בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימודי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

מוסר אביך

undefined

הרב מיכאל יומטוביאן

תשע"ג
23 דק' קריאה
להלן ננסה לתמצת את דברי מרן הראי"ה זצ"ל בספר מוסר אביך בפרק ב' סעיפים ד' וה',הסעיפים ארוכים ולעיתים הלומד "מאבד" את ההבנה והכונה בהם.
אין בסיכום זה כדי להתיחס לכל דברי הרב בסעיפים אלו אלא לעמוד על הרעיונות המרכזיים המובעים בהם, הבנת הרעיונות המרכזיים תועיל בעז"ה להבנת שאר הפרטים.
דברי הרב מחולקים לפיסקאות, אנו נלך בדרך זו ונסכם וניתן כותרת לכל פיסקה בפני עצמה.
שילבנו בסיכום ציטוטים מדברי הרב עצמו.
בסעיף ד החלוקה לפיסקאות ברורה לכן לא ציינו את ראשיתה וסופה של כל פיסקה אותה אנו מבארים, אך בסעיף ה' ציינו תחילת וסוף כל פיסקא.

להלן הפסקאות בשלימותן, ולאחריהם הביאור:
ד. שלמות העבודה מאהבה לרצון ד' בלבד
בראש דבריו כתב החסיד בספר מסילת ישרים, שיסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. הורה בזה שני עיקרים, שביארם במאמר דרך חכמה אשר לו:
כי ענין חובתנו הוא כל המעשים הטובים וכל המדות הטובות, וכן כל האמונות האמיתיות, ועיקר הכל ההשגה האמיתית, כפי חק האדם, בשלמות הבורא ית' ובהנהגתו ובדרכיו הישרים, שהוא מנהיג בהם את בריותיו;
אבל כל התכלית הזה של המעשים הטובים, ודאי שלא יבאו לשלמותם כי אם בטוהר-הכונה. אלא שגם הלימוד והעיון בדברים האלהיים, אם יהיה כדי להשקיט צמאון נפשו המשכלת, שמשתוקקת לדעת דברים גדולים, לא יבא לתכלית כלל, כי אם, אלא אם תהיה מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו, שהוא ית' צוה אותנו בחסדו ורחמיו להשלימנו בשלמות הגדולה הזו של השגת ידיעתו ית'. וזהו ענין המבט ומגמת-הפנים שזכר כאן.
וראוי לבאר ענין העבודה מאהבה ולשם עשיית נחת רוח ליוצרו גם להבנת קטני השכל כמוני, כי רבים לא ירדו לעומק הדברים: איך תתכן אהבה של איזו שלמות, אם לא תהיה מצד העושה בעצמו?
אמת הדבר, שלדעת מהו שלימות אמיתי וטובה של אמת, דעת כל מבין תקבל שאין לאדם להבינה על בוריה, שהרי אפשר להשם יתברך שיעשה טובות מופלאות ויכשיר את הנפש לקבלן מה שלא יצויר כלל, על כן עלינו בודאי לבחור לעשות כל מעשינו כפי השלמות האמיתי שהוא ית' יודע שהוא שלמות נבחר, ואם נעשה את מעשינו לשם שלמות שאנו מציירים או משכילים אותו דוקא, ודאי אנו ממעטים באמתת הכונה. כי כמו שלא היינו משיגים כשהיינו במעי אמותינו, או אפילו כשהיינו יונקי שדים ועוד יותר באים בשנים, את ערכי הטובות הרבות שיעד לנו החונן ורחום ית' כעת מנחלת ד' בנים וכל קנין, ובפרט נועם החכמה ונחת-רוח של עשיית טוב וחסד והיכולת לזה, כמו-כן אין אנו יכולים לצייר את גודל הטובה שעתיד להנחילנו בלכתנו בדרכיו לטוב לנו, וכן יעדו לנו כל הנביאים כמעט וחז"ל, והשכל הישר משיג אמתת הדבר מאד.
אבל מקום השאלה היא לפום-ריהטא, כי כל מה שתגדיל ותאדיר את עניין הטוב הגדול, אבל סוף-כל-סוף איך תהיה מגמת פנים של כל פועל אל טוב שהולך לא לו? ואם כן, איך גינו חז"ל את העובד על-מנת לקבל פרס [13] ואמרו עוד (עבודה זרה יט, א): "במצותיו חפץ מאד - ולא בשכר מצותיו", ובזוה"ק [14] אמר שהוא גנות גדול, ש"כל טיבו דאינון עבדין לגרמייהו אינון עבדין", וכן האריכו בזה רבותינו המקובלים באי בסוד ד'.
אבל כאשר נתישב מעט, נראה שדרך השכל הוא שאין לו שלמות כי אם עם היושר, והשכל עם היושר הוא שלמות הנפש, כמו שהחיים עם כל צרכי החיים הוא שלמות לגוף. נראה שאין ראוי כלל לאדם בן-דעת שיהיה עובד את השם יתברך זולתי מאהבה ולעשות נחת-רוח ליוצרו למלא רצונו הקדוש. אע"פ שזהו עצם רצונו, שיבא האדם לכלל השלמות הגדול והנכבד מאד, מכל מקום אין המעשים ראויים שיפנו כי אם לתכלית עשיית רצונו בלבד.
והנה נראה אדם אחד, שהוא בעל לב נכון ואוהב צדק וחסד, נזדמן לו להציל מדינה שלמה, שיש בה אנשים לאלפים ורבבות, מאיזה אסון כללי שהיה מוכן לבא עליהם, כגון שראה בחכמתו שבעוד ימים במספר יהיה בכל שטח המדינה רעש-הארץ נורא ואיום, עד שבהכרח לא ישאר מהם איש, והוא הזהירם והצילם, שהוציאם גם-כן בהשתדלותו ויכלתו מהמדינה ההיא אל מקום שוקט ובטוח. ובשביל זה, כששמע איש אחד מהטובה הגדולה שעשה, שלח לו אלף שקל כסף למנה. ואם תהיה שמחת האיש ההוא בשביל אלף השקל כסף גדולה יותר משמחת נפשו בשביל הצלת כל אותן האוכלוסין, ודאי שתהיה שפלות גדולה ופחיתות-ערך מנפשו, והעדר-שלמות עד שראוי יהיה לכל איש-דעה להתאונן על פחיתותו.
וכאשר נחקור היטיב שורש זה הפחיתות, וטעם ההחלט על זאת הנטיה שהיא פחיתות, הוא מפני הערכתנו בערך נפשות בני-אדם ויקרת כל נפש, ונתקבץ בדעתנו הטיב הכולל והיקר המקיף כל הנפשות הרבות, עד שנבזה בעינינו כנגדו זאת הטובה החלושה של אלף שקל כסף. ואם היה זה המקבל שלם בהכרתו, אי אפשר כלל שתהיה נחשבת אצלו טובתו החלושה נגד הטובה הרבה שעשה, וכל זה בשביל הכבוד והערך המושכל לנו ברבבות אלפי איש.
ועתה נבוא חשבון, כאשר נתבונן בשלמות הבורא ית' וכבודו שאין לו קץ ותכלית, אע"פ שאין לנו השגה וערך במה לצייר, מכל-מקום אנו יודעים שכל הכבוד והיקר והערך המרומם שישנם בכל הנמצאים כולם. מרום מעלה עד תחתית שפל, לכולם האציל מכבודו ויקרתו ושלמותו אשר אין ערוך אליו, וידענו ברור שרצונו ית' הוא יותר ויותר יקר ויותר נכבד באין ערוך והמשל כלל מכל יקר וכבוד ושלמות שבכל הנמצאים כולם. אם כן, היתכן שיתישב בשכל הישר לחוש או לחשוב על היקר ושלמות שמגיע לו לנפשו, ועל ידי זה מתמלא רצונו הפרטי, אם יודע הוא שע"י מה שהביא עצמו לשלמות (וגם כל הנבראים כנודע מסוד ד' ליראיו) עושה בזה הוא רצונו של הבורא ית', שדבר זה הוא יותר חשוב ונכבד מכל הנמצאים עצמם עם כל כבודם ויקר תפארתם, שהכל שלו ומידו ית' להם כל החיל הזה?! אם כן, בודאי אחרי שיתברר לו זה ברור כפי אמתת הדבר, אי אפשר כלל שתסבול נפשו מצד השכל והיושר שום כונה בעולם כי אם, אלא עשיית נחת-רוח לפניו.
ומזה נבין גודל החכמה והשלמות, שהישירונו לה חז"ל בעצתם ואזהרתם (משנה אבות א ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ודייק לומר "עבדים" ולא "בנים", לשלול אפילו מילוי הנטיה הטבעית של קדושת הנפש הצמאה אל ד' ואל דבר קדשו.
ואף אם קצרה דעתנו להבין זה בפרטיות, מכל מקום ע"י קשר האמונה השלמה וההבנה הכללית בזכות העבודה יאירו עינינו במאור תורה ונזכה להיות מיראיו וחושבי שמו, כי המעשה והכונה הכללית ודאי מנשאים את הנפש למקור החכמה שממנה חוצבו, ושם יראו הדברים בבירורם באור פני מלך חיים.

