בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא

פרשת חוקת תשס"ב

עניינה של פרה אדומה. עיון נוסף בשיטתו של הרב קוק. החטא במי מריבה. דרכי ההסברה של עם ישראל. הופעת התורה לעתיד לבוא. "את והב בסופה". הרוח תמיד מנצחת. ישראל זה הבית שלנו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשס"ב
9 דק' קריאה
עניינה של פרה אדומה
חז"ל אמרו "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת". בכל פרשת פרה לא נזכר על מה היא מכפרת. מותר להיטמא למתים, אין בזה שום איסור ואם כן אין צורך בכפרה אלא רק בטהרה. אם רוצים להיכנס למקדש או לנגוע בקודש צריך להיטהר. התוספות במסכת מועד קטן מביא משל לבן שפחה שטינף ארמונו של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה [הטינוף] - כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. גם זה צריך ביאור. מהו הקשר הענייני בין חטא העגל ובין מצות פרה אדומה?

מה היה חטא העגל? עבודה זרה, השתעבדות לכוח שהוא כביכול ראשוני והתנתקות מהמקור העליון, מריבונו של עולם. חטא העגל היה בכך שאמרו שהעגל הוא המקור של כל הכוחות, שאליו צריך להתקשר ולשאוב ממנו כוחות ולקבל השראה. והרי הפרה היא המקור של העגל ואם כן העגל אינו יכול להיות מקור הכל. על כן באה התורה ואומרת לנו לשרוף את הפרה ולהפוך אותה לאפר, כדי לבטא שגם לפרה שהיא המקור של העגל אין שום מציאות בפני עצמה, גם לה יש מקור. העגל אינו מבטא מקור של שום הופעה שאפשר להתחבר אליה. צריך לפנות אל המקור העליון בלבד. כך הוא באופן פשוט, על פי דברי המהר"ל. באופן עמוק יותר אומר המהר"ל שחטא העגל גרם לעיכוב בהתרוממות של ישראל בקבלת הלוחות, שהיא יכלה להביא את ישראל למדרגה שבה אין מוות, "אני אמרתי בני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון". נמצא שחטא העגל גרם מיתה וכעת עניינה של הפרה האדומה הוא לטהר מהמיתה.

תיקון שורשי
הרב ב"אורות" מוסיף עוד נדבך גבוה יותר, עמוק יותר. עניינה של פרה אדומה הוא לטהר מטומאת מת. יש להזות ביום השלישי וביום השביעי ובכך הטמא נטהר מטומאתו. עומק עניינה של פרה אדומה הוא לא רק תיקון של קלקול הטומאה אלא גם של סיבת הטומאה, שהיא המוות בעצמו. עניינה של הפרה הוא לסלק את המיתה מן העולם ובשביל זה צריך לסלק את הסיבה למיתה. למה נגזרה מיתה על בני האדם? מפני חטאו של אדם הראשון, שלולא אכל מעץ הדעת היו החיים נמשכים לעולם. בגלל האכילה הזו נגזרה מיתה על האדם הראשון ועל כל צאצאיו. אם כן הפרה מתקנת את העולם ומחזירה אותו למדרגה העליונה שבה הוא היה לפני חטאו של אדם הראשון, זוהי בעצם המדרגה העתידית שאליה העולם שואף, להגיע אל התיקון של כל החטאים מן השורש, ובכך תסתלק המיתה שמבטאת את הריחוק של האדם מהמקור ואת אי שלמותו.

הרב מזכיר את הרעיון הזה בקשר לעניינה של התקופה שלנו, של חזרת עם ישראל לארצו. המהלך הזה של התחייה אינו רק תיקון חיצוני לקשיים שהיו לנו בגלות אלא עניינו לגאול את העולם כולו מכל נפילותיו, מן השורש של כל הקלקולים שהיו. צריך לדעת שכל צעד בתחייתו של עם ישראל הוא התקדמות בתיקון כל הנפילות מתחילתן, בעקירת הנפילות מהשורש כאילו לא היו מעולם.
במבט הכללי הזה אפשר להסתכל גם באופן פרטי. בכל תיקון שאדם עושה הוא צריך להעמיק ולתקן מהשורש. אין להסתפק בהסתלקות ממה שהיה אלא לראות מה היה הגורם והגורם לגורם של הנפילה. כך התיקון פועל על כל המידות, המחשבות והמעשים.

