בית המדרש

  • למהלך האידיאות בישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור ראשון

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

8 דק' קריאה
אנחנו חוזרים להתבונן בתקופת בתי המקדש, אף שהפרק הקודם כבר עסק בתופעת הגלות במהותה. כעת חוזר הרב למצב שהיה בארץ ישראל בזמן שני הבתים ולבירור הגורמים שהביאו לחורבנם בסופו של דבר.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה עֲדַיִן הַנְּשָׁמָה הַפְּרָטִית שֶׁל הַיְחִידִים לְקַבֵּל אֶת כָּל תָּקְפּוֹ וְזָהֳרוֹ שֶׁל אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ, וּלְהַתְאִים עַל-יָדוֹ אֶת חַיֵּיהֶם עִם עֵרֶךְ הַכְּלָל וּשְׁלֵמוּתוֹ, לָכֵן הֻכְרַח לְהִשָּׁבֵר אוֹתוֹ הַמַּצָּב הַנִּשְׂגָּב שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהֵחֵל לַעֲלוֹת וּלְהִתְרוֹמֵם בִּימֵי הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן. הַבַּיִת הַשֵּׁנִי לֹא הוּכַן לַהֲשָׁבַת אוֹתָהּ הָאֵיתָנוּת שֶׁל הָאֻמָּה, בִּמְלֹא-הַמּוּבָן. לֹא כֹּחַ צִבּוּרִי יִשְׂרְאֵלִי הוֹפִיעַ עָלָיו, כִּי-אִם כֹּחַ שֶׁל יְחִידִים. "הַנִּבְדָּלִים מִטֻּמְאַת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת", שֶׁעַל יָדָם נָתַן ד' נִיר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. עוֹד לֹא מֹרַק וְשֻׁטַּף הַכֹּחַ הַצִּבּוּרִי הָאַדִּיר וְאָפְיוֹ לֹא עֻבַּד יָפֶה, לְעֻמַּת כָּל הַקִּלְקוּלִים הָרַבִּים וְכָל הַזֻּהֲמָא שֶׁקָּלַט בְּקִרְבּוֹ, בְּשַׁחֵת הָעָם אֶת דַּרְכּוֹ בִּימֵי טוֹבָה וְשַׁלְוָה. אָז מָצְאָה הַהַשְׁפָּעָה הָאֱלֹהִית הָאִישִׁיִּית, הַפְּרָטִיִּית, מִקְלָט לָהּ בָּאֻמָּה וּבָאָרֶץ.

אלף שנה נמשך קיום האומה בימי בית ראשון (אם נביא בחשבון גם את תקופת השופטים והמשכן כשעוד לא היה בית מקדש קבוע). אלף שנות קיום לאומי בצילו של מעמד הר סיני, אחרי כניסה לארץ ואחרי חלוקה לנחלות. ואלף השנים לא היו זמן מספיק כדי להכשיר את נשמת היחידים לקבלת כל תקפו וזוהרו של אור האידיאה הא-להית.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה עֲדַיִן הַנְּשָׁמָה הַפְּרָטִית שֶׁל הַיְחִידִים לְקַבֵּל אֶת כָּל תָּקְפּוֹ וְזָהֳרוֹ שֶׁל אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ, וּלְהַתְאִים עַל-יָדוֹ אֶת חַיֵּיהֶם עִם עֵרֶךְ הַכְּלָל וּשְׁלֵמוּתוֹ,
נקודת התורפה הייתה אורח החיים של היחידים. האומה בכללותה ראתה את עצמה כאומה מיוחדת וידעה שהיא שונה מאומות אחרות. הכח האדיר של תודעת הייחודיות נתן לאומה את העוצמה לכבוש את הארץ ולהתמיד בחלוקת הנחלות עם כל הבעיות של התקופה ההיא, עד להקמת מלכות ממוסדת ושלימה.
אבל נדמה היה אז, שייחודנו הוא רק עניין כללי, שקיים רק בהקשר לתודעה הציבורית הכללית. וכביכול, רק לצרכים הלאומיים צריך משכן, כוהנים ומלך. העם טעה לחשוב שישנם בעלי תפקידים, יש סמלים, יש עקרונות, והם אלה שמייצגים את הייחודיות הלאומית, אבל בחיי הפרט אפשר לנהוג כמעט כשאר האדם.
אותו יהודי היה יכול ללכת לירושלים להקריב קרבן, בו בזמן שלו עצמו היה גם אליל קטן בשדה. בחזרתו מירושלים הוא הלך להשתחוות לבעל או לכמוש, למולך או לעשתורת, ולא ראה בכך כל סתירה. בית המקדש נתפס כמוסד לאומי, אבל בעניינים הפרטיים, בנחלה האישית, התנהגו על פי כללי משחק אחרים לגמרי. אף על פי שהנביאים הוכיחו את העם, המסר לא הופנם. לא חשו שיש סתירה - הֻכְרַח לְהִשָּׁבֵר אוֹתוֹ הַמַּצָּב הַנִּשְׂגָּב שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהֵחֵל לַעֲלוֹת וּלְהִתְרוֹמֵם בִּימֵי הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן.
היחידים לא חשו את האחריות לקיום הלאומי על כתפיהם, דבר שקרה רק כשהלכו אל הגלות והפכו לאוסף של יחידים, באין מקדש, כהונה, מלך ונביא.

