בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פרשת נח תשס"ג

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצש"ק פרשת נח תשס"ג
12 דק' קריאה 41 דק' צפיה
מהו "צדיק"?
"אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח". התורה קוראת לנח "איש צדיק". צריך להבין את ההגדרה הזו. מהו צדיק? מדוע נקרא נח "איש צדיק"? הפסוק אומר, "צדיק יסוד עולם". צדיק הוא היסוד, הוא המקיים את העולם. נח היה איש כזה, שבצדקותו קיים את העולם. על כל הדור שלו נגזר שימחק, אבל הוא היה צדיק וקיים ומקיים, צדיק במובן הזה שהוא יסוד, שאחר כך כל העולם כולו נמשך ממנו. יסוד יכול להיות מלמטה ויכול להיות מלמעלה, משפיע. יוסף גם כן נקרא צדיק, הוא גם היה עמוד ויסוד. צדיק הוא בעצם מכוון את העולם, הוא ממשיך כוחות לקיומו של העולם. וממילא הוא מושל במציאות, שכן הוא הגורם לקיומה. במובן זה יוסף גם כן היה מושל, זן ומכלכל את כל ארץ מצרים. לולא יוסף, היה הרעב גורם שמצרים תכלה, ואולי אף כל העולם כולו.

כיצד הצדיק הוא יסוד עולם? הוא מתנהג במעשי צדק, מעשים נכונים, שיש להם זכות קיום. כל כולו ומהותו צדקות ועשיית מעשים ברי קיימא. זה מקיים את המציאות. הוא ממשיך את השפע העליון האלקי אל המציאות. לכן נח נקרא צדיק.

חז"ל מביאים שני פירושים למילה "בדורותיו": יש דורשים לשבח, שאפילו בדורותיו, שהיו דורות של רשעים וקשה היה להיות צדיק, בכל זאת עמד נח נגד הזרם והיה צדיק, קל וחומר אם היה בדור של צדיקים. ויש הדורשים לגנאי - באופן יחסי לדורו הוא היה נחשב צדיק, אבל אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב צדיק.
אך יש גם פירוש שלישי למילה "בדורותיו". אפשר להבין שהכוונה היא לדור שהוא חי בו, אך אפשר להבין שהכוונה היא לדורות שהוא יוצר . "אלה תולדות נח", זה כל עניינו של נח, שיש לו תולדות. לכל הדור שלו לא היו תולדות, הוא נפסק. מכאן ואילך כל הדורות הם של נח, כולם נקראים בני נח, וכבר לא בני אדם. הוא הגורם לשלמותם של כל הדורות. כלומר, יש לנח מדרגה מיוחדת במינה, תפקיד מיוחד במינו, לקיים את כל הדורות כולם. על הלימוד הזה יש לשאול, הרי על בני דור הפלגה נאמר "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ". אומר הזוהר, מוטב היה לאדם הראשון שלא יוזכר בפסוק הזה. כיון שהם חטאו, הוזכר שהם מתנהגים כאדם הראשון, שאף הוא חטא וגרם בכך מיתה לכל הדורות. כעת חוזרים צאצאיו וחוטאים כמו בני האדם הידוע, אדם הראשון. "בן חכם ישמח אב". כשהבן מתנהג בחכמה כולם אומרים שאבא שלו מאוד מוצלח, ולהיפך - כשהבן לא מתנהג יפה אומרים שזה מתחיל מהאבא. ההתנהגות של המשך הדורות גורמת ליחס אל האב. ובאופן כללי כולם נקראים "בני נח".

כוחם של צדיקים
אני רוצה להתבונן כאן בדברי הרב בהתייחסו לגדר של ה"צדיק", באורות הקודש, מוסר הקודש עמ' מב:
"היכולת האלהית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבוא להמידה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם". כלומר, אצל רבונו של עולם היכולת שווה לרצון, כל מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות, אין לו מגבלות. היכולת האנושית אינה כך. יש הרבה דברים שהאדם רוצה לעשות ואין בכוחו לבצע. אומר לנו הרב, שהיכולת האנושית שואפת ויעודה להגיע למדה האלקית הזאת שהיא תהיה תלויה בחפץ האדם, כפי שאומר הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם". קיויתי שתגיעו למדרגה כזו, כביכול, להיות כאלקים.

"ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אֹמר ויקם לך". כלומר, יש אנשים שמגיעים למידה הזו, של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כפי שאומר הפסוק באיוב " ותגזר אֹמר ויקם". "זוהי מידת הצדיקים. ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו". ככל שאדם נהיה יותר צדיק, כך הוא מתדמה יותר ליוצרו, וכך חפצו יכול יותר ויותר להתקיים והיכולת מתגברת בהתאם לחפצו, לפי צדקו של האדם. "יוצר כל באומר", אומר והדברים מתקיימים לפי דבריו. "ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו". כלומר, בעצם יכול להיות שהנקודה של הצדקות שיש בכל אדם, היא מאוד גנוזה וכמוסה, אך היא עיקר עניינו של האדם, "שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא". כלומר, בכל אדם מישראל יש עצם לוז. זה קשור קצת למקום שלנו [בית אל הנקראת לוז]. עצם לוז היא עצם שמתקיימת על ידי אכילת סעודת מוצאי שבת. בעצם העצם הזו קיימת בכל אדם מישראל, ואינה מתבטלת אף לאחר החיים. כל הגוף מתבטל והופך לעפר, ועצם זו נשארת. וזהו הגרעין שממנו אחר כך יקום האדם לתחייה. כלומר, באדם מישראל יש יסוד נצחי. והיסוד הזה הוא היסוד האלקי שבו, היסוד הצדקותי שבו, הלוז שבו. ככל שהלוז הזה יהיה יותר מרכזי באדם והכוח של הצדקות הזו יתגבר, כך גם יכולתו תלך ותגבר, ואמירתו תפעל בעולם. זהו עניינו של הצדיק. הוא יסוד עולם. הצדיקות מקיימת את העולם.

ממשיך הרב, "וכפי ההתנערות של היסוד הרצוני במדת הצדק, להיות כלול במהות הצדקות, ככה היא הופעת הפעולה הרצונית בגבורתה, בהשיגה מדת תחית המתים, שבאו אליה כל מנחלי תורה שבעל פה, [כפי שאומרת הגמרא בסנהדרין דף עז - ] זוטרא דאית בכו [הקטן שבכם] מחיה מתים". אפילו הקטן שבחכמי תורה שבעל פה - יש בו כח להחיות מתים. הכל תלוי במידה שהיסוד הרצוני בא לידי מימוש בפועל. כשאדם לוקח את הרצון הפנימי החיובי הטוב שבו ומממש אותו - הרצון הזה הולך ומתגבר, הולך ומתעצם והופך לכוח שיכול לפעול פעולות בעולם. זהו צדיק יסוד עולם. "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ". הצדיקים יורשים ארץ, הם מנהלים את העולם, הם שולטים כביכול ומכוונים את העולם. זה היה נח, איש האדמה, ששלט באדמה, בכל המציאות שבזכותו קיימת ועומדת.
אם כן, עמדנו על מידת הצדקות, והזכרנו שבדברי הרב על מנחילי התורה שבעל פה ישנה התכונה הזו של צדקות, שיש בהם כח של "ותגזור אֹמר ויקם לך", עד כדי כך ש"זוטרא דאית בכו מחיה מתים".

מעלת התורה שבעל פה
נעבור מענין לענין, לדברי התנחומא בפרשת נח. אנחנו רגילים להזכיר את הדברים הללו בתחילת הזמן, להכיר עניינה הגדול המיוחד של התורה. המדרש כאן עוסק במעלתה של התורה שבעל פה. אומר המדרש,
"יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', ונתן לנו את התורה בכתב רשומו ברמז צפונות וסתומות, ופירשום בתורה שבעל פה, וגילה אותם לישראל. ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות [=כללים], ותורה שבעל פה פרטות. ותורה שבעל פה הרבה, ותורה שבכתב מעט. ועל שבעל פה נאמר 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים'. [הגאון באר את הפסוק הזה כך: כשאנו באים למדוד דבר מסוים אנו משתמשים באמת מידה כלשהי. למשל, ארץ יכולה להימדד במטרים. אם כן, אומר הפסוק, שאמת המידה שבה צריך למדוד את כל התורה כולה גדולה יותר מכל הארץ]. וכתיב 'ולא תימצא בארץ החיים'. ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תימצא? אלא שלא תימצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'. וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'".