החטא במי מריבה
ואנו עוברים לעניין השני בפרשה. ריבונו של עולם מצווה את משה ואהרון לדבר אל הסלע ומשה מכה את הסלע. משה בא לכלל כעס, הוא אומר "שמעו נא המורים". כמובן יש אשמה באלה שגרמו לו לבוא ידי כעס, לאלה שהרגיזו את משה ואהרון ואמרו להם שאין צורך לחפש סלע מסוים, ומשה ואהרון עונים להם שיש צורך דווקא בסלע שריבונו של עולם ציוה עליו, כפי שאומר הפסוק: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?!". משה בא מתוך הכעס לכלל טעות, ועל כך הוא נענש לא להיכנס לארץ ישראל. זהו עונש קשה מאוד, חמור מאוד. צריך להבין שהכישלון של משה היה מאוד קל, אלא שביחס למשה רבנו המאמין הגדול הוא היה חריף מאוד. המהר"ל מסביר שמשה רבנו התכוון לשם שמים, הוא חשש שאם הוא ידבר אל הסלע ולא יצאו מים יהיה חילול שם שמים, ושעשייה על ידי הכאה במטה היא כוח גדול יותר. מלבד זאת, כך היה אפשר להבין גם מדברי ה' שאמר לו קודם לכן "קח את המטה". כל כוונתו של משה היתה לקדש את שם ה' יתברך, אך ריבונו של עולם רצה שקידוש שמו יהיה עליון יותר. "יען לא האמנתם בי להקדישני". כאן היתה בעייה של אמונה. לא התרוממתם למדרגה העליונה להקדישני.

לשונו של המהר"ל (בגור אריה): "כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות ה' דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם שאמרו "שמעו נא המורים", וכן שהכו אל הסלע, אין זה אמונה, כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה עניין אמונה שמאמין בו ובוטח בו...", וכן בהמשך "שהיה ראוי לחדש להם אמונה וביטחון בו יתברך, והיה ראוי להם להוסיף אמונה וביטחון, והיה ראוי להם השמחה". כלומר יש ללכת בתמימות של אמונה, להתמלא בביטחון וממילא כמובן להיות בשלוות נפש ובשמחה. אם כן שלמות האמונה היא מצב של שמחה. אדם מאמין צריך להישען בביטחון מלא על ריבונו של עולם וממילא לשמוח, על אחת כמה וכמה כשהולך לעשות את רצון ה', ועל אחת כמה וכמה כשהולכים לעשות את המעשה הגדול הזה של קידוש השם. משה חשש ברוב ענוותנותו שמא הוא לא במדרגה מספיק עליונה וממילא לא יפעל מה שראוי לפעול ויווצר מצב של חילול השם. זה כבר קרה למשה פעם - כשהקדוש ברוך הוא אומר לו ללכת להודיע לישראל שהגיע זמנם להיגאל ממצרים הוא טוען כלפי ה' - "והן לא יאמינו לי", והקדוש ברוך הוא כועס עליו. הוא נותן לו אותות, להפוך את המטה לנחש, ודרכם רומז לו שאמר לשון הרע על ישראל. נחש מסמל לשון הרע. "החושד בכשרים לוקה בגופו". אתה אמרת "והן לא יאמינו" - הם מאמינים בני מאמינים ושמעו לקולך - ולבסוף עליך אומר הקדוש ברוך הוא "יען לא האמנתם בי". גם שם משה רבנו חשש שזה לא יהיה לכבודו של ריבונו של עולם אם הם לא יאמינו. לא אכפת למשה מכבוד עצמו, הוא ענו מכל אדם, אבל הוא הולך בשליחות של ריבונו של עולם ועל כן חושש לכבוד שמים. זה גרם לכך שיציאת מצרים לא היתה במדרגה העליונה ביותר, כפי שיכלה להיות, שכן אילו היה משה הולך מיד לישראל בלי אותות והיו שומעים לו היתה היציאה במדרגה עליונה של דבקות בריבונו של עולם. נוצר מצב כאילו רק בגלל האותות בני ישראל מאמינים, וזו דרגת אמונה נמוכה יותר, ונקודת התחלה של חוסר שלמות באמונה. ממילא כל היציאה ממצרים היתה במדרגה נמוכה יותר.

