בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נושאים באמונה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

מגורשי גוש קטיף

מכתב 26

לשון הקודש

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

חשוון תשס"ט
7 דק' קריאה
לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
השלום והברכה!

במוצאי שבת נח שחלף, ישבתי אצל תלמיד נאמן, הרב אוריאל פורת נ"י, בשומריה, והוא הזמין את אנשי היישוב, יושבי עצמונה וכפר דרום, ודרשתי בפניהם על ענייני דיומא. ובסיפא של הדברים, נכנסנו לאיזה "ווכוח". אני אמרתי שהלהיטות של כמה ממנהיגנו לשרטט מפות חדשות לארץ ישראל היא תוצאה של קירבה יתרה לארצנו, שמקורה ביסודות הקודש, אך נהפכה היא לחולין, כי זוהי קרבה ללא תחושה של ריחוק, אהבה ללא יראה. והיו שטענו שאדרבה, להיטות זאת מקורה בריחוק, שהארץ היתה לדידם לארץ זרה. ונראה שיש פנים לכאן ולכאן, בבחינת אלו ואלו...

שפה אחת ודברים אחדים
והנה, לקראת שבת נח הרהרתי הרהורים נוספים על פרשת דור הפלגה. ולכאורה קשה עד מאד להבין מה קרה כשהי"ת בלבל את שפתם. וכי לפתע פתאום התחילו כל אחד לדבר שפה חדשה שלא הכירוה? והלא היום דרושים חודשים ושנים ע"מ ללמוד לדבר שפה, והם למדו בין רגע, אתמהה! ואם היה זה נס, הרי זה אולי אחד הניסים הגדולים של ההיסטוריה, וכיצד לא מונחל נס זה בתודעתנו?
ואפשר שכבר הבאתי מה ששמעתי פעם בענין זה מפי הרב יהודה אשכנזי ז"ל. הפסוק אומר: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". ורש"י מבאר: שפה אחת - לשון הקודש. ומה הם דברים אחדים? [ועי' ג' פירושים ברש"י, ואין כאן המקום להעמיק בדבריו המופלאים]. והסביר הרב ע"י דוגמא מהחיים: בריה"מ לשעבר היתה בליל של ארצות, כשבכל חבל ארץ דיברו שפה אחרת, שבשעתו נחשבה ל"דיאלקט". אך היתה שפה אחת שדרכה יכלו אלו עם אלו לתקשר, והיא היתה השפה הרוסית, שכולם למדו אותה בבית הספר. ובדומה לזה היתה בשעתו "כל הארץ". לכל אומה ואומה היה דיאלקט משלה, אך היתה שפה אחת משותפת לכולם, והיא לשון הקודש. ומה שקרה בעת "הבלילה", שהם שכחו את אותה שפה אחת, ונשארו עם הדיאלקטים, וכך כבר לא הבינו איש את שפת רעהו!
והנה, אותה "שפה אוניברסלית" נשארה אך ורק נחלתם של מעטים. ומי אלו? הפסוק המונה את תולדות שם, מביא שנינו של שם היה עבר (בראשית י', כ"ד). "ולעבר יולד שני בנים, שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ, ושם אחיו יקטן" (בראשית י', כ"ה). נמצא שעבר הוא זה שקדם לדור הפלגה, לפילוג ולהפצה ע"פ כל הארץ. ואברהם אבינו הוא הוא "אברהם העברי" (עי' בראשית י"ד, י"ג), כי הוא מתחבר לעבר. ונמצא, באופן פארדוקסלי, שאברהם הוא האיש הקודם להתפזרות, לא היהודים הם הפזורים ללא מולדת, אלא הגויים... עכ"פ סוד לשון הקודש נשאר אצל אברהם אבינו.
והוסיף הרב אשכנזי, שמאז דור הפלגה העולם כולו בחיפוש אחרי ה"שפה אחת" שבכוחה לחבר בין בני אנוש. היוונים חשבו שהגאומטריה היא בבחינת "שפה אחת". ויש שחשבו שהמוזיקה. ויש שניסו ליצור "יש מאין" שפה אחת לאנושות כולה, כדוגמת שפת האספרנטו. וכולם לא קלטו שאותה "שפה אחת" נשתמרה אצל אברהם אבינו וצאצאיו. ואם נכנסים אנו היום לאוטובוס ירושלמי, זה מדבר אנגלית, זה מדבר צרפתית, זה רוסית, זה פרסית, זה אמרית, וכולם יכולים לתקשר בלשון הקודש... נמצא שאוטובוס ירושלמי הוא סממן לעקבתא דמשיחא, שבו חוזרים למצב שקדם לפילוג ולהפצה: "שפה אחת ודברים אחדים"...

על טיבה של לשון הקודש
ננסה קצת להעמיק בטיבה של אותה שפה אחת, שנשתמרה אצל אברהם אבינו. אין זו רק שפה, אלא ציון דרך לתרבות עברית, ראי של "אברהם העברי".
נאמר בפרשת ויגש, בשעה שיוסף מתוודע אל אחיו: "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (בראשית מ"ה, י"ב).