אם כן, תורה שבעל פה צריכה התמסרות גדולה ומלאה. "אדם כי ימות באוהל", אדם צריך להמית עצמו באוהלה של תורה. בביטוי הזה של חז"ל משתמשים גם לסלנג - אמנם לא אומרים את זה על התורה, אבל משתמשים בו לדוגמא לגבי אוכל - אדם אומר "אני מת לאכול". אז חז"ל אומרים "אני מת ללמוד". יש אנשים שכשהם אוכלים הכל מת אצלם. כך הוא הפירוש על התורה. כשאדם לומד, הוא שקוע כל כך בעולמה של תורה, שבשבילו כביכול עכשיו הכל מת. כשכך לומד האדם, הוא יכול לקנות את התורה.

על התורה שבעל פה הגדולה, הארוכה מני ים, כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל, כמו שנאמר 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'.
"ואמרו חז"ל, לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה', ולא 'בעבור הדברים האלה', ולא 'בגלל הדברים', אלא 'על פי הדברים'. וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך [צריך להתאמץ ולהתייגע בלימודה של תורה], שנאמר 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבוא, 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר' [ומדובר כאן על תורה שבעל פה]. ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר, על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלים אתם את התורה, ענו כולם ואמרו 'נעשה ונשמע', מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט [אם כן מדוע היה צורך בכפיית ההר]? אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. [קודם מתרץ המדרש את הסתירה, ואומר שאכן על תורה שבכתב אמרו ישראל 'נעשה נשמע', אך על תורה שבעל פה שאין לה גבולות והיא ארוכה מני ים היה צורך לכפות עליהם את ההר כגיגית]. ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו, 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך', ואיזה? זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר, 'ושננתם לבניך', זו תלמוד שצריך שינון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה, כמו שכתוב בפרשה שניה, 'והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם', זה מתן שכר עוסקי מצוות, שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שניה כתיב בה 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' ולא כתב 'בכל מאדכם'. ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג, אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'.

כלומר, פרשה ראשונה נאמרה על לומדי תורה ועל זה נאמר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". הפרשה השניה מדברת על עול מצוות, "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי". יש בה מתן שכר בעולם הזה. ושם לא נאמר "ובכל מאדכם", כי "בכל מאדך" זה מיוחד לעוסקי תורה, שצריכים לוותר על הכל ולשקוע בעולמה של תורה, ורק אז הם קונים קניין אמיתי בתורה. והשכר עליה כל כך גדול, עד שאי אפשר לתאר את גודלו ועל כן לא נזכר בפרשה. ממשיך המדרש:
"'אור גדול', אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', איזהו ברית שנוהג ביום ובלילה? זו תלמוד. וכן הוא אומר 'כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תופר את דוד עבדי וגו''. ואומר, 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'".

כל זה נאמר על תורה שבעל פה. ובהמשך אומר המדרש שהישיבות שקבעו את עיקר עיסוקן בתורה שבעל פה ניצלו מכל צרות, שלטונות וגלויות. זוהי כוחה של תורה.

טבילה בעולם התורה
המדרש הזה מהווה פתיחה חשובה ללימודי זמן חורף. אנו נכנסים לזמן מתוך חפץ עצום לשקוע בעולמה של תורה ולהקדיש את כל כוחותינו, כפי שנאמר במדרש. כאן יש הדרכה עד כמה להתמסר ללימוד התורה, בגלל גדלותה, בגלל עומקה ורחבה. צריך התמסרות מלאה, לבטל הכל ולשקוע בעולמה של תורה. התורה היא כמו מקוה. האדם צריך להיכנס כולו למקוה ולא להשאיר אפילו אצבע אחת בחוץ. אם לא כן, תהיה חציצה בינו לבין מימי המקוה והטבילה לא תעלה. כך גם בתורה, אדם שלא טובל כל כולו ומבטל את עצמו כלפי אורה של תורה והדרכתה, הוא מוכן לקבל הדרכה ברוב הדברים אבל יש כמה דברים שיש לו עוד עקרונות שהוא רוצה לשמור עליהם, זמנים או מחשבות שהוא לא מוכן לבטל אותם - אדם כזה לא יזכה בתורה באופן המלא. צריך לבטל הכל כלפי התורה. כמובן, לא צריך להישאר כל הזמן במקוה. אחרי כן יוצאים, אבל טבולים. אם אדם שוקע בעולמה של תורה לתקופה מסוימת, הוא יכול אחר כך לצאת ולהאיר את אורה של התורה במרחבים ולעסוק בעוד דברים, להרחיב את דעתו. אבל הכל אחרי השקיעה וקניית התורה בקניין מלא בתוכו, כך שכל ההסתכלות אחר כך על כל מה שקורה תהיה מתוך מבט של תורה.