עוד יש מקום לענות בזה, שכאשר נחקור על מהות השלמות של חיים שלמים, נאמר כי בהכרח כל ענין חיים הוא רצון והכרה [15], ויתעלו הדברים משפל ערך עד רום מעלה של חיי נשמת-חיים השלמה, שהיא עצם האדם.
והנה, שלמות החיים מצד ההכרה , ודאי שראוי שיהיה בנכבד שבמוכרים ידיעה בנכבד שבידועים, והוא ידיעת הבורא ית'. אמנם כאשר לא נשיג ממנו ית' כ"א ← כי אם, אלא בחי' ההנהגה והחכמה שבבריאת העולמות, נודע שזהו באמת עיקר השלמות לנבראים, שהרי השלמות הוא חל על עצם הנושא השלמות, אם כן זהו שלמותו שיגיע מצד שלמותו לזה המקום שהוא מציאותו והוייתו, וכיון שכל הנמצאים ברא ית' בחכמתו ורצונו, תהיה שלמותם כהכרתם חכמתו בהויתם ובריאתם והנהגתם.
והנה, כשם שצריכה החכמה להשתלם, כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם [16].
והנה, מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה, כן צריך שלמות ברצון , וכשם שענין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהיה דוקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהיה על-ידי שיהיה רצונו שלם כל-כך במה שיהיה בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. אם כן, אי אפשר כי אם, אלא שיהיה רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים.
וכיון שביארנו שזה ענין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל (משנה אבות ה כ): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ומעתה בין תבין, כי מה שאמור לנו בדברי החכמיס [17] "עבודה צורך גבוה", והחכם מכל אדם ברוח הקודש אמר (משלי טז ד): "כל פעל ד' למענהו", ו(משנה אבות ו יא): "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" שאמרו חז"ל, שזה מראה שהכל ברא בשבילו ית', שלכאורה הדברים קשים לשמע מצד השכל, ומצד שנראים חס ושלום כמרפים ענין העבודה מאהבה, שהרי העבודה מאהבה תבחן לפי גודל כונת המטיב לטובת המקבל, כמו שהאריך לבאר החסיד בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, וזולת זה יהיו לפום-ריהטא סותרים למה שכתוב (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", ו(איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו", וכיו"ב בדברי חכמיס[18].
אבל אחרי ההבנה השלמה, אין הדבר מתברר בשלמות כי אם, אלא דוקא ע"י שני מיני המאמרים יחד: שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמתית והגדולה ונפלאה, ואחרי שאין זולתו יודע שלמותו וכבודו יתברך שמו ויתנשא, יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ושוה כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו, כי כל שלמות זולתו בטלה במציאות נגד זה השלמות הגדול והקדוש, אחרי ידיעת האמת, על-כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו. אם כן, זהו גודל החסד שאין לו ערך והמשל כלל, ועל כן ודאי עולם חסד יבנה, ואם נצדק מה נפעל לו, מצד עצמו, לולא שחפץ לזכותנו בזאת המעלה של מילוא רצונו. ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.
ברוך ד' לעולם אמן ואמן.



