קמצנות

יראה הפקח ויתבונן המשכיל, שכל קנייני העולם והשיגיו החמריים בלתי יציבים המה, וכענן בוקר כולם עוברים וחולפים והיו כלא היו. ולכן האיש הפקח והאדם המשכיל אינו בוטח בהם ואינו רואה בהם תכלית הכל בחיים, ביודעו שהם משענת קנה הרצוץ. וכמ"ש רבותינו הקדושים ז"ל למה נקרא שמם זוזים? שזזים מזה וניתנים לזה (במ"ר פכ"ב ח'). ורצונם ז"ל להורות לנו שני דברים,א. היות ואין לאדם שום בטחון שאמנם עושרו יתקיים בידו לעולם, לכן אל לו להתגאות בעושרו, וכאומרם ז"ל עה"פ כי בגלל הדבר הזה, גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנ"א ע"א).ב. שאין לאדם להצטער על אבדן הכסף, כי זה טבע העולם.
ואמנם האנשים הישרים בלבותם אשר שכלם בריא, מנצלים את ההזדמנות כל עוד העושר ברשותם, לדברים חיוביים לעשות מצוות ומע"ט כפי רצונו יתב"ש שבחסדו הגדול חננם עושר ונכסים. ובעצם זה יסוד הקיום של העושר, כדברי רז"ל מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד (כתובות ס"ו ע"ב), כלומר הקיום של העושר הוא צדקה וגמילות חסדים.
והנה יש שלשה סוגים בקמצנים. הסוג הראשון הכי גרוע, אדם שהוא קמצן בין בדברים גשמיים ובין בדברים רוחניים, דהיינו שאינו מספק לעצמו גם את צרכי גופו ההכרחיים, אינו מכלכל את בני ביתו כראוי לתת להם לאכול לשבעה, אינו נותן להם די מחסורם וסיפוקם בהלבשה וכדומה, ובדרך זו נוהג גם בהוצאות על המצוות כגון צדקה וגמ"ח וכיוצא. אדם כזה מלבד שקמצנותו גורמת לקטטות ומריבות בלתי פוסקות מצד אנשי ביתו, הרי הוא גם שנאוי ונתעב מצד כל קרוביו, ידידיו, ומכריו, שכולם ישנאוהו ויתרחקו מחברתו, כי אין ידו פתוחה לא לצרכי גופו ולא לצרכי נשמתו, לא רוח הבריות ולא רוח המקום נוחה הימנו, לא נהנה מכספו לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.
הסוג השני, אדם שהוא קמצן בדברים רוחניים, ונדיב בדברים גשמיים. וע"ז ממליצים מ"ש דוד המלך ע"ה הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קי"ב ג'), ר"ל ביתו מלא פאר והדר ושפע רב וכל טוב, אבל צדקתו עומדת לעד, אותו הסכום של הצדקה שהיה רגיל לתת טרם שהתעשר ממשיך לתת גם אחרי שהתעשר. ברור הדבר שזו תכונה רעה מאד שיש לעקור אותה מן השורש, ועליו להתגבר עליה ע"י התעמקות שכלית והכרת תודה לרבון כל המעשים יתב"ש שהרים אותו משפלות ונתן לו עושר ונכסים.
הסוג השלישי והוא הכי מובחר. שמכלכל מעשיו בתבונה, מספק לגופו את צרכיו ההכרחיים והנחוצים, מפרנס בני ביתו בכבוד ללא כל מותרות, אולם לדברים רוחניים כגון קיום המצוות ומתן צדקות, נוהג בנדיבות לב ובעין יפה.
כאותו מעשה המובא במדרש, וז"ל מעשה באדם אחד ששמו ברבוחין, שהלכו החכמים אצלו לגבות כסף להחזקת התלמידים, שמעו לבנו שאמר לו מה אנחנו אוכלים היום, אמר לו בטרוקסמין (מין פרי), א"ל מזה שנמכר אחד במנה או מזה שנמכר שתים במנה, א"ל מזה שנמכר שתים במנה שהוא כמוש וזול. אמרו החכמים איך אנחנו הולכים לאיש הזה שהוא קמצן כל כך, נלך קודם לגבות כסף מאנשי העיר ואח"כ נלך אצלו. הלכו לעיר וגמרו ענייניהם וחזרו אליו. אמרו לו תן לנו כסף למצות צדקה. אמר להם לכו לאשתי והיא תתן לכם מדה אחת מלאה דינרים. הלכו לאשתו אמרו לה בעלך אמר תני לנו מדה אחת דינרים. אמרה להם איך אמר לכם, מדה גדושה או מחוקה. אמרו לה סתם אמר לנו. אמרה להם אני נותנת לכם מדה גדושה, ואם בעלי יאמר למה נתתי לכם גדושה, אגיד לו שינכה מכתובתי את ההפרש שבין מדה גדושה למחוקה. חזרו אליו אמרו לו המקום ימלא חסרונך. שאל אותם איך נתנה לכם מדה גדושה או מחוקה? אמרו לו סתם אמרנו לה והיא נתנה לנו מדה גדושה, ואמרה שאם אתה תאמר לה למה, תאמר לך נכה את ההפרש מכתובתה. אמר להם באמת כך היה בדעתי לתת לכם, ולמה לא באתם אצלי מתחלה. אמרו לו שמענו שעבדך שאל אותך מה אוכלים היום ואמרת לו בטרוקסמין, ושוב שאל אותך של אחד במנה או של שתים במנה, ואמרת לו של שתים במנה שהם כמושים וזולים, ואמרנו, אדם שיש לו כל הממון הזה והוא אוכל של שתים במנה? אמר להם, בצרכי גופי אני רשאי לצמצם, ברם במצות בוראי איני יכול ואיני רשאי לצמצם, עכ"ל (אסתר רבה פרשה ב' פסוק ג'). ונראה שמ"ש איני יכול ואיני רשאי, הכוונה, איני יכול מבחינת המצפון, שמצפוני לא נותן לי לצמצם בדבר של מצוה, וגם אם היה מצפוני נותן לי לצמצם, איני רשאי מבחינת מצות בוראי. וראה מ"ש בס"ד במערכת וא"ו, ותרנות ע"ש.
תכלית הדברים. האיש הנבון עליו להתרחק כליל מן הקמצנות שהיא מדה רעה וגרועה בעיני אלהים ואדם, ויהיה שקול ומחושב בכל דרכיו, ויהיו כל מעשיו לשמו יתברך הנכבד והנורא, ומרומם על כל ברכה ותהלה.