בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

שמירה על קברים במחיר חיי אדם?

חללים נפלו בקבר יוסף, למין אירועי המנהרה ועד מאורעות ימינו אלה. פצועים רבים נפלו על משמרתם. חללים נפלו על התעקשותנו לאחוז במערת המכפלה ובעיר האבות. מאליה עולה השאלה: האם זה היה מוצדק? האם אכן קברי האבות יקרים יותר מאשר דמם של בנים צעירים שנקטפו באבם?

undefined

הרב עזריאל אריאל

תשס"ב
7 דק' קריאה
חללים נפלו בקבר יוסף, למין אירועי המנהרה ועד מאורעות ימינו אלה. פצועים רבים נפלו על משמרתם. חללים נפלו על התעקשותנו לאחוז במערת המכפלה ובעיר האבות. מאליה עולה השאלה: האם זה היה מוצדק? האם אכן קברי האבות יקרים יותר מאשר דמם של בנים צעירים שנקטפו באבם?
לא בשאלה הפוליטית והבטחונית נעסוק כאן, למרות כל חשיבותן. שאלה עקרונית לפנינו. מהו סולם הערכים הנכון? חיי אדם או גל אבנים עתיק? האם נכון לומר כי כל סלע שנביא ישב בצלו ראוי כי נהפוך אותו למזבח, אשר עליו יעלו קורבנות אדם?

ערכם של חיי אדם
אם נבקש להקצין את הקביעה המונחת ביסודה של השאלה, נבוא ונאמר כי אין שום דבר אשר ראוי ומותר להקריב למענו חיי אדם; אולי למעט ערך אחד ויחיד: חיי אדם! כל ערך אחר - לאומי או אוניברסלי, פרטי או ציבורי, דתי או חברתי - אינו שווה אף לא קרבן אחד ויחיד. אך אם נשלח עין בוחנת, נוכל לראות כי אין אף חברה בעולם אשר חיה כך. לכמה קורבנות בנפש מביאים הפאבים הפתוחים בלילות שבת? מדוע אם כן אין איש התובע לסגור אותם? לכמה אבידות, הן בתאונות והן במעשי רצח, גורם "עמק האלכוהול"? מדוע לא תובעים לסגור אותו? כמה אנשים מקפחים את חייהם במהלך טיולים? האם מישהו תובע להפסיק לטייל עקב כך, מעבר לנקיטת כל אמצעי הזהירות האפשריים? האם מישהו דורש למנוע נסיעת רכב פרטי, לכל הפחות בנסיעות שאינן הכרחיות ביותר, בגלל מאות הקורבנות בנפש שהוא גובה מידי שנה? האם אמצעי התקשורת מסכימים לכך שייאסר עליהם לסכן את חיי העיתונאים הנשלחים לסקר אירועים סוערים?

היה מקום לחלק בין המקרים, ולומר שמותר לאדם לסכן את חייו הפרטיים למען מה שחשוב לו, אך העם אינו רשאי לסכן את חייליו מכוח פקודה למען ערכים כלשהם. אבל עין בוחנת יותר תאמר שאם חיי האדם הם קודש, הרי אסור לו להתאבד לא פחות ממה שאסור לו לסכן בפקודה את חיי זולתו.

