בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

רעיונות לפרשת שופטים

תמים תהיה. צדק צדק תרדוף. לא תסור ימין ושמאל. על סוס לא נרכב.

undefined

הרב עזריאל אריאל

תשנ"ח-תש"ס
6 דק' קריאה
תמים תהיה
"תמים תהיה עם ה' א-להיך" - זוהי מצוות עשה מן התורה. סבורים היינו כי מהו תוכנה של מצוה זו? - לא לחשוב ולא לבדוק אלא להאמין בתמימות. וכל המרבה להאמין בכוחות על-טבעיים המשפיעים על חייו בהווה, ומגידים לו את מה שצפוי לו בעתיד - הרי זה משובח. ואילו כל המרבה להתחשב בהיגיון אנושי ובחכמה מדעית - הרי הוא כופר בעיקר, ולפחות מבטל מצוה של תורה...

אך ההקשר של מצוה זו בתורה מורה דברים אחרים. קודם כל, באה התורה ואוסרת כל עיסוק במיסטיקה אלילית: "מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים". ומיד לאחר מצוה זו באה התורה ומציעה תחליף לאותם בעלי כוחות מסתוריים: "נביא מקרבך מאחיך כמוני". שימוש בשכל הישר ובתבונה האנושית לא נאסר אפילו ברמז. מה נאמר בפירושה של מצוה זו? "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו לחלקו" (רש"י). מי שהולך אל מעוננים ואל קוסמים, אל אסטרולוגים ומגידי עתידות, בעלי כוחות ומכשפים "המכחישים פמליא של מעלה" - הוא הוא העושה את ההתחכמות האסורה. ואילו מי שפועל על פי הגיונו, כאשר הוא יודע עד כמה השכל האנושי מוגבל, והוא בוטח בה' א-להיו שיתקננו בעצה טובה מלפניו לקבל את ההחלטה המתאימה - הוא הוא התמים, אשר זוכה להיות "עמו ולחלקו".

אמנם כל זה בזמננו אנו. מאז גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו - אין נביא עמנו: "מלכה ושריה בגויים - אין תורה; גם נביאיה לא מצאו חזון מה'". וכל זמן שאין ה' מקים לנו נביא אשר אליו נשמע, לא נותר לנו אלא לסמוך על "חכם עדיף מנביא", כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים". הולכים אנו על פי השכל האנושי כעיוורים המגששים באפילה בעזרת המקל המיוחד. אך בכל יום נצפה לשיבת הנבואה, אשר תאיר את הדרך לעם כולו ולכל יחיד ויחיד ממנו.

צדק צדק תרדוף
הרדיפה אחר הצדק, אוניברסלית היא. דרושה היא בכל מקום, טובה היא לכל אדם, מתאימה היא לכל זמן. משום כך תמהים אנו בראותנו את הציווי בתורה, לתת לנו שופטים ושוטרים דווקא "בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך", דהיינו: בארץ ישראל. (אמנם גם בחו"ל יש מצוה למנות שופטים, אך במתכונת אחרת). ועוד חוזרת התורה ומצווה לרדוף אחר הצדק "למען תחיה וירשת את הארץ". מה ענין צדק אצל ארץ ישראל בדווקא?

שיטות שונות יש בין הוגי הדעות ביחס אל הצדק. הנצרות, למשל, לא ראתה בו ערך. אצל הנוצרי מתרכזים ערכי המוסר דווקא בחסד ובוויתור. העמידה על "קוצו של יו"ד" של זכויות משפטיות - קטנונית היא בעיניה. ואם מצאה הנצרות כי הסידור התקין של חיי החברה דורש לעשות משפט, הפקירה אותו בידי השלטון החילוני, אשר לא ערכים מוחלטים עומדים לנגד עיניו, כי אם הסידור הנוח של החיים החברתיים והכלכליים. וכך יכלו כמריה של הנצרות להמשיך להטיף לאהבה, חסד וויתור, ללא הפרעה.

אך לא כך היא דרכה של תורה. הדקדקנות המשפטית - דרישת א-להים היא. הצדק המוחלט - ערך הוא בפני עצמו. לפני המשפט יש מקום להצעת פשרה. אחר ביצוע פסק הדין יש מקום לוויתור. אך המשפט - משפט צדק הוא. "ייקוב הדין את ההר".