הבית השני הוא כבר פרשה אחרת.
הַבַּיִת הַשֵּׁנִי לֹא הוּכַן לַהֲשָׁבַת אוֹתָהּ הָאֵיתָנוּת שֶׁל הָאֻמָּה, בִּמְלֹא-הַמּוּבָן.
הבית השני כבר נבע ממשהו אחר. בית שני הוא תולדה של תודעה חדשה, התבוננות חדשה של היהודים על עצמם. לא כמו בית ראשון שנבנה בידי המלך, ולא כמו המשכן שנוצר במדבר סיני על פי הצו הא-להי למשה וירד אל היחידים שהסכימו לקבלו. בית המקדש השני נוצר מתוך געגועים, מתוך רצון של "הדוּר קבלוה בימי אחשורוש" 1 . מתוך תודעה חדשה של החלטה, של רצון להיות עם מיוחד. קודם לכן לא נשמע קולם של היחידים, הם היו והסכימו, אך האחריות לא הייתה עליהם. בבית ראשון היוזמה באה מלמעלה. אולם בבית שני כל מי שבכלל הגיע לארץ ישראל היה מתנדב. הוא לא היה מוכרח לבוא.
ובהתנדבותם של אותם יחידים נבנתה תודעה חדשה. המודעות של היהודים האלה ליהדותם הייתה אחרת. זאת הייתה מודעות שצמחה על קרקע של התנגדות להיטמעות בתרבות הזרה. והם אלה שעלו לארץ והקימו את בית המקדש השני בירושלים. אלא שהבית השני לֹא הוּכַן לַהֲשָׁבַת אוֹתָהּ הָאֵיתָנוּת שֶׁל הָאֻמָּה, בִּמְלֹא-הַמּוּבָן.
הרב גם רומז על הפער בין עשרת הניסים שנעשו בבית-ראשון 2 לחמשה בלבד בבית-שני 3 . הייתה ירידה באותה האיתניות, באותה עוצמה רוחנית, והנבואה פסקה. אבל דווקא הירידה הזו, ירידת הדרגה, עשתה את התכנים הנשגבים לנגישים יותר, למובנים יותר. או כפי שאומרים היום: 'ידידותיים יותר למשתמש'. לפני כן זה היה אידיאל גדול מאד, גדול עד כדי כך שנראה היה שמרוב גדולתו הוא יכול לעמוד בכוחות עצמו, והוא גם לא ממש התיישב בתוך חיי הפרט.

לֹא כֹּחַ צִבּוּרִי יִשְׂרְאֵלִי הוֹפִיעַ עָלָיו, כִּי-אִם כֹּחַ שֶׁל יְחִידִים.
אותם יחידים גדולים כמו עזרא ונחמיה, אבל לא כח ציבורי, לא האומה כולה הגיעה לארץ כמהלך לאומי כללי גורף.