ה. המשך שלמות העבודה, בשבח הענוה ובהשגת אמתת המציאות והחיים
והנה, מכלל הדברים האלה אנו למדים שבחה של מדת הענוה, ואיך היא תכלית כל הטוב האמיתי.
כי כל מערכי הבריאה והמציאות בכלל סדר השם יתברך על-פי האופן שנמלא רצונו בהנהגותינו על-פי חוקיו האמיתיים, שהם חיי עולם. וטעם זה הדבר, שסדר אשרנו במילוי רצונו, כדי שיגיענו השלמות היותר נכבד ונשגב וקדוש שכל חפציו לא ישוו בו, שהוא עשיית נחת-רוח לפניו ית'.
והנה, כל זמן שהאדם מדמה בעצמו שמצד עצמו יש בו חשיבות, יש לו איזו המשכה שעל כל פנים, בכל זאת / לפחות יעשה הטוב שהוא התורה והמצווה בשביל שיגיע לו טוב, ואינו יכול כל-כך להבין, שכיון שיש בזה הדבר מילוי רצון הבורא, נמצא שזה נשגב ונכבד ויקר מכל יקר ועילוי שבעולמות כולם, לאין קץ ותכלית, ואם-כן אין מקום בשכל ופחיתות גדול הוא, שיהיה נערך טוב המגיע לו מצד עצמו. אבל כשיבין האדם, שכל עילוי שיכול לחשוב על עצמו אין זה בחק עצמו כלל, שגם עילוי המציאות היותר שפל - רק מיד הבורא ית' הוא לו, ושפעו הקדוש הוא שמנשאו, וכמו שכתוב (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" [19], אם-כן הכל שלו ית', ומצד עצמו אינו כלום.
וכיון שאין האדם יכול לצייר בעצמו כמעט ענין האפס הגמור, ומכל שכן שיקנה לו קנין בנפשו ע"י זה הציור, שהוא מצד עצמו אפס ממש, אך על כל פנים, בכל זאת / לפחות ראוי לאדם לצייר בעצמו, שכל הרעות הן רק העדר הטוב, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים, אם כן יכול לצייר עד כמה שפל ובלתי-נחשב הוא הנמצא, אם הוא בעל הֶעֶדְרִים, בודאי ראוי שזה השפלות יהיה לו מצד שהיה לגמרי בכלל הֶעְדֵר לולא שפע הבורא ית' וחסדו, אם כן במשקל צדק ואמת אינו נחשב כלל שום דבר כי אם, אלא הבורא ית', וכל החשיבות שיש בכל המציאות הם מקרים מדומים בהם ושייכותם רק לו יתעלה. וכאשר יתברר זה היטב לאדם, לא יעלה בלבבו שום תשוקה כלל כי אם, אלא מילוי רצון קונו ועשיית נחת-רוח לפניו.
וזהו שאמרו חז"ל באבות דרבי נתן [20] על משה רבנו ע"ה ← ע ליו ה שלום, זכרונו לברכה בענותו, ששלשה מוכי שחין הם, והיתה דעתו של משה נמוכה מכולן, והיינו שכל כמה שמתברר אצל האדם איך שאינו נחשב מצד עצמו, וכל החשיבות הנראית בו הוא רק מצד הבורא ית', והוא יתעלה הוא השלם-בתכלית הנכבד והנורא, יבחין שהוא חוץ משורת השכל והיושר שיהיה פונה בהשתדלותו בעבור הטוב המגיע לו מצד שהוא מגיע לו, כיון שיודע שיש בזה נחת רוח להבורא ית', שכל התכליות והחפצים ראוי ומחויב שיהיו בטלים בערך התכלית הגדול והקדוש הזה שאין ערוך אליו, וכל מה שידע זה האמת יותר, יגיע יותר לשלמות הרצון שיהיה רצונו ממש כרצון קונו, וזהו חיי האמת, כמו שכתוב (משלי ח לה): "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'", דייק שהפקת הרצון מד' זהו החיים.

ולמבין ומשכיל ע"ד אמת יאמר מזה, שאחרי שאנו רואים שכלל המציאות שלם והולך אל דרך השלמות בכלל, וכמו שיעדו לנו הנביאים שתמלא הארץ דעה את ד' [21] וכלם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם [22], וגם הפילוסופים משכלם הבינו שעתידים ימים לבא שיהיו כל האנשים פונים רק לידיעת השם יתברך, והוא מפני טבע השלמות שמצאו, ואנו יודעים זה יותר מבורר ומוחש; וכיון שהכל הולך ומתעלה, ואחרית הזמן אין לו קצבה ותכלית, מוכרח לומר שענין השלמות כך הוא באין סוף ותכלית, והוא ידיעת שמו ית'.
וכיון שאנו משיגים, שאין השלמות חלה על ענין החכמה לבדה כי-אם על החכמה והרצון, והרצון הוא העיקר, אם כן ראוי שכשם שמעלת החכמה נכונה להיות שלמה עד אין קץ ותכלית, כן ראוי שתהיה מעלת שלמות הרצון באין קץ ותכלית, ואין שלמות לרצון כי אם, אלא שיהיה נוטה רק לרצון הבורא ית', שכמו שאין שלמות לחכמתו של כל נברא כי אם, אלא מצד חכמתו ית'. כן אין שלמות לרצון כ"א ← כי אם, אלא מצד רצונו ית'.

והנה, אם היה חס וחלילה, חס ושלום המציאות נמשך בחיוב, כטעות קצת הפילוסופים, לא היה מקום לשלמות הרצון כלל, ואנו מכירים שכשם שצריך שלמות חכמה כן צריך שלמות רצון לשכלול החיים השלמים, אם-כן כשם שחכמינו ית' (...) המושגת לנו היא מקור חיינו בענין החכמה, כן הוא רצונו מקור החיים בענין הרצון.
וכן הכופרים האומרים מציאות חומר קדום, יש לדבריהם לכל נמצא שלמות עצמית גם-כן, ואם-כן, אי אפשר כלל שיהיה מלא רק מרצון בוראו, כיון שהמילוי אינו כפי שורת השכל לפי דבריהם, שאיך לא ימצא כלל רצון לטובת דבר שיש לו איזה מציאות, ואם-כן אי-אפשר כלל לדבריהם לבא לתכלית שלמות הרצון.
אבל אמתת הדברים מאירים עיני השכל כפי דרך התורה הנאמנה, שאין מציאות כלל לשום נמצא זולתו ית', ואם-כן אין ראוי כלל לפי השכל שיהיה רצון אחר כי-אם רצונו, וכשיתבררו הדברים היטיב לכל הנבראים, כשיבא זמן השלמות, אז לא יהיה בכל המציאות כי אם, אלא רצונו ית', והכל יהיו דבקים ברצונו ומשיגים כבודו, ויהיה תכלית השלמות.
אם כן, יסוד הבריאה ושלמותה תלוי בשלמות הענוה, ואמרו חז"ל במדרש רבה על פסוק (בראשית א א): "בראשית ברא אלהים": " הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" - בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם מזכיר שמו ואחר-כך מזכיר מעשיו, אבל הקב"ה הזכיר מעשיו ואחר-כך הזכיר שמו". שמצד שהענוה היא יסוד כל השלמות של תכלית הבריאה, רמזה הוא-יתעלה בפתח דברי תורתו הקדושה.
ולפי זה, יש לומר שני ענינים בענוה:
ה א' מצד הכרת רוממותו ית', לא יחשכ אצלו רצונו כלל נגד רצון קונו;
והב מצד הבחנתו השלמה שמבלעדו ית' אין מציאות כלל, לא יהי' במציאות שום רצון אצלו זולת רצונו ית'.
ונמצא שיראה היא מצד חכמה וענוה מצד רצון, ורצון הוא יותר נשגב בענינו מחכמה, שהחכמה היא כלי-תשמיש שהרצון השלם מתגלה על ידו. אם כן, מה גדול ערך המרגלית הטובה שכפי חז"ל (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה", כי מצד חכמה ושלמות אין הכרה לשלמות האמיתי, שהוא יסוד התורה, אלא מצד רצון הטוב שהוא החיים האמיתיים. והתבונן בדברים.