דרכי ההסברה של עם ישראל
במקום אחר אומרים חז"ל שאולי היה טוב שמשה לא נכנס לארץ ישראל, שכן אם היה נכנס והיה בונה את בית המקדש הוא היה בונה אותו במדרגה כזו שהוא לא היה נחרב לעולם, ואז כשישראל היו חוטאים בהמשך - הקדוש ברוך הוא לא היה יכול לכלות את חמתו על העצים והאבנים והיה עושה זאת על ישראל. יש להבין שעניינו של הציווי הזה של הקדוש ברוך הוא למשה, "ודיברתם אל הסלע", היה להעלות את ישראל למדרגה העליונה. אם הסלע שהוא דומם נענה לדיבור, על אחת כמה וכמה שישראל צריכים להענות לה'.

יש ללמוד מכך על אופן ההשפעה של הופעת האמונה בה' בעולם. ישראל פועלים בצורה של שכנוע, של הסברה. לא מתוך פחד ויראת העונש, מתוך אילוץ מהגדולה האלוקית המאיימת כביכול, שאין עצה אלא לעשות את רצונו. מדובר על התרוממות למדרגה עליונה של אמונה בה' מרצון. כפי שאומר הפסוק שדברי תורה הם "כפטיש יפוצץ סלע". מדובר על הסלע שנזכר כאן בחטא מי מריבה. מול דברי תורה הסלע הזה לא יכול לעמוד. ואם אמנם היה משה מדבר אל הסלע, כל ההשפעה הרוחנית בעולם היתה כזו טבעית כפי שתהיה לעתיד לבוא. זו המדרגה המצופה לימים עתידיים של משיח, עבודת ה' מרצון באופן טבעי. רצונו הוא רצוננו. ממילא מתבטל יצר הרע, אין כלל התלבטות בתוך האדם פנימה, הוא כולו מזוהה עם הרצון האלוקי. וממילא לא היה צריך כלל להיחרב בית המקדש בעתיד. אך לא איכשר דרא [לא הוכשר הדור] בגלל אותם "המורים", והעם לא היה יכול להתרומם. המנהיג קשור עם העם ולכן כשהעם לא יכול להתרומם גם המנהיג לא יכול. כאן התעכבה העלייה הרוחנית הזו להרבה הרבה דורות. מאז אנו עובדים על ההתפתחות הרוחנית שנגיע בסופו של דבר למדרגה של דיבור אל הסלע, שהסלע יוציא מים מרצונו ולא נצטרך למטה שיכה בסלע.

הופעת התורה לעתיד לבוא
התורה נמשלה למים. בשביל לגלות את התורה צריך להתייגע, ואף אחרי כל העמל התורה מוציאה טיפין טיפין ביחס לתורה של לעתיד לבוא, שהיא עליונה, זורמת בטבעיות בלי מורכבות וסיבוכים, פירוקים וקושיות. מעין הבחינה הזו הם תלמידי החכמים שבארץ ישראל שנקראים "נועם", לעומת תלמידי החכמים שבבבל שנקראים "מקל חובלים". הכל יחסי. לעתיד לבוא כל הופעת התורה תהיה אחרת, כמעין המתגבר. הסלע נפרץ ומוציא את מימיו בשפע.