"הַנִּבְדָּלִים מִטֻּמְאַת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת", 4
המושג 'חברים' הוא מושג מתקופת בית שני. חברים לאותה קבוצה של אלה המקפידים על דיני טומאה וטהרה, וממילא נמנעים מלבקר אצל עמי הארץ בביתם ולא כל כך מתחברים איתם. הם נבדלים מהם. אנחנו רואים שיש כאן הבחנה ברורה מאד בין יהודי ליהודי. לא כמו שהיה קודם שהחלוקה הייתה לכהן, לוי או ישראל על פי הייחוס.
כעת ההבחנה היא על פי הבחירה החופשית של היהודי, עד כדי כך שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ 5 . הכהן יכול עדיין לעבוד את עבודתו בבית המקדש אבל היחס והכבוד כלפי התלמיד-חכם יהיו גדולים יותר. זו הבחנה חדשה התלויה בקבלת החלטה פרטית של הלומד: "אני אהיה כזה", אדם יכול ללמוד יותר או פחות, ועל פי זה ייקבע מעמדו החברתי. לא כח כללי אחד גדול, לא בגזירה שמימית שרירותית, אלא על פי ההחלטה האישית. כאן הצד הפרטי-האישי הוא הבולט.
מצד אחד אומרים חז"ל שראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה 6 . אלא שצריך לזכור שתפקידו של משה הוטל עליו מלמעלה, עובדה שלא ידועה לנו לגבי עזרא. לכאורה זאת הייתה החלטה של עזרא עצמו. יש סוגים שונים של גדולה. ודאי שמשה היה איש גדול ונפלא מצד אישיותו, אבל לא בשל כך נקבע מעמדו בישראל אלא לפי החלטה א-להית מפורשת ותקיפה. לעומתו, עזרא, המנהיג הרוחני שפותח תקופה חדשה על ידי יוזמה לבנות בית מקדש שני, שקול כנגדו - ומעמדו נבנה על פי החלטותיו האישיות: היבדלות מטומאה, לימוד תורה מרובה ומעמיק והתווית דרך, אלו היו הישגיו האישיים.
לא שיש בבית שני ניתוק גמור מחיים ציבוריים אבל לעומת היהדות הקודמת שהייתה נחלת הציבור כולו והמוסדות, עכשיו העניין של קיום האומה נובע במידה רבה מקבלת האחריות האישית הפרטית של כל אחד ואחד. אנשים עמלים לצורך המשך קיום האומה כולה, אבל הם תופסים זאת כאחריות אישית.

שֶׁעַל יָדָם נָתַן ד' נִיר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
אלה הם הקוצרים בשדה. כך נקראים תלמידי חכמים בזוהר, מחצדי חקלא 7 . מי שיודע לזרוע במקום הנכון ולהשקות, ולא עושה זאת למען עצמו אלא למען הכלל. זוהי עבודה פרטית למען הכלל כולו. ההשגחה הא-להית הטילה את המשך קיום האומה על עבודתם של הצדיקים היחידים, תלמידי החכמים. להיות תלמיד חכם וצדיק זו החלטה אישית, זו בחירה. לכן זהו השדה שיצמיח באחרית הימים את התשתית לגאולה.

עוֹד לֹא מֹרַק וְשֻׁטַּף הַכֹּחַ הַצִּבּוּרִי הָאַדִּיר וְאָפְיוֹ לֹא עֻבַּד יָפֶה, - כי צריך לזכור שעדיין היה בלתי אפשרי לפנות אל הכח הציבורי. ימי בית שני הם באמת פלא. 8 מצד אחד יש התפתחות והעמקה בכל בתי המדרש, תורה שבעל-פה מתפתחת ותקנות נקבעות. בתחום הציבורי אף קמה ממלכה חדשה, ממלכת החשמונאים, אבל היא לא הייתה מתוקנת כראוי. הכוהנים נעשו מלכים, והתהליך של ההתייוונות פגע דווקא בשכבה החברתית הזאת, דווקא בהם. כלומר, מצד אחד הייתה עבודה אדירה של בנין התורה, גם של הקפדה על ההלכות בבתי ישראל, אבל דווקא הכח הציבורי נשאר לא מתוקן.