והנה, לפי הדברים האמורים נדע, כי ענין הכונה הפנימית שבכל תורה ומצוות היא העולה למעלה, שהרי מצד המעשה עושה הנברא, והכונה והרצון מקושרת לרצון בוראו ית', והיינו שקראו בזוהר הקדוש לדחילו ורחימו "גדפין", ואמרו [23] ד"כל פיקודא ואורייתא דאיהו בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". אבל כשיושפע עליו שפע אור הדעת וחיי הרצון, ידע ויכיר את עוצם כח המעשה, ושהיא בעצמה היא ענין שלמותו ית' וכבודו. אבל העליה לזה אי-אפשר כי אם ע"י החכמה והרצון, ששורש לשניהם היא האמונה.

ועל-פי הדברים האמורים למעלה, נדבר עוד דברים בעזרת ה' יתברך. אם כי הייתי ירא וחרד ללכת בין הררי אש עם דלות מעשי וקוצר שכלי. אבל כאשר פתח לנו פתחי צדק האר"י ז"ל ויתר חכמי האמת בדברים קצרים בענין העבודה שהיא לצורך גבוה, והדבר שגור בפי רבים, ולא רבים יבינו עומק הדברים, ולמי שלא יבין הדברים לא יועילוהו הדברים אבל יזיקוהו, אם החל לחקור קצת ולא בא אל הכונה. לפחות באופן המספיק לישוב הדעת הנטועה בנו על-פי החכמה והיושר, על-כן אפרש הדברים למען כבוד שמו ית', ויצטרפו עם האמור בזה עד כה.
כי הנה, (שבת נה, א): "חותמו של הקב"ה אמת", וכל מעשהו והנהגתו ורצונו כביכול הכל אמת וצדק ויושר בודאי [24].
והנה, זה יבין כל בן-דעת, שהאמת אינו משתנה בשום פנים, ואין הפרש לנטיית הנהגה לדרך שלמות היושר והצדק, אם תהיה תוצאותיה מילוי רצון המנהיג או זולתו, רק שיהיה על-פי שורת החכמה והאמת. והנטיה מכונת היושר והאמת, שהיא שלילת המעלה, ודאי אינה דוקא מפני שהוא נוגע לזולתו. אלא מצד שהוא שלא כשורת החכמה והאמת.
ואם יציל האדם את עצמו מאבדת גופו ממים רבים וכיו"ב, ואגב זה יציל גם-כן זבוב אחד, אם יהיה שמח בכונתו על הצלת הזבוב ומשים זה לעיקר יותר מהצלתו את עצמו, זהו פחיתות והיפך החכמה והיושר, כמו שנחשוב נגד היושר והחכמה את האיש השמח באלף הכסף יותר מבהצלת הרבבות אלפי איש שזכרנו.
אלא שמצד רגילותנו בגופים האפלים, שבקשתם הטוב אינה באה מצד השכל והיושר הכללי רק מצד ההרגשה הפרטית, וההרגשה לא תעבור את גבול עצמו כלל. על-כן קרוב מאד דרך הטעות בדבר הנוגע לעצמו, מאשר במה שנוגע לזולתו, עד שבדרך מקרה יארע ברוב, שההנהגה שלשם עצמו לא תהיה בנויה על-פי הצדק והחכמה האמיתית, וההנהגה הטובה שלשם זולתו, כיון שעיקר השימוש בה וההערה לה הוא מענין החכמה והיושר, תהיה מונהגת ביותר על פיהם. אבל אין זה כי אם, אלא מקרה, ובמקום שאפלת הגוף אין שם, ומעלת בקשה וחפץ שתהיה פחותה ממעלת החכמה והיושר אין שם, ודאי המשפט שוה לגמרי, ואי-אפשר כלל שישתנה בין יהיה מצד רצון המנהיג או מצד רצון המונהגים.
ועתה נאמר, כי כל עניני העבודה והמוסר והכניעה לאל ית', המיוסדת על יסודי שפע חסדו וטובו וכונתו להיטיב לנו, ודאי אמת גמור הם, אבל בתורת כינוים הכונה היא התולדה שנולדה לנו מזה מאמונה ובטחון והמסר הנפש לו ית'. אמת ברור הוא, מפני שאם היה מקום בשלמות השכל והחכמה והיושר שתהיה עצם הכונה להיטיב ודאי כך היתה, אלא שאנו מתבוננים מצד גודל רוממותו ושלמותו וחשיבות רצונו, שאין קץ ותכלית לזה, ואין זה כלל שורת החכמה והצדק שתהיה במציאות שום כונה להיטיב לזולתו שולטת במקום שיש שם מילוי רצונו ית' כביכול, נמצא שבכלל מילוי רצונו הכל בכלל, כמו שֶטִּפַּת המים היא בכלל מי הים, ובחינת החסד היא רק על הידיעה המושגת לנו. שאם לא היתה מושפעת לנו ידיעה מאתו ית' באופן זה הנעלה, אף על פי שאנו יודעים כעת שאין זה משורת השלמות והחכמה לשמוח בזה בעיקר, מכל מקום, סוף-סוף לא היינו באים לזאת המעלה הרוממה שבקרבנו לעבודתו ית', ועיקר בקשת תשוקה ראוי שתהיה לפי הכרת השכל והיושר, והם מורים ומלמדים אותנו שאין ראוי לבקש ולחפוץ כי אם, אלא עשיית רצונו ית'.
ומצד הברואים כיון שעל כל פנים, בכל זאת / לפחות הם ברואים, אין כלל מה לחפוץ כי אם, אלא בקשת המציאות, לא זולת, וכל המוני השלמיות שאפשר להעלות על כל מדע אינם באמת כי אם, אלא מה שיש בורא שלם, יתברך שמו; וזהו שאמרו חז"ל לט) שאמר הקב"ה למשיח 'שאל מה אתן לך', אמר לו 'איני מבקש ממך אלא חיים', שנאמר "חיים שאל ממך נתת לו" וגו'. ואחרי מציאותנו, שיש מקום לדעת ורצון לחול בנו, אנו מכירים מצד שורת החכמה והיושר, שגם בקשת המציאות אינה חשובה כלום, כי אם, אלא מה שיש בזה רצונו ית', כי (תהלים ל ו): "חיים ברצונו". והבן בדברים, כי חיים הם למוצאיהם.