הדורות הראשונים - איך נפלו גיבורים...
חכמינו ז"ל אומרים, עשרה דורות מאדם הראשון עד נח, ועשרה דורות מנח ועד אברהם. ושואלים, סוף סוף אדם הראשון נברא על ידי רבונו של עולם, לא היתה שותפות של בני אדם בבריאתו, ואם כן איך קרה שאדם הראשון ובניו, הדורות הראשונים, התדרדרו עד כדי כך שהגיעו למצב שצריך לגזור מבול על העולם? וגם אחרי כן, מנח ועד אברהם, אומרים חז"ל שבא אברהם ונטל שכר כולם. לולא בא אברהם אבינו בסוף עשרת הדורות, גם כן לא היה קיום לתורה. כיצד זה שהדורות הראשונים מאריכים ימים, קרובים כל כך למקור האלוקי, ודווקא הם נופלים?

מסביר המהר"ל: מעלתם היתה חסרונם. לא היה יחס נכון בין כוחות הרוח לכוחות המעשה. כפי שאומרים חז"ל בפרקי אבות: "כל שענפיו מרובין משורשיו - לא יכול להתקיים". אם השורשים מרובים מהענפים, העץ קיים, אך אם הענפים העליונים גדולים ועצומים והשורשים מועטים - אין קיום לעץ. הכוח הרוחני של הדורות הראשונים היה עצום, אך כוח המעשה לא היה מספיק מפותח כמו כוחות הרוח. היו כוחות מעשה גדולים מאוד, אולי יותר גדולים מהיום, אבל כוחות הרוח היו פי כמה וכמה, ולא היה תיאום. לכן לא יכלו להחזיק מעמד. אדם הראשון היה בעל צלם אלקים, שנמשך גם בדורות שלאחריו, אך לא היו לו כוחות חיים בפועל שיוכלו לבסס את הכוחות הרוחניים הגדולים בתוך המציאות ולקדש את המציאות, ואז נוצר פער בין הרוח הגדולה והגודל הפנימי העליון לבין הצדדים המעשיים. והכוחות המעשיים הלכו והתדרדרו עד ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ".

מנח ירדו הדורות למדרגה נמוכה יותר, אך עדיין לא הגיעו למצב של התאמה בין כוחות הנפש הטבעית לבין כוחות הרוח. עדיין הפער היה גדול, עד שבא אברהם אבינו, שנצטווה במצוות המילה, "לך לפני והיה תמים". הוא כבר הגיע למדרגה כזו שהוא יכול לקדש את הגוף כך שיהיה מתאים לנשמה. כך יש קיום למציאות. כוחות גדולים מדי שאינם מותאמים, אף על פי שהם גדולים, אין להם קיום בעולם. לכוחות העליונים צריך להיות שורש ובסיס, שיהיה להם על מה לעמוד בעולם הזה. אברהם אבינו הוא הראשון שהגיע למדרגה השלמה, שרומם את העולם להרמוניה, להתאמה בין כל הכוחות. הוא מיישם ומגשים את כל הגדולה הרעיונית שלו, והרעיונות ממלאים את כל התוכן המעשי שלו. זוהי הופעה שלמה.

במדרש תנחומא בסוף הפרשה מובא:
"רבי איבו בשם רבי יוסי הגלילי אומר: בשלושה מקומות חלקו באי עולם [כביכול] על הקדוש ברוך הוא: אחת, כאן. ואחת בימי יהושע, שנאמר 'ויתקבצו יחדו להילחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד'. [כלומר, היתה החלטה משותפת של כל העמים להילחם נגד יהושע וישראל]. ואחת בימי גוג ומגוג, שנאמר 'יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו''".

מה הקשר? מדוע דווקא בשלושת הזמנים הללו - דור הפלגה, ימי יהושע וימי גוג ומגוג? מסביר המהר"ל בנצח ישראל: בכל פעם שיש הופעה אלוקית בעולם, שמופיע שם ה' אחד בעולם, מתעוררת התנגדות מצד עמים, שהם עמים רבים ולא יכולים להכיר בכך שיש בורא אחד לעולם.