השלכות רבות יש להבדל נוקב זה שבין התפיסות המשפטיות של בני יעקב לעומת בני עשיו. אך דומה כי אין כשאלת הזכות על ארץ ישראל לחידודם של הדברים: אם את הוויתור נעלה על נס, מדוע לא יוותר עם ישראל על חלק מנחלת אבותיו למען בני ישמעאל הנמקים במחנות הפליטים? ואם את הסדר החברתי הנוח אנו חפצים, מדוע לא לחפש פיתרון של פשרה על בסיס של "סטטוס קוו" התיישבותי, ולתת בידי בני הדודים את היכולת לחיות את חייהם בעצמם? מדוע להתעקש על מימושה של זכות היסטורית עתיקה תוך פגיעה בסדר העולמי החדש ובמאות אלפי ערבים מסכנים? רק מתוך ההבנה כי ייעודו של עם ישראל הוא לחיות על פי הצדק הא-להי המוחלט - ואותו להנחיל לעולם - נזכה לנחול את נחלת אבותינו. "צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך".

לא תסור ימין ושמאל
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". כך אומרת התורה ביחס להכרעתו של בית הדין הגדול. רש"י, על פי דברי חז"ל, מבאר את הציווי ואומר: "אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל".

מצוה זו עוררה תמיהה בכל הדורות, וקל וחומר בדורנו זה, שאינו מורגל בקבלת סמכות של מי שעומד למעלה הימנו: מדוע חובת הציות היא כה גורפת? מדוע יש לשמוע אל בית הדין גם כאשר לשומע ברור כשמש שבית הדין טעה?

בראשית הדברים יש לתחום את גבולות הדיון. בגמרא (יבמות צ"ב ע"א) נאמר במפורש, שאם הורו בית הדין ששקעה חמה, ולבסוף זרחה חמה - אין זו הוראה אלא טעות; ובמקרה כזה אין חובת ציות. מתי נאמרה חובת הציות? כאשר הנושא הוא שיקול דעת הלכתי ולא קביעת מציאות שכל אדם רואה במו עיניו.

כמה תשובות נאמרו לשאלה זו: לדעת ספר החינוך, יודע הקב"ה כי גם בית הדין הגדול יכול לטעות; אבל בשיקול כללי ברור שמספר הטעויות של בית הדין יהיה קטן מאד לעומת מספר הטעויות של אלה שיחשבו שבית הדין טועה. לכן, עדיף "לספוג" מעט טעויות של בית הדין מאשר הרבה טעויות של הרבה אנשים אחרים. ומעבר לכך, לפחות תהיה לנו תורה אחת ברורה וחד-משמעית, ולא תיעשה התורה לפי שיקול דעתו הפרטי של כל אחד ואחד.

לדעת ר' יהודה הלוי, בית הדין - היושב בלשכת הגזית אשר בבית המקדש - זוכה לסייעתא דשמיא בכל אשר יורה. סייעתא דשמיא זו אינה מצויה אצל אנשים אחרים. ואז, גם אם נראה להם בעליל שבית הדין טעה, עדיין יש להניח שלא בית הדין הוא הטועה אלא מי שמבקר את פסיקתו.

על כל אלה יש להוסיף נופך נוסף, בעקבות דברי ה"כלי יקר": הדעות החולקות זו על זו בהלכה - אלו ואלו דברי א-להים חיים הן. כל אחת מהן מבטאת היבט אחר ושונה של דבר ה' הגדול. לכן, כאשר מדובר בדעות הלכתיות, אף דעה אינה טעות. ישנה נקודת מבט עיקרית וישנה נקודת מבט משנית. ישנה נקודת מבט רחבה וישנה נקודת מבט צרה. אבל אף נקודת מבט אינה טעות. פסיקת ההלכה לא באה לדחות על הסף את נקודות המבט של הדעות החולקות, אלא לומר שנקודת המבט הקובעת למעשה היא זו שאחז בה בית הדין. יש להניח שהדעה שרוב חברי בית הדין נקט בה היא מבטאת באמת את נקודת המבט היותר מרכזית בנושא זה, הן בגלל שזוהי דעת הרוב, והן בגלל שבית הדין זוכה לסייעתא דשמיא. החולק על בית הדין אינו טועה באופן עקרוני. גם דעתו - "דעת תורה" היא. אלא שפסק ההלכה האחד, המחייב את כל ישראל באשר הם שם, הוא פסק ההלכה המשקף את דעתו של בית הדין הגדול אשר בירושלים. על כן יש ללכת על פי הוראת בית הדין, אפילו אם יאמרו לך על שמאל שהוא ימין.