ויש לומר, שלזה אמרו חז"ל מ) "גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי גוליירין יורדין למלחמה וגיבורים מנצחים". הכונה, כי כל ענין הברכות מורה על זה, שאף שאנו מכירים טובתו של מקום ברוך הוא לנו מצד ההנאות, בפרט קדושת המצות והתורה, ומילוי כל בקשה, מכל מקום עיקר המבוקש וחשק הלב הפנימי בזה הוא מפני שהוא רצונו ית', ולא יערך שום כונה נגד זה, על כן אנו חותמין או פותחין על כל דבר: ברוך אתה ד', שהברכה שייכה לו ית' וזה ראוי לחשוק. והנה, בכרכה עצמה אינו מבואר, אולי הוא רק מדרך המוסר והכרת-טובה לנו מצדנו, בא על זה להורות שהוא תכלית האמת והקיום, ומתחייב מצד החכמה והצדק, שזה לבדו יהיה אמתת הענין. וזאת היא ודאי גבורה יותר גדולה מנטיית הרצון שמצד המוסר לבד, אבל ההוראה שהוא מתחייב כך בחכמה ובשלמות, בין מצדו כביכול בין מצדנו, דבר זה קיים וחזק לעד. על-כן גדול העונה אמן יותר מהמברך.
ויש לומר גם-כן שזו היא פתיחת שערי גן עדן, שאמרו חז"ל מא) ש"כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן-עדן, שנאמר" (ישעיהו כו ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים": שאם לא ישכיל האדם ענין עבודתו ית' ורוממות כבודה, שתכלית האושר האמיתי אינו כ"א ← כי אם, אלא כבודו ית' המגיע מזה, אע"פ שיגיע לו שכר, וגם אם ישיג שהשכר היא ההשגה והשלמות, מכל מקום, כיון שלא השיג קדושת העבודה בטהרתה, עשה בשביל עצמו ולא בשביל פעלו, ואם כן לא יגיעהו השכר כי אם, אלא בהיכנסו לתוך העידון וישיגהו, ואי אפשר שיהיה עשרו יותר מענין עצמותו שיש לו גבול ותכלית על כל פנים, אבל היודע ענין העבודה, ומתדבק בה בטהרת לב וחמדת נפש בהשכל ודעת, בהתחייבות האלהית של חק החכמה והצדק, כיון שאינו מתכוין לעצמו, נמצא ששכרו אינו לפי ערך מהותו אלא לפי ערך דבקות נפשו בהשם יתברך, ומצד כבוד הבורא ית' יגדל עדנו, ואינו צריך כלל כניסתו לתוך כי אם, אלא הידיעה מהשלמות הנמצא במקום כבודו ית', ובפתיחת שערים שיתנו לו לראות ולהשיג בזה כבר הוא בעדנו. גם כי המכוין על כל פנים, לעצמו נקרא שפותח בעצמו שעריו ע"י מעשיו, אבל זה שרצונו דבק ברצון קונו, אין סוף לערך עילויו, וממקום שאין יד שום מעשה מגעת לשם יפתחו לו השערים, מה שאין כן כשיהיה הוא הפותח.
גם יש לומר, כיון שכל אחד ואחד יש לו עדן לעצמו כדברי חז"ל מב), אין ראוי לקרוא את העידונים הפרטיים כי אם, אלא פתחים ודלתות ולא שערים, אבל זה האומר אמן, על-פי האמור הוא דבק בכלל הכל, ואין לו ענין פרטי, ויש לו יתרון על המכוין לעצמו כיתרון חיי השכל, שהוא משיג כללים ומקיף הכל, על חיי ההרגשה, שהיא דוקא במשך עצמו לא זולת. ואם כן, כניסת עדנו אינה בפתח פרטי כי אם, אלא בשערי גן עדן, שהוא כללי, ופתיחת גן עדן לו בערך כללי.