כמובן שגם התורה היא עניין ציבורי, אבל יש מה שמבטא את הציבור ויש מה שמבטא את הפרטיות. מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול 9 , ואילו תלמיד חכם שמחל על כבודו - כבודו מחול 10 . התורה היא שלו, כלומר בכח שכלו ומאמציו הוא מצא לו בקעה לגדור בה גדר. ודאי שזה למען הכלל, אבל כל עוד זה שלו - כבודו מחול. זה לא כח ציבורי מפני שהוא מבוסס במידה רבה על בחירתם החופשית של האישים השונים, על הנטייה ועל הכישרון של כל יחיד. ברור שבאופן שורשי זה כח גדול שנובע מעצם קיומה של האומה, אבל בפועל זה יותר עניין אישי. וכשאנחנו בוחנים את ההלכה הזו של מחילה על כבוד, עובדה היא שניתנת העדיפות דווקא לצד האישי של הבחירה ופחות לצד הסגולי של כבוד התורה הכללי. הלא גם המלך הוא בן אדם, ואף על פי כן המחילה לא תלויה בו כי הוא הסמל, הוא מייצג את כל האומה.

דווקא בימי הבית השני לא הספיק להיות מתוקן הכח הציבורי. וכל כך למה?
לְעֻמַּת כָּל הַקִּלְקוּלִים הָרַבִּים וְכָל הַזֻּהֲמָא שֶׁקָּלַט בְּקִרְבּוֹ, בְּשַׁחֵת הָעָם אֶת דַּרְכּוֹ בִּימֵי טוֹבָה וְשַׁלְוָה.
כדי שכח ציבורי יהיה מתוקן צריכה להיות מידה רבה מאד של טהרה, שהכח לא ישחית את האוחז בו. אך אם אין טהרה הוא משחית. למה הכוח לא השחית את תלמידי החכמים? מפני שהם נעשו תלמידי חכמים על ידי מאמץ אישי, בתהליך הזדככות ובוויתורים כואבים. הם קיבלו החלטות קשות וחותכות. הם לא נולדו כאלה ולא ירשו זאת מהוריהם. התורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד 11 , בין אם הוא כהן ובין אם הוא ממזר. על פי גרסת הגמרא המקובלת, אפילו מבני בניו של המן למדו תורה בבני-ברק! 12 . התורה מונחת לה, והכל עניין של כח ההחלטה, של יכולת ההעדפה, של ויתור על משהו אחד בשביל ערך נעלה ממנו. כדוגמת הלל הזקן שנתלה על פי הארובה כדי ללמוד תורה 13 , הוא היה מזרע דוד המלך, כמו שמצאנו אחר כך שמבני בניו היו נשיאים, אך הוא לא השתמש בייחוסו אלא עמל כאחד האדם כדי ללמוד תורה. לעומת זאת כאשר המינוי, השררה והכח לא באים אחרי עבודה אישית יש קושי רב להישאר מתוקן, ואז אכן הכח עלול להשחית.
על כן -
אָז מָצְאָה הַהַשְׁפָּעָה הָאֱלֹהִית הָאִישִׁיִּית, הַפְּרָטִיִּית, מִקְלָט לָהּ בָּאֻמָּה וּבָאָרֶץ.
סוף כל סוף נשמתו של כל אדם יחיד היא חלק אלוה ממעל. עד תקופת בית שני הקשר עם היחיד כאילו בטל, כנר באור השמש, לעומת כל הקשר הנפלא של מתן תורה וקיום הנבואה. עכשיו כשהועמה החמה הגדולה כל נר ונר הפך מורגש. שרגא בטיהרא לא מהני 14 , אבל שלא בטיהרא מהני ביותר.
ההשפעה הא-להית נקלטה בנפשות. היא לא פסקה גם כשהמוסדות הציבוריים לא היו כל כך מתוקנים, כיוון שהיא מצאה מקלט בצד הפרטי האישי.