[רש"י: ד"ה והנה עיניכם רואות: "בכבודי, ושאני אחיכם מהול ככם ועוד כי פי המדבר אליכם - בלשון הקודש". והנראה בזה, שגם "בכבודי" הוא סימן זיהוי לבנו של אברהם אבינו, שאינו עבד אלא בן לאצילים].

ופי' רש"י - כי פי המדבר אליכם, בלשון הקודש. ומקשה הרמב"ן, שלכאורה היתה זאת שפת ארץ כנען, ועכ"פ הרבה דיברו שפה זו, ומה א"כ הראי' שהוא יוסף.
ושמעתי פעם מבעל ה"שרידי אש", מו"ר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, שהביא, על דרך החידוד, בשם הרבי מסטמר, שבכנען דיברו עברית והוא דיבר איתם לשון הקודש...
ואנסה להסביר את עומק הדברים. יוסף נפגש עם אחיו, ובפרט עם יהודה, וישנן שתי תכונות יסוד שהן נחלת יהודה, ויוסף נותן לאחים להבין, שהן הן גם תכונותיו, וע"כ יש כאן מפגש אמיתי, ואין להם לחשוש שהוא יתנקם בהם.

1. התכונה האחת של יהודה היא ההודאה, הכושר להכיר טובה. וכך שמו: "הפעם אודה את ד'" (בראשית כ"ט, ל"ה), ופירש"י: "שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות". כלומר, בסה"כ יהיו י"ב שבטים, וישנן ארבע נשים, וא"כ לאה קיבלה יותר מחלקה.
וזהו היסוד של הודאה, של הכרת הטוב: כשאנו מודעים שמה שיש לנו זה יותר מחלקנו! וזהו יסוד היותנו יהודים - מלשון יהודה.

והנה תכונה זאת קיימת גם אצל יוסף. ואצלו זה מתבטא אף באופן קיצוני: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה" (בראשית נ', כ'). גם כשקיבל לכאורה רעה, הפשיטו אותו, זרקו אותו לבור, מכרו אותו, יודע הוא להכיר טובה להקב"ה על מה שהיה. וע"כ אומר יוסף לאחיו, אין לכם מה לחשוש ממני, אני יודע לתור אחרי הצדדים הטובים שצמחו מתוך פרשת המכירה.

וכל זה מונח ב"לשון הקודש". "מודה" זה גם להכיר, כלשון הפסוק "יהודה, אתה יודוך אחיך" (בראשית מ"ט, ח'), וגם להודות, כלשון הכתוב "הפעם אודה את ד'". וכושרו של יהודי, הוא הכושר לחבר ביניהם, לעבור מההכרה השכלית להכרה המוסרית. וכך כותב הרמב"ן, סוף פרשת בא: "ואין קל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו". אצל אומות העולם, ניתן לנתק בין שניהם. אפשר להיות פילוסוף, להכיר שיש א-ל שברא עולם, בלי להסיק מסקנות על מחוייבות האדם. וע"כ בשפות לועזיות, המילה המציינת את הידיעה, אינה אותה מילה שמציינת את הכרת הטוב. לעיתים זוהי מילה אחרת לגמרי, ולעיתים יש להוסיף אותיות ל"ידע" כדי שהמילה תציין את ההודאה. ורק בלשון הקודש, המילה "מודה" מציינת את שניהם גם יחד. כי מי שנשאר בהכרה השכלית, הוא פילוסוף, ועדיין לא יהודי. ורק כשמבין שעליו להפוך את הידיעה להודאה, הוא יהודי!

2. התכונה השניה של יהודה, הוא הכושר לחזור בתשובה. כושר זה תלוי בכושר להכיר שהחטא בא ממנו, מכח בחירתו (וע"כ הכניס הרמב"ם את יסוד הבחירה בהל' תשובה), ולא להאשים אנשים וגורמים אחרים. הוא משכיל לקבל את האחריות המלאה על מה שעשה. וכך אמר יהודה במעשה תמר: "צדקה ממני" (בראשית ל"ח, כ"ו). וזוהי אחת הסיבות שבגללן זכה יהודה למלכות (עי' מכילתא לפרשת בשלח, פרשה ה'), כי זוהי תכונת יסוד הנדרשת ממלך - לקבל אחריות גם על כשלונות, ותכונה זאת היא הערובה שאין המלך מוליך את העם שולל ע"י ההידבקות בטעויותיו.
והנה, עפ"י הגמ' סוטה י',ב הכושר המופלא של יהודה לחזור בתשובה, מקורו בכושרו להכיר בבוראו: "הכר נא" (בראשית ל"ח, כ"ה) - "אין נא אלא לשון בקשה, אמרה ליה [תמר ליהודה], בבקשה ממך הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני". כל העיכובים, כל המחסומים, מתגמדים ונעלמים, אם האדם יודע להשתחרר מהלחצים הסביבתיים ולהכיר בבוראו.