על סוס לא נרכב (תש"ס)
לא ברור הוא הציווי שמצווה מלך העולם את מלך ישראל (י"ז ט"ז): "רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס...". מה רע בסוסים? האם אין בהם צורך? ומדוע יש לצוות את המלך שלא ירבה לו דווקא סוסים? שני כיוונים נידונו במפרשים, ואנו נלך בעקבותיהם.

לדעת הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ג) אסור לו למלך להחזיק סוסים מיותרים: "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים - אסור". מנהג מקובל הוא אצל דיקטטורים, שלא לנסוע במכונית בודדת. מעבר לשיירה של כל הפקידים והעוזרים, נוסעת לפניהם שיירה של רוכבי אופנועים הנותנים את הכבוד להוד מעלתו (ומי שרוצה לראות, מוזמן לראות את שיירתו של הוד מעלת ראש רשות האוטונומיה...). אם מלך ישראל זקוק למכונית שרד מהודרת, הדבר מותר. אבל כלי רכב של כבוד - שאינו עומד לשימוש אלא להתפארות - הוא שנאסר על מלך ישראל. ומכאן למדנו, כדברי המהר"ל מפראג (ב"גור אריה") ש"אפילו אם מרכבתו הרבה מאד - מותר, ואינו אסור אלא סוס של בטלה... אבל למרכבתו ירבה אפילו מרכבתו הרבה, כפי אשר ירצה...". ולפיכך מותר למדינת ישראל להחזיק בימ"חים את מספר הטנקים והתותחים הדרוש להגנתה, ללא כל הגבלה.

לא כן היא דעת הרמב"ן, הנותן נימוק אחר לאיסור להרבות סוס: "לא ירבה לו סוסים - אפילו מארצו... שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד, אבל יהיה מבטחו בה' א-להיו". וזה כפי שנאמר בישעיהו: "הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו". ולדעת הרמב"ן יש להחזיק בימ"ח מספר מינימלי של טנקים ותותחים, ולסמוך על ישועת ה', שאין לה מעצור להושיע ברב או במעט.

הרמב"ן חוזר על אותו עיקרון גם בהמשך הפרשה, העוסקת במלחמת מצוה: "שלא יבטחו בזה בגבורתם ולחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה; רק שישיבו לבם אל ה', ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה...". אך טעות תהיה בידינו אם נחשוב שהרמב"ן סבור כי אין לנקוט שום מאמץ של ממש כדי לנצח במלחמה. אם כך היתה דעת התורה, לא היה צריך למנות שרי צבא לצבא ישראל: נדרש היה לתת פקודה אחת: "קדימה הסתער", ולרוץ בהמון אל מול פני האויב. מדוע, אם כן מצווה התורה "ופקדו שרי צבאות בראש העם"? הרמב"ן עצמו עונה על כך ואומר: "כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם...".

דרכו של הרמב"ן - מורכבת היא: מחד גיסא, יש לפעול בתבונה ובהשכל כדי לנצח במלחמה. יש להתארגן, למנות שרי צבא ולפעול כצבא מסודר הפועל בצורה מתוחכמת, כפי שנהגו יהושע בן נון ויהודה המכבי. מאידך גיסא, אין לו למלך ישראל להשליך את כל יהבו על כוחו ועל תבונתו. יודע הוא כי יש מנהיג לעולם; ועל כן אינו דואג יותר מידי ואינו מכין מקדמי ביטחון מוגזמים "למען הרבות סוס".

מחלוקת זו, שבין הרמב"ם לבין הרמב"ן, מלמדת אותנו את האיזון הראוי שבין ההסתמכות על הנס מצד אחד, לבין היוהרה וההסתמכות על כוחו של אדם מצד שני. זוהי דרך האמונה והביטחון, הראויה להנהגת מלכות ישראל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il