ועוד נוסיף ביאור בעזרת ה' יתברך בענין תכלית העבודה, שרוממות מעלתה מתחייב בשכל שאי אפשר שתהיה כי אם, אלא למען כבוד רצון האדון יתברך שמו, וכשימצא באדם תכלית אחר זהו עצמו חסרון גדול משלמות בשכל וביושר, הוא להניח כל דבר כמו שהוא לפי האמת.
והנה, אף שאי-אפשר שיונח בשכל תכלית שהוא טפל ובטל נגד תכלית עיקרי וגדול, אע"פ שהתכלית הטפל הוא גם-כן בעל איזו מעלה ושלמות, על כל פנים, לפי ערכו, כמו שהמשלנו מענין האלף כסף את ערך הצלת מדינה, זה לא יתכן כי אם, אלא מצד חסרון כלי שכלינו והרגשתנו, מפני שאנו בעלי גבול ותכלית, ויש גבול לעניני הדעות והמדות והנטיות עד כמה הם יכולים להכנס בעצמנו, וכשתמלא הנפש מאיזה דבר ובהכרח תטה אליו, ותחסר לה נטיה לדבר אחר לעומתה, ע"כ לא יתכן כלל שיהיה האדם נוטה אל ענין השלמות של הטובה שהוא מקבל, כיון שדרך השלמות בהליכות החכמה תורנו, שחסרון גדול הוא להעריך איזו טובה המגיעה לשום נמצא נגד גודל הטוב והחשיבות של מילוי רצון האדון יתברך שמו. וכיון שמערכי לבבנו וכל חכמת נפשנו ודאי אינם מספיקים להכיל בקרבם אף קצה קצהו מהנטיה הראויה אל עבודת השם יתעלה, מצד גדלו וכבודו ורצון קדשו, איך נכניס בנפשנו נטיה אחרת, שלעומתה ודאי יחסר לנו מהחיים האמיתיים והשלמות האמתי שמתרחקים על-ידי-זה מטרדת כלי השכל והרצון.
אבל מצד האמת, כל דבר שלמות אינו נאבד בערכו ממציאות אפילו אם יערך נגד שלמות יותר נשגב, אם כן, אצל הבורא יתברך שמו, שהוא נשגב ומרומם מכל נטיה חס וחלילה, חס ושלום, ודאי עם כל גודל התכלית מעוצם הבריאה והמציאות שברא לכבודו, מכל מקום הכונה מתיחדת על כל דבר שלמות וטוב. וכיון שהטוב מצד המקבלים הוא גם כן על כל פנים, בערכם שלמות וטוב, ובפרט בעת כזאת שלא נשלמו הדעות ולא עמדו עוד האנשים על אמתת ההכרה השלמה העיקרית, והם משערים טובתם מצד עצמם טובה, ודאי הכונה להיטיב להם היא שלמה בתכלית, אלא שבערך הנבראים המשכילים יש ענין שלמות יותר גדול שדוחה אותה.
והנה, מה שנערך חובת הכניעה למיטיב כפי ערך כונתו להיטיב, שהאריך בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, הוא מצד יתרון השלמות של המיטיב. שכל מה שכונתו יותר להיטיב לזולתו תגדל שלמותו, וזהו שורש הכניעה להשלם באמת וענין הטובה אינה אלא הרגשת השלמות של המטיב באיזו בחינה; ואע"פ שמצד חסרון הדעת אין מרגישים ענין זאת הכניעה למיטיב. אבל לפי האמת אך זה לבד הוא שרשה ועיקרה. אם כן למדנו שבודאי אנו חייבים כל פרטי הכניעה, וכך הוא האמת הגמור להבורא יתברך שמו מצד כונתו רק להיטיב לנו, וגם זה שסדר רצונו שיתמלא במעשינו הוא מפני שזאת היא הטובה היותר שלמה שאין כמוה, ומכל מקום עיקר עבודתו אין ראוי שתהיה בשכלנו ולבבנו כי אם, אלא לגדל ולרומם שם כבודו לבד, כי כל מה שישותף ענין אחר יחסר לנו חלק מזה השלמות האמיתי והמחויב מצד השלמות והשכל המיושר.
ולפי זה, בעולם הזה, שאינו מושג רק ענין ההטבה לנו, כמו-כן הכונה העיקרית בהוית הבריאה לפי שהיא כעת היא שלמותנו וטובתנו, כי אינו נכון לומר אצל הבורא ית' שיהיו ענינים בתורת אמצעיים לבד אם לא יהיו מצד עצמם טובים במציאותם, כי לא יבצר ממנו לעשות תכליתו מבלי אמצעים. וכמו שהעיר קצת מזה הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים [25], אלא שכל המעשים נצרכים וטובים גם במהותם ועצמם בהוייתם. וזה הדבר גופו, שיהיו הם אמצעים, אין זה מפני הכרח התכלית, אלא שזהו דרך השלמות מצד החכמה הידועה לו ית' שיעשו בדרך זה.
נמצא שאנו צריכים להביע בכל מדרגת העולם והנבראים ענין הכונה לפי ערכם. והוא האמיתי בזה. ועל פי זה ימשך ענין העבודה. ובעולם הזה, שעוד לא נתגלה לבריות זה השלמות הגדול איך שעיקר הכל אינו כ"א ← כי אם, אלא רצונו ית', ממילא ההנהגה וההשגחה והתכלית כפי שהוא כעת היא רק למען החסד והטובה לנו.
אמנם לענין העבודה, הרי אנו קוראים בשמו ית' הוי"ה, שמורה על היה הוה ויהיה. לכן (חבקוק ב ד): "צדיק באמונתו יחיה" [26]. אע"פ שאינו מושג כעת לכונן העבודה בתכלית המעלה, מצד מה שיתגלה לעתיד בפרט וכעת מתגלה רק בדרך כללי לרוצים בארחות חיים [27], כי כל התקוה אינה כי אם, אלא לעת שישגב ד' לבדו [28], ונודעה יד ד' וכבודו [29], וישמח במעשיו [30], כמו שכתוב (ישעיהו כח ט): "נגילה ונשמחה בישועתו". [31] והבן.




סעיף ד'- שלמות העבודה מאהבה לרצון ה' בלבד

פסקא 1:חובת האדם בעולמו היא בעלת שני מישורים, המעשה, והכונה המלווה את העשייה.

"כל התכלית הזה של המעשים הטובים ודאי שלא יבואו לשלמותם כי אם בטוהר הכונה"
וזהו שכתב הרמח"ל במסילת ישרים "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו (המעשה) ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו (הכונה) בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". אם כן "האדם לא יבוא לתכלית כלל כ"א תהיה מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו".
למדנו שקיים רובד נוסף בעבודת ה' מעבר לעשייה והוא הכונה, בפסקאות הבאות הרב ידון בענין זה בהרחבה.

פסקא 2: כיצד יתכן שהכוונה בעבודת ה' תהיה לעשות נחת רות ליוצרינו ללא אינטרס אישי?

יש לשאול מה יניע את האדם לעבוד את ה' כדי לעשות נחת רוח ליוצרו,שהרי "איך תתכן אהבה של איזו שלמות אם לא מצד העושה בעצמו" כלומר אדם עושה דבר שנוגע לו,שמועיל לו באופן כל שהוא,אך כיצד יתכן לדרוש מהאדם לחיות את כל חייו בדרך בה הוא לא ממלא שום תפקיד ואין לו כל ערך? ואף שאחר שנגדיל את ערך עבודת ה' שהיא נשגבה וגבוהה מאד עדין קשה "איך תהיה מגמת פנים של כל פועל אל טוב שהולך לא לו"?

פסקא 3: היושר מחייב שכוונת עבודת ה' תהיה לעשות נחת רוח ליוצרינו

הרב עונה ששלמות הכונה תהיה כשנחשוב בצורה ישרה ומצד היושר אין ראוי לעבוד את ה' כ"א לשם עשיית נחת רוח לו.אע"פ שאין בזה ענין אישי הנוגע לי אך מכיון שזוהי האמת כך ראוי לעשות. הרב מפרט שכיון שברור שרצון ה' יקר יותר מכל מציאות אחרת שאנו מכירים, הרי שאם נעבוד את ה' בגלל סיבה אחרת הרי זה כאדם שעושה מעשה ושמח בו בגלל סיבה צדדית שיש במעשהו ולא בגלל הסיבה היותר משמעותית, מצד האמת.

