בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פרשת בראשית תשס"ג

א. הדרכת התורה בכל פרט בחיים ב. מהי הנסירה? ג. מדוע יש כפירה בעולם? ד. כיצד דור שכולו חייב הוא כולו זכאי? ה. סיפור הקמתה של ישיבת כרם ביבנה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצאי שבת בראשית, תשס"ג
9 דק' קריאה 51 דק' צפיה
התורה - מקור הבריאה
התרגום הירושלמי מפרש "בראשית ברא אלקים" - בחכמתא, בתורה. חז"ל פירשו - בשביל ראשית, ואין ראשית אלא תורה, ובשביל ראשית - זה ישראל. בירושלמי, הכוונה היא לכך ש"ה' בחכמה יסד ארץ". החכמה היא המקור שממנו נמשכת הבריאה, שבו ברא אלקים את השמים והארץ. החכמה היא כמובן התורה, החכמה האלוקית, דבר ה'. התורה היא מקור הבריאה. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. טרם אנו הולכים ללמוד את מעשה שמים וארץ אנו צריכים לזכור שכל זה נמשך ממקורה של התורה. בתורה טמון התוכן הפנימי של כל עניינו של העולם. העולם הוא גילוי, הופעה של עניינה של התורה, של הרעיון של התורה. ככל מה שהעולם מחובר יותר לתורה הוא יותר מתקיים. כבר הביא רש"י את שאלתו של רבי יצחק, מדוע התחילה התורה בבראשית, לא היתה צריכה להתחיל אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא המצוה הראשונה בתורה. והשיב, "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". כל הסיפור הארוך מבראשית ועד המצוה הראשונה, מצוות קידוש החודש - הכל כדי להודיע ולפרסם שרבונו של עולם ברא את העולם ונתן את ארץ ישראל לעם ישראל. זוהי כמובן הודעה מרכזית.

הגר"א אומר שכל התורה כולה היא הדרכה. אין פסוק בתורה שאין בו הדרכה אלוקית לעולם ולאדם כיצד להתנהג. לא רק תרי"ג [613] מצוות התורה הגלויות הן הדרכות, אלא כל פסוקי התורה. אין סיפורים בתורה. כל התורה כולה כשמה כן היא, מורה מה לעשות, משום שבתורה רמוז כל עניינו של העולם, ולא רק כל עניינו של העולם בכללותו אלא כל עניינו של האדם, של כל אחד ואחד בכל שעה ושעה. אם אדם יבין את התורה לכל עומקה הוא יוכל לגלות את ההדרכה הנכונה לכל פרט ופרט ממעשי חייו. יש הרבה התלבטויות שאדם לפעמים מתלבט בחייו ושואל את עצמו מה התורה אומרת - איזה מקצוע לבחור? באיזו דרך ללכת? איפה להשקיע? שאלות של פרנסה, בריאות, איך להתלבש, איפה לקנות בית. לכל השאלות הללו יש מענה בתורה - לא רק הדרכה כללית, שהאדם יודע את אורה ודרכה של התורה, אלא ממש בפועל. זו כמובן מדרגה מיוחדת שלא כל אדם יכול להגיע אליה, אך הגר"א אומר שזה קיים בפסוקי תורה. כלומר, לתורה יש תוכן מעבר לפשט - יש דרש, רמז וסוד, ודרכים שונות ללימוד התורה. וכשאדם לומד את התורה בכל דרכיה הוא יכול לקבל הדרכה מפורטת לכל מעשיו, להבין את כל עניינו של העולם.