רואים אנו אפוא, כי כל חברה מוכנה לשלם בדמים מרובים, כפשוטה של המילה, למען דברים שהם יקרים לה, אפילו אם הם צרכי מותרות. ומדוע ייגרע מקומם של כל הערכים? האם בין כל הערכים לא ניתן למצוא אף אידיאל שקיומו מצדיק אף את מסירת החיים למענו? האם מייבשי הביצות בעמק החולה ובחדרה היו רוצחים, חלילה? האם כל לוחמי החירות שמסרו את נפשם במאבק נגד משטרי עריצות ודיכוי או נגד כובשים ומשעבדים לא היו אלא מתאבדים חסרי מצפון? ברור אפוא כמעט לכל אדם עלי אדמות, כי ישנם ערכים העולים בחשיבותם על חיי אדם. ולא נמצא מחלוקת וויכוח אלא בשאלה אחת, והיא: באלו ערכים מדובר. כאשר מדובר בערכים לאומיים, מבינים אנו כי כל יחיד ויחיד, אבר הוא מגופה של האומה כולה. ומתוך כך, כשם שיש מקום לאבד את חייו של היחיד למען בטחונה של האומה שהוא חלק ממנה, ולמען המשך חייהם של אחיו בני עמו, כן הוא ביחס לערכים שהיא שואפת אליהם.

ואם כך הם פני הדברים בערכים אשר האדם הוא שבחר בהם, קל וחומר הוא בערכים אשר בורא העולם ואלוקי ישראל קבע אותם בתורתו. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", אמרו חז"ל במסכת ברכות. גם על מלחמת מצוה נצטווינו בתורה, למרות שהיא כרוכה בקורבנות. אותה תורה אשר בה למדנו את קדושת החיים היא זו שממנה למדנו את מסירת החיים במקום שבו הדבר נדרש. וזאת משום שהדבר בא כדי להגשים את אותה המטרה שלשמה ניתנו אותם חיים עצמם.

על קברי אבות ונביאים
אך יבוא השואל וישאל: וכי היכן מצינו מצוה בתורה למסור חיים על קברים? מצאנו מצוה להילחם על ערים נושבות ועל בני אדם חיים. ובעיר הסמוכה לספר יוצאים כנגד הגויים למלחמה אף על עיסקי תבן וקש, כדי שלא תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם, ובכך תהיה סכנה לגרים בפנים הארץ. אך היכן מצינו שיש למסור את החיים למען המתים?

עלינו להקדים אפוא ולומר כי אכן הבדל יש בין קבר לקבר. גם אם יימצא קברו של יחזקאל בן בוזי הכהן בעיר "תל אביב" אשר על נהר כבר בארץ בבל; גם אם יודיעו כל אמצעי התקשורת על סכנה הנשקפת לשלומו של הקבר - לא נצא למלחמה למענו. ולא מתוך זלזול בערכו של הנביא. שם, באותו "תל אביב" אשר בארץ שנער, אמנם חיו אבותינו; אבל כל חייהם שם היו אך ורק "בארץ לא להם". אותם שורשים, אשר הכו שם אבותינו, לא לנו הם שייכים. במשך כל ההיסטוריה שאפנו לנתק את אותם שורשים, ולהתחבר אל השורשים האמיתיים שלנו, כאן בארץ ישראל. זכות גדולה תיפול לידינו אם נזכה לפקוד את קברותיהם של נביאנו שנקברו בגולה. אך זכות גדולה עוד יותר תיפול לידינו, אם נזכה להעלות את עצמותיהם לארץ ישראל, אותה ארץ אשר כל נבואתם לא היתה אלא מכוחה ולמענה. מקום קבורתם לא יהיה "מקום קדוש" כי אם חלק מקללת הגלות אשר ממנה יצאנו.

גם "אור כשדים" - עיר הולדתו של אברהם אבינו עליו השלום, בה הכיר את בוראו ובה הושלך לכבשן האש - אין לנו בה חלק ולא נחלה. מאז נגלה ה' אל אברהם אבינו והורה לו ללכת לו מארצו וממולדתו - נותקנו משם, כשם שנותקנו מארץ מצרים, על מנת שלא לשוב בדרך הזו עוד.