פסקא 4: שלמות האדם היא לרצות את רצון ה'.

בשלב שני הרב מבאר שהרצון לרצות את רצון ה' היא השלמות האנושית העליונה ביותר שהרי שלמות החיים היא ברצון האדם ובהכרתו (ואכמ"ל בבאור ענין זה) וככל שתתרומם הכרתו של האדם ויתרומם רצונו הרי שהוא הופך שלם יותר. שלמות ההכרה והרצון תהיה בכך שהאדם יכיר וירצה את הדבר היותר עליון וכולל במציאות וממילא שלמות האדם היא לרצות את רצון ה'.

סעיף ה'-המשך שלמות העבודה,בשבח הענוה ובהשגת אמתת המציאות והחיים

פיסקא 1: ענווה כמידה יסודית הנדרשת לשלמות האדם ("והנה...זהו החיים")

לאור הדברים בסעיף הקודם ששלמות האדם והמציאות היא רצון ה',הרב מבאר שהמדה היסודית הנדרשת לאדם להיות שייך למדרגת חיים זו היא הענוה. שהרי "כל זמן שהאדם מדמה בעצמו שמצד עצמו יש בו חשיבות יש לו איזה המשכה שעל כל פנים יעשה הטוב שהוא התורה והמצוה בשביל שיגיע לו טוב" כלומר לאדם זה יש קושי לרצות רק את רצון ה' שהרי הוא מחשיב את מציאותו מצד עצמה ולא כמופיעה את רצון ה' בלבד,ממילא בעבודת ה' שלו הוא יחפש לתת מקום גם למציאותו שלו. "וכל כמה שמתברר אצל האדם איך שאינו נחשב מצד עצמו וכל החשיבות הנראית בו הוא רק מצד הבורא יתברך...וכל מה שידע זה האמת יותר יגיע יותר לשלמות הרצון שיהיה רצונו ממש כרצון קונו"

פיסקא 2: הענווה היא יסוד לשלמות המציאות כולה ("ולמבין ולמשכיל...דברי תוה"ק")

עוד מסביר הרב שפסגת תהליך השתלמות העולם כולו (תהליך שאנו נמצאים בעצומו) אף היא הכרה מלאה שרצון ה' הוא יסוד המציאות וכל שאר המציאות היא הופעתו. "כשיבוא זמן השלמות אז לא יהיה בכל המציאות כי אם רצונו יתברך והכל יהיו דבקים ברצונו ומשיגים אותו".
א"כ מעבר לכך שהענוה היא יסוד לשלמות האדם היא יסוד לשלמות המציאות כולה,וכפי שכותב הרב "יסוד הבריאה ושלמותה תלוי בשלמות הענוה".

פיסקא 3: הבנה עמוקה של מידת הענווה "ולפי זה ...והתבונן בדברים"

לאור דברים אלו, קיבלה מידת הענוה באור חדש ועמוק יותר מההבנה הפשוטה. בהבנה פשוטה ענוה ענינה "שמצד הכרת רוממותו יתברך לא יחשב אצלו רצונו כלל נגד רצון קונו". אך בהבנה עמוקה יותר ענינה של הענוה "שמצד הבחנתו השלמה שמבלעדו יתברך אין מציאות כלל לא יהיה במציאות שום רצון אצלו זולת רצונו יתברך" כלומר אין פה כיפוף רצון האדם מפני רצון ה', אלא האדם הופך להיות כלי המופיע בעצמו את רצון ה' שהרי אין דבר אחר במציאות מבלעדו.
ההבנה הראשונה היא יראת ה' הנובעת מהכרתו כלומר "חכמה", ואילו ההבנה השניה היא הרבה מעבר להכרה, היא מהפך אישיותי של ביטול הישות העצמית לטובת שתילתה (וממילא האדרתה) ברצון האלוהי. גישה נפשית זו שהיא בטוי שלם לענוה מקורה ב"רצון". בשונה ממידת היראה שמקורה בחכמה. "ורצון הוא יותר נשגב בענינו מחכמה שהחכמה היא כלי תשמיש שהרצון השלם מתגלה על ידו". אם כן מובן מדוע התיחסו חז"ל למידת הענווה כבעלת מעלה גבוהה יותר מהיראה כפי שאמרו "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה".

פיסקא 4: ערך הרצון במעשה המצוות "והנה לפי הדברים...היא האמונה"

לאחר שלמדנו את ערכו הגדול של הרצון יכולים אנו להבין את דברי הזוהר "דכל פיקודא ואורייתא דאיהו בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" כלומר איכות המעשה נקבעת עפ"י הרצון המופיע בו "כי ענין הכונה הפנימית (הרצון) שבכל תורה ומצוות היא העולה למעלה שהרי מצד המעשה עושה הנברא (כלומר המעשה שייך לצדדים האנושיים שבו) והכונה והרצון מקושרת לרצון בוראו יתברך".

פיסקא 5: ודאי שקיום מצוות מועיל לנו אך אין זה העיקר "כי הנה...הם למוצאיהם"

עוד מסביר הרב שדברי חז"ל המלמדים אותנו שקיום תורה ומצוות מיוסדים על שפע חסדו וטובו להיטיב לנו הם אמת גמורה, והסיבה שאנו בוחרים לעבוד את ה' רק מהסיבה של מילוי רצונו נובעת משורת השכל והיושר אך לא מצד שאין זה נכון שעבודת ה' היא לטוב לנו.
הרב שולל הבנה אפשרית שכיון שיש לנו נגיעה בזה ואנו רוצים תועלת אישית בקיום המצוות, על כרחנו צריכים אנו לומר שאין זה אמת שהמצוות מועילות לנו. הרב מסביר שהאמת לא תלויה בשום דבר חוץ מהאמת בעצמה ואף אם היא מועילה לענין מסוים אין זה הופך אותה להיות לא אמת. כמו שאדם שהציל את עצמו וזבוב מאבדה בטביעה אך כדי לא להיות "נוגע בדבר" הוא שמח יותר על הצלת הזבוב מאשר על הצלתו הרי זו טיפשות גמורה. נכון שבדברים שיש בהם נגיעה שייך יותר לטעות בהגדרת האמת כפי שכותב הרב "קרוב מאד דרך הטעות בדבר הנוגע לעצמו מאשר במה שנוגע לזולתו עד שבדרך מקרה יארע ברוב שההנהגה שלשם עצמו לא תהיה בנויה על פי הצדק והחכמה האמיתית וההנהגה הטובה שלשם זולתו...תהיה מונהגת ביותר על פיהם אבל אין זה כי אם מקרה..."

