בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

הרב אליעזר בן בתיה

מתוך מגד ירחים גליון 111 בהוצאת "בית הרב"

רוח שפת הקודש

undefined

הרב בניהו ברונר

טבת תשס"ט
4 דק' קריאה
הַשָּׂפָה, מִתּוֹךְ שֶׁהִיא נוֹבַעַת מֵרוּחַ הָאֻמָּה, פּוֹעֶלֶת הִיא לְהַטְבִּיעַ יָפֶה אֶת חוֹתַם הָאֻמָּה עַל-יְדֵי הִתְגַּבְּרוּתָהּ וְשִׁלְטוֹנָהּ בַּחַיִּים וּבַסִּפְרוּת. (אורות ישראל ז, יא)

השפה העברית שהיא שפת הקודש איננה כלי שימושי בלבד הרב מלמד אותנו "שהיא נובעת מרוח האומה", מקורה בחלק הנשמתי-הרוחני של עם ישראל, ולכן ככל שמשתמשים בה יותר בחיים ובכתיבה - כך היא משפיעה קדושה בחיים הגלויים. בחודש טבת אנו נקראים לחיזוק לשון הקודש. בחודש זה תורגמה התורה ליוונית בימי תלמי המלך (מגילה ט, א) והדבר מבטא את תחילת תהליך התבוללות ישראל בעמים, וכך כותב הרב על חודש טבת: "בתחית שפת קודש תנוב דעת אלוהים, ואך בדעת אלוהים תמצא השפה נשמתה" (מאמרי הראי"ה, ב, עמ' 500), שפת הקודש מביאה אותנו ל"דעת אלוקים", וקרבת אלוקים נותנת לשפה את תכנה הפנימי, ומגלה את עובדת היותה שפת הקודש.
הלשון היא צורת ביטוי המתארת את המציאות מתוך נקודת המבט של האדם המדבר, "כל לשון נובעת מהשקפה מיוחדת על המציאות. השקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית" (אורות ישראל ז, יב). עם ישראל מתבונן על המציאות במבט של קדושה. התבוננות מיוחדת זו מבוטאת בשפה העברית, "וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית" (שם). חיי החול הרחוקים מהקדושה מרחיקים את העם מאהבת השפה, והשפה מאבדת את חינה המיוחד:
"הריחוק מההשקפה הקדושה נוטל את זיו השפה, ואע"פ שיטיפו הטפות רבות לחבב אותה, מפני כמה טעמים, שנראים הגונים, מכל מקום בתוך המגמה של החיים, הפונים אחור למגמת ההשקפה המלאה קודש, מסתתרת שם שנאה לרוח השפה" (שם).
השימוש בשפת הקודש, כשם שנתבאר לעיל, מפתח "דעת אלוקים". השפה פועלת על המשתמש בה, שהרי היא שפת הנבואה: "זיו העולם מתגלה על ידי לשון הקודש, זאת היא השפה הברורה, המכוונת להשקפת העולם של אספקלריא המאירה, הכוללת בתוכה את סגולת הדעת בתור כח פועל, לא רק כח סוקר ומצייר את היש, כי אם כח מחולל ומוליד, מוציא את ההוויות לאור עולם, מן האין אל המציאות. העולם, בלשון הקדש נברא" (שמונה קבצים ו, ז). "אספקלריא מאירה" היא לשון התורה; נבואת משה רבינו קרויה בפי חז"ל בשם זה. השימוש בלשון הקדש משפיע על האדם, ונוטע בו את הכח לחדש. לא מדובר כאן רק בכלי שמתאר את המציאות הקיימת, את "היש", אלא בכח שעשוי לברוא "יש", כשם שהקב"ה ברא את העולם בלשון הקדש. אנו מתארים את הבריאה על ידי כח הדיבור: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א), ובתפלה "ברוך שאמר והיה העולם". הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות ל, יג) מבאר את מעלתה של לשון הקודש שבה נברא העולם, בה נתנה התורה ובה ה' מדבר עם נביאיו. (ועיין שם גם בדבריו על דעת הרמב"ם).
הרב עודד את מוסדות החינוך שילמדו בעברית. במכתב ל"תלמוד תורה" בלונדון הוא משבח אותם על ההוראה בעברית, במיוחד בגלות: "המוסד אשר נטעתם בו גפן אדרת בתוך הגולה, להחיות על ידו את לב הדור הצעיר בחינוך היהודי מורשת קהלת יעקב. כאשר הורו לנו חכמינו הקדושים, את חובת איש מישראל לבניו "כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש, ומלמדו תורה" (ספרי, עקב, פס' ו). ובתוך הסביבה ההומיה, אשר קול יעקב תורתו ושפתו כמעט שלא נשמע, מפני קול המונה של הכרך הגדול בירת הממלכות אשר אתם יושבים בה" (אוצרות הראי"ה ח"א עמ' 457).
במסכת שבת (יב, א) מסופר על רבה בר בר חנה שהלך אחר רבי אלעזר לבקר חולה. רבי אלעזר התפלל עליו עתים בלשון הקודש ועיתים בארמית, ושואלת הגמרא: כיצד נהג כך, והרי רב יהודה אמר שאדם לא ישאל צרכיו בארמית? ורבי יוחנן אמר שמלאכי השרת אינם נזקקים ללשון ארמית? עונה הגמרא שחולה דינו שונה, כיוון ששכינה עמו.
בספרו "עין אי"ה" (שבת א עמ' 31): מסביר הרב : "יש חיבה גלויה ללשון הקודש בישראל מפני שהיא שפתנו הלאומית", ולכן קיימת עדיפות ללשון הקודש, וראוי להתפלל על חולה בלשון הקודש, ובמיוחד
"בשאלת צרכיו ראוי לשום לבו אל היסוד הכללי של כלל האומה, כי מכל מקום סוף כל סוף אין דרך אחר לכל חמדת התכלית הגדולה לבא בעולם כ"א ע"י גדולתם של ישראל" (שם).
ראוי לבקש מה' בקשות דרך עם ישראל שהקב"ה משפיע עליהם טובה, אבל לעיתים צריך לדעת שהתוכן הפנימי נעלה מן השפה, ולכן בביקור חולים כשהשכינה עם החולה אין צורך באמצעי הלאומי של שפת הקודש, כיוון שהשכינה היא המטרה:
"כשאדם עסוק ברושם דעה זו הנעלה, איננו מקפיד על הלשון כי אם על התכן, שיהיו דברי חפץ מלאים זיו אור תורה ויראת ד', ואינו צריך לסיועם של מלאכי השרת כ"א לפני ד' ישפך שיחו. 'שמע', בכל לשון שאתה שומע" כשאדם כה קרוב אל ה' כמו בביקור חולים, הוא יכול להתפלל בכל לשון, וכמו בקבלת עול מלכות שמים שמותר לומר "שמע ישראל" בכל לשון.
לשון הקודש הוא אחד מן הביטויים הלאומיים המרכזיים של עם ישראל, על כן יש להקפיד לדבר בה וללמוד אותה: אין ספק כי בדורנו, תחייתה של השפה היא אחד מחזיונות המופלאים אשר זכינו לו. לעיתים, אמנם ניתן להשתמש גם בשפות אחרות כמו בתפלה על חולה ששכינה עמו או כדי לתקשר עם אומות העולם ש"הרי שאין אנו מתגדרים בהלאומיות הפרטית שלנו בתור תכלית האחרונה, כי התכלית האחרונה היא קדושת שם השם ית' שימלא כבוד ד' את כל הארץ" (שם).


לתגובות, הארות ופניות: betharav@zahav.net.il.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il