באופן עקרוני, הוא הדין באתר מחנה ההשמדה באושוויץ. אמנם ערך היסטורי גדול יש למקום. חשוב להגיע לשם כדי להתייחד עם זכרם של אחינו שנספו בו. נדרש גם להיאבק למען שמירתו של המקום כמות שהוא, ולמנוע את הפיכתו למרכז קניות ובילוי לנכדיהם של אלה שעמדו על הדם ואף רקדו עליו. אך עם כל זאת אין לנו כל ענין בריבונות על המקום. אף אם יציעו לנו את הדבר בחינם, אין לכך ערך. אין לנו שורשים שם. כל מה שקשר אותנו למקום ההוא - עלה בעשן הכבשנים ובאש המשרפות.

על משמר ארצנו וערי אלוקינו
שונה הוא היחס אל כל מקום בארץ ישראל. הן זו הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו ונתנה להם. זו הארץ אשר אליה שבנו כעבור מאות שנות גלות במצרים, חזרנו ושבנו כעבור שבעים שנות גלות בבל, ופעם נוספת שבנו אליה כעבור אלפיים שנות גלות נוראה. על הארץ הזאת נצטווינו מפי הגבורה: "ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם, לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם". כאן בארץ, כל רגב אדמה יקר לנו, כל הר וכל סלע, כל גבעה וכל וכל בקעה.

את ההבדל בין ארץ ישראל לבין הארצות שמחוצה לה נוכל להמחיש במשל פשוט. אם קהילה יהודית כלשהי ברחבי העולם עומדת בפני סכנה של פרעות, וצריכים אנו לבחור בין העברתה למקום אחר לבין שפיכת דם יהודי על הגנתה - מסתבר כי כל זמן שהדבר אפשרי, יש לבחור בדרך הראשונה: להעביר את יהודי המקום בשלום למקום מבטחים. דרך המלחמה תבוא בחשבון רק אם לא תהיה דרך אחרת להציל את אותה קהילה. גם כאן בארץ יש קהילות כאלה. אלה הם יישובי הגליל, אשר למעלה מעשרים שנה עומדים בקו הראשון של חזית המלחמה מול האויב מצפון. מאות קורבנות נפלו בתוך היישובים, בסביבתם ובגבול המדינה הסמוך אליהם. איש לא מעלה על דעתו להעתיק ממקומו אף אחד מיישובים אלו. ולא רק משום שהדבר אינו מבטיח שהסכנה לא תעבור אל היישובים שמדרומם. מוסכם על הכל שקיומו של מפעל ההתיישבות בגבול הצפון מצדיק גם אבידות בנפש. לא על שלוותם ורווחתם של התושבים נופלים חיילנו בגבול הצפון; כי אם על ריבונותה של האומה כולה על גבולותיה של מדינתנו.

קברי אבות בארץ ישראל
כל מקום בארץ יקר הוא לנו. אך עם כל ערכו וחשיבותו של כל מקום ואתר בארץ ישראל, ערך מיוחד ועמוק יש לאותם מקומות בהם יכולים אנו להיפגש עם אבות אבותינו אשר חיו שם. לא הרי עוצמת הקשר שחש כל יהודי לירושלים, כהרי הקשר אשר הוא חש אל תל אביב אשר בשפלת החוף. לא הרי סתם גבעה בהרי הנגב כהרי אתר קרבות מפורסם מימי מלחמת הקוממיות, עליו הוקז דמם של לוחמינו. אינה דומה חורשה נאה בשפלת לוד אל גבעת קברות המכבים הסמוכה לה ממזרח. הקשר שבין עם ישראל לארצו הוא לא רק קשר שבין חקלאי לשדהו ובן קבלן למגרש אשר הוא בונה עליו. עם שובנו לארץ, עם ההיאחזות בה ועם העמדת ריבונותנו עליה, שבנו לחיות את הקשר עם אבותינו אשר חיו ופעלו בה. שבנו אל מודיעין, ועמה אל המכבים. שבנו אל ביתר, ועמה אל בר-כוכבא. שבנו אל בני ברק, ועמה אל רבי עקיבא. שבנו אל מירון, ועמה אל רבי שמעון בר-יוחאי. שבנו אל חברון ובית לחם, ועמן אל אברהם אבינו, רחל אמנו ודוד המלך. שבנו אל ירושלים, ועמה אל מלכיה וכוהניה, נביאיה וחכמיה. מפגש זה, לא רק התפעמות היסטורית יש בו. ההתחברות אל מקומם של אבותינו, היא המביאה אותנו להתחבר גם אל תורתם ואל חזונם, אל אורחות חייהם ואל דרכי המוסר אשר להם.