כל ההסטוריה במילה אחת...
הגר"א מוסיף שבפרשה הראשונה רמוזה כל התורה, בפסוק הראשון רמוזה כל הפרשה, ובמילה הראשונה רמוז הכל. נמצא שבמילה "בראשית" נמצאת תמצית כל התורה כולה. אכן בתיקוני זוהר יש ספר שלם שעוסק בביאור המילה "בראשית", שכן היא יכולה להיקרא בכמה אופנים בשינוי האותיות - בית ראש, יראת שב ("ראשית חכמה יראת ה'"), ועוד. למילה זו יש שבעים פנים, שמהם מתפרטים עוד ועוד פירושים ומשמעויות שונים, וכך לכל אות ואות ישנן משמעויות עצומות. הכל נמשך מההתחלה וטמון בה. כבר חז"ל רמזו לנו שהפסוק "והארץ היתה תֹהו ובֹהו וחושך על פני תהום" מרמז על ארבע גלויות, "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" - זו רוחו של משיח. זאת אומרת שכאן טמונה כל ההסטוריה של האומה הישראלית.

התחדשות
הפרשה הראשונה מלמדת אותנו באופן כללי שרבונו של עולם ברא את עולמו יש מאין. העולם הוא מחודש, יש בורא עולם שברא את עולמו. קודם לא היה עולם ואחר כך הוא נתחדש על ידי הבורא שברא את כל המציאות, את כל הנבראים כולם. והאדם צריך ללכת בדרכו של רבונו של עולם וגם כן להיות בורא, יוצר, מחדש. וכמו שהקב"ה ברא את עולמו ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, כך גם עניינו של האדם להתחדש בכל יום, בכל שבוע, בכל חודש ובכל שנה. בעצם האדם מתחדש כל הזמן, אך צריך לחוש בזה ולהוציא את הדברים מהכח אל הפועל ולברוא בעצמו יצירות חדשות בתוכו, להיות אדם חדש, לעלות ממדרגה למדרגה, לא לעמוד במקום אלא כל הזמן להתקדם ולהשתנות לטובה. ויש ביכולתו של האדם לעשות זאת, שכן רבונו של עולם ברא את האדם בדמותו כצלמו, כביכול.

הקושי בסדר הפרשה
נתבונן נא בפסוקי התורה העוסקים בבריאתו של האדם. ביום השישי, אומרת התורה:
"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ. ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ".

כלומר, הקב"ה ברא את האדם זכר ונקבה, ומברך אותם שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ויכבשוה. לאחר מכן, בפרשה הבאה מספרת התורה שוב את סיפור בריאתו של האדם:
"אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים וכו' וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

מלבד הכפילות, קשה מדוע כאן התורה כותבת אדם , ולא מזכירה זכר ונקבה . אחר כך מספרת התורה:
"ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים וכו' ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות".

ורק לאחר שהתורה מספרת לנו על בריאת האדם, נטיעת גן העדן ושימת האדם בתוכו ועל הציווי לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אומרת התורה "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". וכבר שואלים חכמינו ז"ל, הרי כבר נאמר שהקב"ה ברא את האדם זכר ונקבה. לאחר מכן שוב מפסיקה התורה ביצירת האשה ומספרת:
"ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. [ואז] ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת".

סדר היצירה של האדם משתלב כאן בתוך דברים נוספים. בעצם התורה יכלה לכתוב לפי הסדר: "ויצר ה' אלקים את האדם ויהי האדם לנפש חיה", "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", ושוב לדלג על כל סיפור קריאת השמות ולספר על הפלת התרדמה ויצירת האשה מן הצלע. התורה דוקא שילבה את יצירת האדם עם הנטיעה בגן עדן והציווי לא לאכול מעץ הדעת, ומתוך כך בא הצורך באשה ושינוי שמו של האדם ל" איש ", "כי מאיש לוקחה זאת". כעת הוא כבר נעשה אישיות, ברייה בדרגה חדשה. למעשה, כבר בשעת היצירה הראשונה היתה לאדם אשה, "זכר ונקבה בראם", אך רק לאחר ניסור האשה מן האיש הוא נקרא "איש".