משה היכה פעמיים על הסלע - זה מסמל שתי תקופות. בפעם הראשונה מתגלית הופעת התורה בתקופה הזו. אמנם בשבילנו התורה נותנת את כל התוכן של חיינו, את כל האור, את כל השמחה, האושר והמשמעויות של החיים, אך ביחס לתקופה העתידית כל זה הוא טיפין טיפין. ענייננו לרומם את הופעת התורה שתהיה תורה חיה בקרבנו, שנהיה מזוהים עם התורה, חפצים בה. זאת על ידי התדבקות והתקשרות. עלינו להנהיג ולהוביל את כל העם לקראת המגמה הזו.
אגב, בפרשה זו ישנה הדרכה חינוכית: לכאורה לא מובן, אם הקדוש ברוך הוא אומר למשה לדבר אל הסלע מדוע הוא אומר לו לקחת את המטה? כנראה שזו הדרכה חינוכית, שהרבה פעמים צריך את המטה ביד. מורה טוב הוא מורה שיש לו מטה ביד אבל אף פעם לא משתמש בו, הוא גורם לדרך ארץ כי יראים ממנו אבל הוא מדבר ומקרב את רצון התלמידים.

"את והב בסופה"
אנו ממשיכים בפרשה. מתקרבים לארץ ישראל ומתחילות המלחמות. בהתחלה ישראל נלחמים עם האמורי. חז"ל (במסכת ברכות דף נד) אומרים על הפסוק "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה" - שני מצורעים היו מהלכים בסוף מחנה ישראל וכשישראל רצו לעבור במעברות ארנון, התחבאו האמוריים בתוך המערות כדי לתקוף את ישראל מן המארב. אך הארון היה הולך לפני ישראל ומיישר את הדרך וכך שני ההרים נתחברו זה לזה והואדי נסתם, וכל האמוריים שהיו שם מתו והדם שלהם זרם כמו נחל. המצורעים, שראו את הדם זורם, הבינו מה שקרה ובאו ואמרו לישראל. אז אמרו ישראל שירה.

על הסיפור הזה, שהיו שם שני מצורעים שאחד קראו לו "את" ואחד "והב" אומר הרב שיש כאן רעיון עמוק. המצורעים הם אנשים שקצת סוטים מדרך ישראל. הראייה שהם קיבלו את המחלה הזו שמבטאת את המחלה הפנימית הרוחנית שבהם. המצורע יוצא מישראל ועומד בין ישראל לעמים, יש לו נטיות מוטעות. זה יכול להיות נטיות חולניות חומריות גשמיות מופרזות, וגם נטיות להשקפות עולם שונות מישראל, המתרחקות מדרך האמונה. במילה "את" ישנן האותיות של "אמת" ללא המ"ם, ללא האמצע, העיקר. "את" היא מילה המבטאת טפלות, דבר המצטרף לעיקר, כפי שדורשים חז"ל על הפסוק "כבד את אביך ואת אימך" - לרבות האח הגדול. "והב" הוא מלשון אהבה (וכך זה גם בגימטריא) אבל האותיות הראשונות חסרות. אלו הן השקפות העולם שנושבות מבחוץ וישראל צריכים להדוף אותם. אומר הרב, ארון ה' מבטא את השקפת העולם האמיתית הנכונה, השקפת התורה, והוא הולך לפני ישראל ומיישר את כל הדרכים, את כל הסיבוכים והגישות החיצוניות. אור התורה הולך ומיישר את כל הדרכים מפני הסכנות הרוחניות כמו הגשמיות. כך לעתיד לבוא יבוא דור עם מתירנות גדולה, עם השקפות דמוקרטיות חזקות, וארון ה' הולך לפני ישראל ומיישר הכל. בסופו של דבר, המצורעים הנוטים מישראל החוצה יראו את התוצאות של מה שעושה ארון ה', ובזה יִתַּקנו כל השגיאות, הטעויות והמחלות הרוחניות שמתבטאות בצרעת.