הקמתה של מדינת ישראל דווקא בארץ ישראל, ולא באוגנדה למשל, מבטאת יותר מכל את ההתחברות מחדש אל השורשים ההיסטוריים והרוחניים שיש לנו בארצנו, לאמור: לא עם חדש קם מעשן הכבשנים והמשרפות ומקים לו מדינה חדשה במזרח התיכון החדש, כי אם עם ישראל העתיק, עם התורה והנביאים, עם המכבים והתנאים, שב אל ארצו ומחדש את ימיו כקדם לאורם של אבותיו.

על כן, עם כל החיבה לכל מדרך כף רגל מאדמתה של ארץ הקודש, יקר לנו שבעתיים כל מקום בו נפגשים אנו מפגש מוחשי עם אבותינו שחיו בה. ויותר מכל יקר לנו הקשר החי עם אבות האומה: שלושת האבות, ארבע האימהות, יוסף הצדיק (אשר שמר אמונים לארץ אבותיו בכל שנות גלותו הארוכות, והשביע את אחיו שיעלו אליה את עצמותיו) ודוד מלך ישראל. רק אחד מהם יוצא מכלל זה: משה אדון הנביאים, אשר "לא ידע איש את קבורתו". את הקשר אל משה רבנו ניצור דרך לימוד תורתו וקיומה. אבל לא כך הוא בשאר כל גדולי ישראל, אשר מקום קבורתם נודע לנו. גם אם מצד ההלכה אין להם קדושה יותר מאשר לכל בית כנסת, ואין מצוות יישוב הארץ וירושתה חלה בהם יותר מאשר בכל מקום בארץ - יקרים וחביבים הם לנו במיוחד.

על מחנה אושוויץ והר הרצל
עם כל זה, נניח לרגע שיבואו הפולנים ויבקשו להחריב את אתר מחנה אושוויץ עד שלא יישאר זכר לכל מה שאירע שם; האם לא יתעורר הלב ויגיד שמוטב לנו להיאבק על שמירת המקום - עם כל הערכים החינוכיים שהוא מבטא עבור האנושות כולה - גם במחיר סיכון חייהם של כמה מאתנו? האם אין זו תחושה טבעית לכל אשר לב יהודי חם פועם בקרבו?

עוד נתאר נא לעצמנו מצב בו נתבע מאתנו לספוג אבידות בנפש למען שמירתו של הר הרצל בריבונות ישראל; אותו הר בו נטמנו מנהיגי העם, למן בנימין זאב הרצל ועד יצחק רבין, לצד אלפים מחללי מערכות ישראל. האם יעלה על הדעת כי מדינת ישראל תוכל לוותר על ריבונותה במקום הזה, המסמל יותר מכך את זיקתה ומחוייבותה כלפי אלה שהיא חבה להם את עצם קיומה? ואם כן, במה שפר חלקם של גדולי האומה מן העבר הקרוב מחלקם של גדוליה מן העבר הרחוק? האם ההיסטוריה שלנו החלה אך לפני מאה שנות ציונות? האם החזון הלאומי החל מ"אלטנוילנד" של הרצל או מ"ואעשך לגוי גדול" שנאמר לאברהם אבינו ומחזון הנביאים?

על כן לא ניטוש, לא את מערת המכפלה ולא את הר הרצל, לא את גבעת התחמושת ולא את קבר רחל, לא את מוזיאון תל-אביב ולא את קבר יוסף.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il