בָּאֻמָּה - באותם היחידים הגדולים שכל עבודתם כיחידים הייתה למען האומה, כמו עזרא, בתורתו והנהגתו.
וּבָאָרֶץ - גם במובן של קדושה שנייה. במה שונה קדושה שנייה מקדושה ראשונה? קדושה ראשונה היא קדושה של כיבוש. אין כיבוש של אדם מסוים, כיבוש הוא כשעם ישראל בכללותו נכנס לארץ. בטלה קדושה ראשונה ובאה קדושה שנייה, היא קדושה של עבודת הקרקע. כל אחד בגינתו ובשדהו, אם הייתה שם עבודה הייתה קדושה. והקדושה השנייה לא בטלה 15 . כי לעומת הכיבוש יכול להיות כיבוש נגדי, אבל לאותה ההשקעה היחידאית הפרטית למען האומה, כשהעובד רואה את עצמו ואת עבודתו כשיבת בנים לגבולם, אין הפסק. העובד יוצר את הרצף, מן היחיד עד למרומי הכלליות, ואפילו אם הכלליות הזו לא נחשפת במלוא עוצמתה, בכל זאת הכל מחובר אליה ויונק ממנה. ולכן הקדושה השנייה, על כל שונותה מזו הראשונה, היא זו שקידשה לדורות.
הקליטה של האידיאה הא-להית באומה ובארץ היא על ידי עבודתם של היחידים. אמנם למען הכלל - אבל עבודה של יחידים. לכן הגבולות שנקבעו לקדושה השנייה לא היו גבולות ההבטחה, לא הגבולות שכבש דוד ואפילו לא אותם גבולות שכבשו אחר כך החשמונאים, אלא רק מה שהחילו עליו חיוב שביעית. רק במקום שהוציאו לפועל את קדושת הארץ על ידי היחידים וגם זה על פי ההחלטה של בית דין.

כמובן שארץ ישראל - סגולת קדושתה בגבולות ההבטחה, אבל החיוב במצוות, כלומר הופעת הקדושה בפועל תלוי בחיבורה אל מעבדיה מתוך בחירה וכוונה לקדשה. כשם שיהודי חייב להיות בוגר ונבון כדי לקיים מצוות. אם הוא קטן או שוטה הוא לא חייב במצוות, אפילו אם הוא בנו של הכהן הגדול, הוא לא יכול לקיים מצוות. אנחנו רואים כאן שהשיקול הפרטי הוא שיקול יסודי ביותר. המדד הוא המציאות המוגדרת, הניתנת לאבחון, והיא הגוברת על כל סגולה פוטנציאלית.


^ 1. שבת פח ע"א.
^ 2. אבות פרק ה משנה ה: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".
^ 3. בתי מדרשות חלק ב, מדרש חסרות ויתרות, פרשת וארא נג: "ואותן ה' דברים שחיסר בית שני מן בית ראשון יחזרו למקומן. ואילו הן ה' דברים: אש, שכינה, ארון, כפורת וכרובים ורוח הקדש ואורים ותומים, כולן הן עתידין לחזור בבנין האחרון שנאמר (חגי ב, ט): גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".
^ 4. עזרא ו, כא; נחמיה י, כט.
^ 5. הוריות פרק ג משנה ח.
^ 6. תוספתא סנהדרין ד, ה.
^ 7. זוהר חדש מגילת רות דף פה טור ד. ומאן נינהו תלמידי חכמים מחצדי חקלא איקרון.
^ 8. להרחבה ראה הרב זאב סולטנוביץ', 'בינה לעיתים - עיון בהיסטוריה ובזהות יהודית', כרך א פרקים כ-כא, הוצאת מכון הר ברכה, תשס"ב.
^ 9. כתובות יז ע"א.
^ 10. שו"ע יו"ד רמב, לב: "הרב המובהק שמחל על כבודו... כבודו מחול".
^ 11. קידושין סו ע"א. ועיין בבא קמא לח ע"א.
^ 12. גיטין נז ע"ב. מבני בניו של המן (יש גורסים: נעמן) למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים.
^ 13. יומא לה ע"ב.
^ 14. חולין ס ע"ב. ועיין שבת סג ע"א.
^ 15. חולין ז ע"א. ועיין רמב"ם הלכות תרומות פרק א, ונו"כ שם. ועיין ציץ אליעזר חלק י סימן א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il