הרוח תמיד מנצחת
נקודה נוספת מתוך דברי הרב על פרשתנו - מלחמת עוג מלך הבשן. אומרים חז"ל במסכת ברכות (דף נד): אמר עוג מלך הבשן, מה גודלו של מחנה ישראל? שלש על שלש פרסאות. הלך ועקר הר בגודל של שלש על שלש פרסאות ורצה לזרוק על ישראל. כשהביא את הסלע על ראשו הביא עליו הקדוש ברוך הוא נמלים והן ניקבו את ההר עד שנפל על ראשו ונתקע בצוארו. רצה לשלוף את ההר החוצה ונמשכו שיניו לכאן ולכאן, כפי שאומר הפסוק: "שיני רשעים שיברת" ודורש ריש לקיש - אל תקרי "שיברת" אלא "שירבבת". גובהו של משה היה עשר אמות, אך ביחס לעוג זה היה נמוך מאוד. מה עשה? לקח רומח בגובה עשר אמות, קפץ עשר אמות והיכה אותו בקרסולו והרגו.

כך מתארת הגמרא את המאבק בין משה רבנו לעוג מלך הבשן. כמובן יש כאן רעיון סמלי. עוג מלך הבשן חשב שהכוח הפיזי החומרי הוא העיקר ואיתו הוא ינצח. הוא לא חשש מהכוח הרוחני של עם ישראל. אך עוג הפסיד. בלי ערכים לא ניתן להחזיק מעמד. השיניים שנשתרבבו מבטאות התפוררות והסתאבות פנימית - מאבקי כוח בצבאו של עוג.
אדרבה, זה שעוג שם את האבן על ראשו זה מה שגרם לחיסולו על ידי מכה בעקבו. הוא נפל והאבן רוצצה את מוחו. תמיד הרוח מנצחת. זה מה שרבותינו רצו ללמדנו במדרש הזה. לפעמים זה לוקח זמן וזה לא נראה לעין, אבל תמיד בסוף הרוח מנצחת את החומר. החומר הוא כלה, הוא חולף, הוא גדול ומרשים אבל אין לו קיום. גם ברוח יש מדרגות על גבי מדרגות. המדרגה העליונה היא מדרגת האמונה בריבונו של עולם ותורתו וככל שהיא גבוהה נצחונה יותר בטוח, מהיר ובשלמות.

המלחמה הראשונה שהיתה לישראל בכניסתם לארץ היתה עם סיחון מלך חשבון. אומרים בשם הרב שכשהוא נסע לחו"ל ודיבר על כך שצריך לעלות לארץ התחילו לעשות חשבונות אם אפשר או לא, אז הוא אמר שלארץ ישראל צריך לעלות בתמימות ובביטחון ועל כן צריך קודם לנצח את "מלך חשבון".
בפרשתנו עברנו דרך ארוכה. המלחמות הראשונות שבהם היה קידוש השם גדול מאוד כבר עברו. ישראל נמצאים בעבר הירדן שיתקדש רק כשישראל יעברו גם לעבר הירדן המערבי. אנחנו עומדים במצב דומה. כבר יש כמה ניצחונות מאחורינו אך עוד לא גמרנו את המאבק. לאור הראשית אנו מתבוננים באחרית והולכים במלוא הביטחון שהכל יתרסק לעומת עוצמת האמונה של ישראל שהולכת וגוברת.

ישראל זה הבית שלנו
שאל אותי תלמיד שמשרת כעת בצבא: שואלים אותי, האם זה לא מסוכן לגור בבית אל? מה לענות להם? האם להיכנס להסברה טכנית על הסכנה ועל הביטחון בה'? עניתי לו: אתה צריך פשוט לומר להם שזה הבית שלנו. אנחנו לא נמצאים כאן בגלל שלא מסוכן כאן, אנחנו נמצאים כאן כי זו הארץ שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, זו הארץ שלנו, עוד מימי יהושע בן נון, עוד מימי אברהם אבינו. ישבנו בה שנים רבות לפני שהערבים התיישבו בה. אז הוא אמר לי, הם לא ישתכנעו. הם לא צריכים להשתכנע, אנחנו צריכים רק לענות על השאלות. למה אנחנו כאן באמת? כי זה הבית שלנו. אם הם לא ישתכנעו עכשיו הם ישתכנעו בפעם הבאה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il