עומק עניינה של הנסירה
אם כן, אומרים חז"ל שישנם שני שלבים בבריאת אדם וחוה: תחילה היו האדם ואשתו מחוברים ורק לאחר מכן הקב"ה ניסר אותם. הגמרא במסכת עירובין מביאה שתי אפשרויות כיצד הם היו מחוברים. מכל מקום הם היו מדובקים יחד, זו היתה יצירה מיוחדת מורכבת, חיבור מוחלט שלא ניתן לפירוד, זוג נפלא שבאופן טבעי נמצא תמיד יחד. לכאורה מצב אידיאלי. והנה, לאחר שהקב"ה שם את האדם בגן עדן ומצווה אותו לעבדה ולשמרה ולא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אומר הקב"ה שהמצב הזה אינו טוב. מדוע? יש צורך בהפרדה על מנת שיוכלו לעזור זה לזה, שכל אחד יוכל לעשות משהו אחר בשביל השני ולא יצטרכו תמיד ללכת יחד. אלא, שמההפרדה הזו יכול להיוצר גם משבר, שכן הם יכולים להתנתק, להתלבט אם לעזור אחד לשני או לא. המצב הראשוני היה מצב טבעי של חיבור מוחלט ביניהם והם גם יכלו לפרות ולרבות באיזה סדר אלוקי, כפי שציוה אותם ה'. כעת הם נפרדים והאשה יכולה להיות ממש עזר כנגדו, מבחינה פיזית ומבחינה רוחנית - אפשר יחד להתייעץ, להיעזר, לשמח. אבל יכול להיות גם משבר, הם יכולים לא לרצות להיות יחד, הם כבר לא מחוברים באופן טבעי.

יש לדעת שבפרשה הזאת בעצם טמון התוכן הפנימי של כל עניינו של האדם על פני הבריאה, שכן האדם הראשון הוא תמצית של כל האנושות ומה שקורה לו מתגלה ומתפרט אחר כך בכל המציאות בהמשך, לא רק באופן פיזי אלא גם באופן רוחני.

הרב מדבר על כך בספר אורות, אורות ישראל, עמ' קמב (יג):
"אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ה' אלקי ישראל". אי אפשר. הדבקות היא עצמית, טבעית. "אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה". כלומר זהו מצב טבעי של דבקות מתמדת של כנסת ישראל המדובקת ומחוברת לצור ישעה, לאור ה' אלקי ישראל - יש בזה מעלה, אך גם צד של חיסרון, שכן יש בזה הכרח וזה לא בא מתוך בחירה. "על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי", מתבצעת הפרדה, "ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה". כלומר לאחר ההפרדה מופיעה שלמות האדם מכל הצדדים, שלמות האיש לחוד ושלמות האשה לחוד, "שהבחירה השכלית מכרת לומר 'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי'". כעת באה בחירת האדם את האישה על ידו מתוך רצון. "והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד". הרב מדבר כאן על בריאת האדם, כאשר בפתיחה הוא דיבר על הקשר של כנסת ישראל לרבונו של עולם. הדברים נמשכים אחד מהשני. הקשר הזה הוא קשר טבעי ומוכרח ואיננו נותן מקום לבהירות הדעת, לשיקול הדעת, לאפשרות לבחור, לכך שזה יבוטא מתוך רצון עצמי.