דור הפלגה היה בתקופת אברהם אבינו, שהוא לחם בפסילים, שבר אותם וקרא בשם ה'. המהלך הזה גרם להתנגדות בקרב העמים. הם לא יכלו להתרומם למדרגה הזו ועל כן התאגדו יחד, כביכול לנסות להילחם ברבונו של עולם. בפעם השניה, בימי יהושע . עם ישראל נכנס לארץ ישראל, מטפס למדרגה חדשה עליונה. עם ישראל קורא בשם ה' אחד בארץ האחת. "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - דווקא כשעם ישראל בארץ הם נקראים "גוי אחד" [זוהר אמור ב, צג]. בארץ מופיעה אחדות ישראל ומופיעה אחדותו של רבונו של עולם. העמים עוד לא בשלים להבין את התופעה הזו, אז הם מתקבצים פה אחד להילחם בעם ישראל הנושא את שם ה' אחד בעולם. חז"ל אומרים לנו, שיש קצת ביקורת כביכול על יהושע, שכשנכנס לארץ ישראל היה צריך לבטל את יצר הרע של עבודה זרה ושל עריות, כפי שעשו בהמשך אנשי הכנסת הגדולה. מילא משה ואהרון לא עשו זאת כיון שלא היו בארץ, אבל יהושע שהגיע לארץ היה צריך לעשות זאת. שימו לב מה שחז"ל אומרים לנו! משה ואהרון, הענקים הגדולים, בדור דעה של מקבלי תורה, לא יכלו לבטל את יצר העבודה הזרה ויצר העריות כיון שלא היה להם הכוח של ארץ ישראל, אבל ליהושע כן היה כוח. זהו כוחה של ארץ ישראל, לקרוא בשם ה' אחד בעולם, לבטל את כל התכונות המפריעות להופעת שם ה' בעולם.

קשיי הגאולה - לטובתנו
בפעם השלישית - לעתיד לבוא , כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל ועומד לקרוא בשם ה' הגדול, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. זוהי הגאולה העתידה, שעניינה הוא הרמת כל העולם כולו לקרוא בשם ה'. זה מעורר התנגדות נוראה מצד כל העמים. זוהי תקופת גוג ומגוג, תקופת ביאת המשיח, שאנחנו מאוד מעורבים בה בימים הללו. אנחנו לא יודעים את ההגדרות המדויקות, אם אנחנו בהתחלה, באמצע או בסוף, אבל אנחנו בשלב של חזרה לארץ ישראל ובמגמה העליונה העתידית של הגאולה. ממילא מתעוררת התנגדות כוללת בקרב העמים. חכמים לימדו אותנו שכך הוא הסדר, ולפי זה אנו מבינים שעומדת להתגלות הופעה חדשה של קריאה בשם ה', שלא היתה עד כה. כיון שכך, העמים מרגישים שזה עומד לקרות והתחושה האינסטינקטיבית שלהם היא לנסות לעצור ולמנוע. אך אוי לו למי שמפריע להתחברות של עם ישראל לרבונו של עולם בארץ ישראל. על כן, הקשיים שאנו עומדים בפניהם הם לפי גודל המגמה העליונה שעומדת להיות, קשיים מבחוץ וקשיים מבפנים.

בענייני ארץ ישראל יש לנו ללמוד מאברהם אבינו שצריך אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] - בסוף הפרשה שלנו כתוב שמשפחת אברהם הולכת לכיוון ארץ כנען, ארץ ישראל, ובהתחלת הפרשה הבאה - "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הם כבר הולכים לארץ ישראל מעצמם. זהו פירוש נוסף לציווי הקב"ה לאברם "לך לך" - לא רק לטובתך, להנאתך, אלא לך בדרך שרצית ללכת, אתה באמת עושה טוב. כלומר, אחרי שיש אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעלא [התעוררות מלמעלה, של רבונו של עולם]. אני לא אומר את הדברים מלבי, אלא מקורם בזוהר - מכאן כלל, שבכל דבר, כדי למשוך השפעה עליונה אלוקית, צריך התעוררות מלמטה, מתוכנו. לפעמים רבונו של עולם רוצה למהר את ההתעוררות שלנו ולכן מביא עלינו קשיים, כדי שנבטא באופן יותר חזק את אהבתנו ודבקותנו בארץ ישראל, ואז יבוא השפע במימדים גדולים יותר. הקדוש ברוך הוא רואה שלפעמים יש איזו רגיעה בהתמסרות, אז הוא מגרה אותנו. לפעמים יש כל מיני שליחים מוזרים לדבר הזה, לעורר אותנו שנבטא את אהבתנו לארץ ישראל. קיבלנו את המסר ואנחנו נשתדל בעז"ה לעשות את זה כפי יכולתנו ועל זה תחול סייעתא דשמיא גדולה בעז"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il