יעלוז השלם ובר הלבב בראותו את אחיו בני עמו הולכים בדרך ישרה שלימים במדות ובדיעות, ממלאים את יעודם הנשגב והנעלה בתור עם סגולה, וברגשי קודש ובאהבה עזה מקיימים כל המצוות שהוא יתב"ש צונו בתוה"ק, בין המצוות שבין אדם למקום ב"ה ובין המצוות שבין אדם לחבירו. ואם יראה שאחד מאחיו סטה מן הדרך הנכונה, לבו יחיל בקרבו ולא ישקוט ולא ינוח ולא ימצא מרגוע לנפשו עדי השיבו לנתיב היושר ובמעגלי צדק ינחהו. וכך היא שאיפת כל אוהב אמיתי ועבד נאמן, שכל תשוקתו שיהיו כולם עושים רצון אהובו, וסרים למשמעת אדונו.
והנה הנושא הזה כולל שני סעיפים:א. מצות תוכחה.ב. מצות מחאה. ושתיהן יסודתן בהררי קודש, באמרם ז"ל כל ישראל ערבים זה לזה (סנהדרין כ"ז ע"ב, שבועות ט"ל ע"א). והרי ביאורן בקצרה.
א. מצות תוכחה. מצוה זו מוטלת על כל אדם מישראל ללא יוצא מן הכלל, אם רואה את חבירו עובר עבירה, או רוצה לעבור עבירה, בין אם העבירה מן התורה, בין מדברי חכמים, בין בשוגג בין במזיד, וכן אם רוצה להמנע מאיזה מצוה, ואפילו אם עושה דבר שאינו הגון, כלומר דבר שאין בו איסור אלא שלא ראוי לעשותו (ראה תוספות ברכות ל"א ע"ב ד"ה דבר), חייב להוכיחו באמרי נועם ובמתק שפתים ולהסביר לו שהוא גורם רעה לעצמו בזה שהוא עובר על מצות המלך העליון יתב"ש. וכן אם חשד בחבירו שחטא כלפיו, ג"כ יוכיחנו, ואז יתכן שיתברר לו שאין כל יסוד לחשדו, או שחבירו יתנצל בפניו ויבקש סליחתו, ועי"ז תמשיך לשכון ביניהם אהבה וריעות. וזה אומרו יתב"ש לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא (ויקרא י"ט י"ז, ראה ערכין ט"ז ע"ב, הרמב"ם הלכות דעות פ"ו הלכה ה' ו' ז' ח').
והעצה הטובה להצלחת התוכחה, להוכיחו בסתר בינו לבינו שלא יתבייש. ועוד שבזה יוכח, שאך את טובתו הוא מבקש, ולא יחשוד בו שיש לו איזה כונה זדונית או מגמה שלילית. וכמ"ש המפרשים ז"ל עה"פ למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע (תהלים נ"א, א' ב'), שדוד המלך ע"ה היה מנגן ושמח כי נתן הנביא בא להוכיחו בביתו בסתר כמו שהוא בא אל בת שבע בסתר, ולא הוכיחו ברבים שלא יתבייש (ראה גאון עוזנו החיד"א, בספרו יוסף תהלות עה"פ הנ"ל).
וכתבו הפוסקים ז"ל שאין חיוב להוכיח לאדם רשע שעושה עבירות בזדון בגלוי, או לץ שמתלוצץ על המוכיח, או לאדם סכל (ספר יראים סי' ל"ז, סמ"ג מצות עשה י"א).
ב. מצות מחאה. מצוה זו מוטלת רק על מי שיש בידו להניא ולהעניש עוברי עבירה, או להכריחם לקיים המצוה. כמ"ש רבותינו ז"ל שם בסנהדרין ובשבועות, באמרם, שהיה בידם למחות ולא מיחו, ע"ש, ר"ל יש בידם היכולת להעניש.
לפי האמור, בתקופתנו זאת, תקופת ההפקרות המולטת בפרט בכל מה שקשור לדת, שבעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד, ואיש הישר בעיניו יעשה וכח אין להכריחם ולהענישם, פטורים אנו מהערבות, וגם לא מוטל עלינו שום חיוב להוכיחם, כי ברור הדבר שלא יקבלו תוכחה, ואין הם בכלל עמיתך (ראה גאון עוזנו בברכ"י או"ח סי' תר"ח אות ד', ערוך השלחן שם ס"ז, משנ"ב שם בביה"ל ד"ה אבל, שו"ת צוף דבש חו"מ סי' ל"ה, שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ש"ג). ומצות התוכחה בזמננו זה, יש להוכיח רק לאלה המאמינים בתוה"ק שבכתב ושבע"פ, ומקיימים מצוותיה הישרים שכולם נתנו מרועה אחד, יתב"ש לנצח נצחים. הרחמן הוא ילמד כל התועים בינה לעובדו שכם אחד, ומלאה הארץ דעה את ה', בב"א.
* מתוך הספר "מוסר מלכים" בהוצאת משפחת הרב המחבר, להזמנות: 5244664 050.