פיסקא 6: מאמרי חז"ל המלמדים שעיקר הכונה במעשה המצוות הוא לעשות רצון ה' "ויש לומר...בערך כללי"

על פי הנ"ל מבאר הרב את הגמ' האומרת "גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג').
ענין הברכות הוא לבטא שאף שאנו מודים לקב"ה על שפע חסדו וטובו עלינו, מ"מ עבודתינו אליו נובעת מרצוננו לעשות רצונו. "עיקר המבוקש וחשק הלב הפנימי בזה הוא מפני שהוא רצונו יתברך ולא יערך שום כונה נגד זה, על כן אנו חותמין או פותחין על כל דבר:ברוך אתה ד' שהברכה שייכה לו"
מ"מ בברכה עצמה אין האמת הזו באה ליד בטוי שלם שהרי אפשר עדין לחוש שאנו מכירים טובה לה' על החסד שגמלנו ולכן אנו עובדים אותו, שהרי הברכה נאמרת סמוך לקבלת הטובה מד'! על כן גדול העונה יותר מהמברך שהוא עונה אמן על הברכה ומאשר שאנו עובדים את ה' כדי לעשות רצונו וזוהי האמת, ואין זו אמירה שנובעת מחובה מוסרית כלפי ד'.
עוד ביאר הרב מאמר חז"ל (שבת קיט') "כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" הרב מדייק במאמר זה שלושה דיוקים הראשון שמספיק שפותחים לו את השערים אך אינו צריך להיכנס, ועוד שאחרים פותחים לו והוא לא פותח בעצמו ועוד הביטוי שער ולא דלת,פתח וכדו' ונבאר להלן
אדם שעבד עבודת ד' כדי להשלים את עצמו "...כיון שלא השיג קדושת העבודה בטהרתה עשה בשביל עצמו ולא בשביל פעלו ואם כן לא יגיעהו השכר כי אם בהכנסו לתוך העידון וישיגהו ואי אפשר שיהיה עשרו יותר מענין עצמותו שיש לו גבול ותכלית על כל פנים" כלומר אדם כזה שבעבודתו היה מוגבל,ורצונו לא היה קשור לרצון הנצחי,גם שכרו שהוא פרי עבודתו יהיה לפי ערך עבודתו בעל תכלית,ויצטרך להכנס לגן עדן כדי לזכות בשכר אך הוא לא יגיעהו מרחוק ששכרו הוא מוגבל כפי עבודתו.
ולעומתו "היודע ענין העבודה ומתדבק בה בטהרת לב ובחמדת נפש...כיון שאינו מתכוין לעצמו נמצא ששכרו אינו לפי ערך מהותו...ומצד הבורא יתברך יגדל עדנו ואינו צריך כלל כניסתו לתוך, כ"א הידיעה מהשלמות הנמצא במקום כבודו יתברך ובפתיחת שערים שיתנו לו לראות ולהשיג, בזה הוא כבר בעדנו"
על פי הדיוק השני מסביר הרב שהמכוין לעצמו פותח שעריו בעצמו כלומר השגתו מוגבלת ואילו המכוין לרצון קונו אין סוף לערך עילויו "וממקום שאין שום יד מעשה מגעת לשם יפתחו לו השערים"
על פי הדיוק השלישי מבאר הרב שהשגת אותו אדם המכוין לרצון קונו היא כללית ולכן הביטוי שער שהוא כללי וגדול יותר מדלת ופתח, שאע"פ שלמדונו חז"ל שלכל אחד ואחד יש עדן לעצמו אדם זה משיג דבקות כללית.

פיסקא 7: שלוש הערות לסיום "ועוד נוסיף ביאור..."

א: בחלק הראשון של הפיסקא הרב מקדים לבאר שאיננו יכולים להכיל בנפש שני מניעים לעבודת ה' בלי שהם ידחקו זה את זה,שאם הנפש מתמלאת מרעיון אחד אין היא "פנויה" לחפוץ בעבודת ה' מסיבה אחרת משום שהסיבה הראשונה ממלאת את כל ישותה,ואם אדם מוצא בעצמו מקום למניע אחר הרי שהמניע הראשון לא ממלא את כל נפשו.מסיבה זו מסביר הרב שאע"פ שיש כמה תכליות אמיתיות לעבודת ה' איננו יכולים לתת מקום בנפש לסיבות הטפלות לסיבה המרכזית, משום שאז לא נהיה מלאים ממנה. אך כמובן שמצד האמת המציאותית שום דבר לא נעלם והכל בחשבון.
ב: בספר חובה"ל מבסס את החיוב שלנו לעבודת ה' מכך שאנו חייבים להכיר לה' טובה על החסד שגומל אותנו "נערך חובת הכניעה למיטיב כפי ערך כונתו להיטיב".הרב מבאר שהמשמעות העמוקה של גישה זו היא שהמטיב שלם יותר מהניטב ועל כן אנו מרגישים חיבים לעובדו ואין זה הכרת טובה פשוטה שאנו מכירים בין בני אדם שאם פלוני עשה לחברו טובה הוא מרגיש מחויב אליו להחזיר לו טובה שהרי ה' לא צריך את טובותינו!!
וכה כתב הרב "והנה מה שנערך חובת הכניעה למיטיב כפי ערך כונתו להיטיב שהאריך בחובת הלבבות בשער עבודת האלוהים הוא מצד יתרון השלמות של המיטיב, שכל מה שכונתו יותר להיטיב לזולתו תגדל שלמותו וזהו שורש הכניעה להשלם באמת, וענין הטובה אינה אלא הרגשת השלמות של המיטיב באיזו בחינה ואע"פ שמצד חסרון הדעת אין מרגישים ענין זאת הכניעה למיטיב אבל לפי האמת אך זהו שרשה ועיקרה"
ג: הרב מסביר שבעוה"ז התפיסה הפשוטה יותר מושגת יותר מהתפיסה העליונה שבארנו אך זו גם עצת ה' שכל הרבדים של עבודת ה' יבואו ליד ביטוי לבלתי ידח ממנו נידח ואמצעים אלו טובים הם מצד עצמם שהרי אם היה רוצה היה יכול הגיע למטרה ללא אותם אמצעים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il