ובמקביל - "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך" - מצד הקב"ה (דברים ל').
התשובה והסליחה הם חוק אלוקי, ביטוי לחסד אלוקי עליון.
ומכאן מסקנה מעשית עבורנו: עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. החוטא כלפי חברו חייב לבקש את סליחתו, והנפגע - אם דבק הוא במידותיו של הקב"ה - חייב לסלוח! כנגד כל רגשותיו הקשים של הנפגע מחייבת אותו מהותו הישראלית לכבוש את רגשות הפגיעה והכעס, להידמות לבוראו, ולסלוח לחברו. רק אם יאמץ דרך זו יזכה גם הוא לסליחת ה'.
הבה נלמד לסלוח זה לזה, ויזכה כל בית ישראל לכתיבה ולחתימה טובה ולישועה קרובה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il