ממשיך הרב, "האפשרויות לדבר 'גבוהה גבוהה', על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה". כלומר בשלב הראשון העולם הכיר את בוראו באופן טבעי, ראה אותו בטבע. בכל דבר ראה העולם את מעשה ה' - הסתכל על העצים, על השמים, על הגשם, על החום והקור - היה ברור שכל תופעה טבעית בעולם שייכת למעשה ה'. העולם היה דבוק באופן טבעי ברבונו של עולם, לא היה אפשר שלא. רבונו של עולם התגלה מתוך המציאות. זו מעלה נפלאה, שבה האדם חי חיים אלקיים בכל רגע מחייו, הוא חש בכל דבר את מעשה ה', וזה באמת נכון. אבל כשזה בא מתוך טבע פנימי חסרה העצמיות של האדם, הבחירה הפרטית שלו בדבקות האלקית, הבחירה של העולם, של כנסת ישראל בכך. על כן באה הנסירה, כמו האדם וחוה, באה ההפרדה כביכול ומתחיל תהליך ארוך שנמשך לדורות. העולם מתחיל לשאול שאלות, לבחון את הדברים, ויכול אף לבוא לידי כפירה. הנסירה הולכת ונמשכת עד גמר, וכשמגיעה לגמר נוצרים מצבים שיכולים להיות בעיתיים מאוד מאוד, אך מצד שני גדולים מאוד. מצד אחד יכולים לבוא לידי כפירה, לשאלות של שמד, לפירוד, אך מצד שני רק במצב הזה, שטבע ראיית ה' בכל המציאות כביכול זז הצידה, העולם יכול לבחור מעצמו את רבונו של עולם ולהגיע לדבקות נפלאה בה' שלא היתה קודם לכן, מתוך רצון, מתוך בחירה, שאפשר לא להידבק ובכל אופן רוצים להידבק. כפי שהיה בסדר בריאת אדם וחוה, שקודם היה להם קשר טבעי נפלא, אך לאחר הנסירה, כשהקשר הפך לקשר בחירי הם היו מקושרים בקשר מושלם יותר, פנימי יותר, של פנים בפנים ולא גב אל גב. זהו קישור עמוק יותר. זה אפשרי, אך מאפשר גם התרחקות. זה מה שקורה במשך הדורות. העולם מאבד לאט לאט את אמונתו הטבעית, אבל מפתח את היכולת של הבחירה. - יורד ברמה הטבעית של עבודת ה', אבל אלה שבוחרים בטוב עולים למדרגות שלא היו קודם לכן.

שיא הירידה הוא שיא העליה
כל הפירודים הללו, אומר הרב, הם "תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, 'כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך'". זהו החיבור העתידי ההולך ומתהוה של "משוש חתן על כלה". "החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין". זאת אומרת, כשמגיעים לשיא הפירוד, מבחינת הדבקות הטבעית, זהו גם גמר הבנין החיובי. השעה של שיא הירידה היא גם שיא העליה. אולי מרמז על זה הגר"א שאומר שבדורו של משיח יהיה דור שכולו חייב. הגמרא אומרת - או דור שכולו חייב או דור שכולו זכאי. והגר"א אומר שבודאי יהיה כולו חייב, ואחר כך יהיה כולו זכאי. כלומר, הרגע של הפירוד יהיה רגע נוראי מבחינה מסוימת, כי פתאום העולם יראה את עצמו חופשי לגמרי ולא קשור בקשר טבעי אל כל הדבקות האלוקית, ואז נבוך ומתבלבל, רחוק וחייב. אך פתאום הוא יגלה שהוא יכול בעצם להגיע לדבקות נפלאה שאף פעם לא היתה כמותה ושכל הפירוד היה בשביל זה, לא בשביל לאפשר לו לברוח ולהתרחק אלא בשביל לאפשר לו להתחבר טוב יותר מכפי שהיה קודם לכן.

"תורה חוזרת ללומדיה, כל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". הרב מרמז כאן על מה שאומרת הגמרא בסנהדרין, שבדור של משיח יהיו שנים שהתורה משתכחת מלומדיה, ושנה אחרי זה תורה חוזרת ללומדיה. יהיה משבר גדול מאוד ואחר כך תיקון גדול מאוד. כל זה רמוז בעצם בפרשה הזו של בריאת האדם ו"אעשה לו עזר כנגדו". ברגע שהאדם מקבל את יכולת הבחירה הוא גם נעשה אדם שונה, יש לו מעלות גדולות, הוא מקבל שם של "איש", הוא לא סתם אדם מן האדמה, אלא הוא "איש", כי יש לו אשה, והם מציאות שלמה. וכך גם עניינו של העולם ביחס לרבונו של עולם, שכן עניינו של העולם להגיע למצב כזה של בחירה עצמית, שבו "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך".

בהמשך השיחה, סיפר הרב על הקמתה של ישיבת כרם ביבנה. סיפור זה יכנס בעז"ה כשיעור בפני עצמו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il