והנה תכונה זאת קיימת גם אצל יוסף: הכושר לחזור בתשובה, כשכושר זה מתקשר עם החזרה למקור, עם ההכרה בבוראו. אין כאן רק שינוי דרך, אלא חזרה אל תמימות הנעורים.
וע"כ, למרות שבתחילה סלסל יוסף בשערותיו (עי' רש"י בראשית ל"ט, ו'), עלה בידו למאן לאשת פוטיפר. וכיצד? כי "נראית לו דמות דיוקנו של אביו" (רש"י בראשית ל"ט י"א).
ורק ע"י ההידבקות במקור, בשורש, ניתן למחוק את העבר.
וזהו המסר של יוסף אל יהודה ואחיו: חזרתי בתשובה שלמה על שהוצאתי עליכם דיבה רעה. לא נשאר בי שום כתם מהעבר ההוא. וע"כ אין לכם מה לחשוש, שה"דיבה" תחזור ותתעורר ביום מן הימים.
וגם תכונה זאת מונחת בלשון הקודש בגוף התיבה: "תשובה" - שהיא שיבה אל המקור!

וכבר אמר החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ ז"ל: אפשר לתרגם את לשון הקודש, אך אי אפשר לתרגם את הקודש שבלשון...

מי הם "בני האדם"?
והנה שתי תכונות יסוד אלו, שהן ציוני דרך ללשון הקודש, למוסריות המחוברת ללשון זו, חסרו לדור הפלגה, ומתוך כך איבדו את השפה האחת - את לשון הקודש.

1. הכושר להכיר טובה. נאמר בפסוק: "וירד ד' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (בראשית י"ד, ה'). ופירש"י: "אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר: האשה אשר נתת עמדי (בראשית ג', י"ב) [בשעה שהאשה היא ה"טובה" ב"הא" הידיעה, ככתוב: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו - בראשית ב' י"ח]. אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול".
אנשי דור הפלגה היו בבחינת "דור ניצולי המבול", וחסר להם כושר ההודיה.

2. הכושר לחזור בתשובה, כלומר להכיר שהאדם הוא האשם במה שקרה, ומתוך כך לשנות כיוון.
וזוהי נקודה נוספת שחסרה לאדם הראשון באותה שעה.
וכך שמעתי פעם מהרב צבי קושלבסקי שליט"א, שהחטא המקורי של אדם הראשון לא היה בזה שאכל מעץ הדעת. סוף סוף אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולא ייכנע לאיזו חולשה. הבעייה היתה שלא הכירו בחטא אחר מעשה. הוא אמר: האשה שנתת עמדי (בראשית י"ג, י"ב), וחוה אמרה: הנחש השיאני ואוכל (בראשית י"ג, י"ג).
כלומר, הם לא היו מסוגלים לקבל אחריות על מעשיהם, שהוא התנאי לתשובה.

והעיר לי ר' צבי לוי נ"י שהוא החטא של דור הפלגה - עי' רש"י על "ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'): "דבר אחר, ודברים אחדים (ס"א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה סמוכות".
כלומר, לא היו מוכנים לתלות באדם את הסיבה למבול. חיפשו את האשמה - למעלה!

וע"כ עלינו לחזור ל"לשון הקודש", לא רק לשפה העברית, אלא למשמעות שבה, לקדושה שבה! וזהו הסוד של "לשון", של תקשורת בין בני אדם:
- להכיר טובה
- להודות בכישלון, כשיש, ולא לתלות אותו באחרים...

שיעור מאלף בלשון הקודש
וזוהי בעיית הרבה מהמנהיגים. יודעים הם אולי את שפה העברית, אך לא את לשון הקודש. לא יודעים, לא מעיזים, להכיר בטעותם, לומר כיהודה "צדקה ממני". והדבר בא לביטוי באופן קיצוני אחרי שניתקו אתכם מביתכם.
רק יחידי סגולה הכירו בחטא, בעון, ואולי הכי חמור, בטעות (על משקל דברי נפוליאון: זהו יותר חמור מפשע: זוהי טעות!).
עוד קצת מהמנהיגים הכירו שהנסיבות לא הוכשרו לכך, שהיו צריכים לעשות זאת בדרך אחרת, דרך "הסכם" וכדומה, ולא כ"בחירה של בריחה". אחרים הכירו שהיו צריכים זמן יותר להכשיר את השטח, שיהיה לכם לאן ללכת.
אך רובם לא מוכנים להכיר כלל בטעות, ואף מוכנים הם להתחיל מחדש, אם רק יתאפשר להם.
וכל המצב שלכם, שאתם מתגלגלים מסוכה לסוכה, ועדיין לא הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה, וכן האיום המתמיד של הפצמרי"ם על יישובי עוטף עזה, על שדרות ועל אשקלון (ולא נוסיף ברשימה את מלחמת לבנון השניה...) "לא מזיזים" אותם משלוותם וממנוחתם.
ואתם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, נתתם לנו שיעור מאלף בלשון הקודש. החיבור שלכם אל אדמת ישראל ובנין הארץ היה חיבור בו הרגשנו שכל הוויתכם היא הודיה להשי"ת שאיפשר לנו לחזור לארץ הקודש. השכלתם לחבר בין ההכרה שהארץ היא של השי"ת וההודיה. ויה"ר שתשכילו לחנך את הדור לדבר בלשון הקודש...

בברכות מקרב לב
אברהם אבא וינגורט
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il