בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • צו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רוני בת טובה

אש תמיד

לשמר את התרוממות הפורים * חשיבות העיסוק בסדר קדשים * לא למחול על כבוד הכלל * אין למחול על כבוד התורה * התגלות הקב"ה בתוך הטבע.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

טו' באדר ב' תשס"ח
9 דק' קריאה 34 דק' צפיה


אש תמיד 1 *
לשמר את התרוממות הפורים * חשיבות העיסוק בסדר קדשים * לא למחול על כבוד הכלל * אין למחול על כבוד התורה * התגלות הקב"ה בתוך הטבע
לשמר את התרוממות הפורים
אנחנו בסיום שבת שאחרי פורים, עלינו ממדרגה למדרגה - מקדושת פורים לקדושת שבת. ברוך ה', ימי הפורים עברו עלינו בהתרוממות גדולה, בשמחה, בחיבור זה לזה שהרי מטרתן של מצוות הפורים - משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים - היא ליצור חיבור בתוך ישראל.
צריך למצוא את הדרך איך להמשיך את ההתרוממות הרוחנית הזאת אל הימים הרגילים, שבהם מרגישים ירידה מהגובה הזה אל הסדר הרגיל. ביום הכיפורים יש לכהן הגדול סדר מיוחד במעבר מעבודת הפנים לעבודת החוץ, גם אז הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו וטובל. לכאורה עניינם של הטבילה וקידוש הידיים והרגליים הוא רק כשהכהן עולה ממדרגה למדרגה גבוהה יותר, אך לכאורה כשהוא עובר מעבודה גדולה וחשובה לעבודת חוץ, מה שייך קידוש ידיים ורגלים וטבילה? אלא שזו הדרך להעביר את הגודל העליון הלאה אל החוץ, שיתפשט ולא ישאר רק במדרגת הקדושה. גם אנחנו צריכים לקחת את כל הרוממות הזאת ולהמשיך הלאה. שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג (פסחים ו, א) - בלי הפסקה, מיד אחרי פורים דורשים בהלכות החג, כבר בשבת היינו צריכים ללמוד איזו משנה או הלכה בהלכות הפסח, הרי אור לי"ד בודקים את החמץ, וצריך להתחיל את ההכנות לבדיקת חמץ בהיטהרות חדשה וגבוהה עוד יותר. אנחנו לא יורדים, אנחנו עולים. לא רק אומרים שאנחנו לא יורדים אלא באמת עולים ממדרגה למדרגה. מפורים לפסח זו עליית מדרגה.
זה מה שאנחנו רואים בפרשה שקראנו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, א-ב), וההמשך: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם, ו). כל הלילה האש דולקת. והרי אין עבודה בלילה, אמנם יש השלמה של שרפת איברים ופדרים אבל לא תמיד יש צורך באש כל הלילה בשביל האיברים והפדרים - אלא שהתורה מלמדת אותנו שתמיד צריכה להיות אש על המזבח, גם בשעת עבודה וגם שלא בשעת העבודה, כי כל עניינם של הקרבנות הוא ביטוי לקרבה שלנו עם ריבונו של עולם, אנחנו מקריבים קרבנות ומביעים כך את קרבתנו אליו, את הביטול אליו ואת הקשר המלא שלנו לריבונו של עולם. גם כשלא מקריבים קרבנות הלב נשאר אוהב, יש שעת מעשה ויש שעה שרק הלב בוער באש אהבה לריבונו של עולם "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", אש התמיד הזאת היא אש פנימית ורוחנית שמבטאה את הדבקות של עם ישראל בריבונו של עולם, אש שבוערת תמיד באהבת ה'. כשמגיעה השעה גם נותנים לה ביטוי חיצוני, בבוקר, בשעות הלימוד, בשעות עבודת התפילה וקיום המצוות, אך המציאות הפנימית היא "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

חשיבות העיסוק בסדר קדשים
הגמרא בסוף מסכת מנחות אומרת (קי, א):
"שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" (תהלים קלד, א). מאי בלילות? אמר רבי יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה.
תלמידי חכמים העוסקים בתורה כאילו עוסקים בעבודת הקרבנות.
א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז, לז) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.
הרב זצ"ל דקדק כאן, כי כוונת הגמרא היא לא לומר את פרשת הקרבנות - אלא עיסוק, לימוד בעיון של סדר קדשים (בתוך הסכמת האדר"ת ללקוטי הלכות לחפץ חיים). רש"י במקום אומר (ד"ה בתורת חטאת): "כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה". ישראל רגילים ללמוד ארבעה סדרים מתוך השישה, ארבעת הסדרים שנוגעים למעשה: סדר מועד, סדר נשים, סדר נזיקין וסדר קדשים, למה סדר הקדשים הוא למעשה? כי כל העוסק בקרבנות כאילו הקריב קרבנות. הראיה לכך היא שעל סדר זרעים אין גמרא חוץ ממסכת ברכות, על סדר טהרות אין גמרות חוץ ממסכת נידה שהיא למעשה, אך על סדר קדשים יש בתלמוד הבבלי מסכתות: זבחים מנחות ועוד, למה עסקו בזה בבבל? הרי לא הקריבו שם קרבנות? אלא שכן קיימו. העוסקים בתורת חטאת כאילו הקריבו חטאת, העוסקים בתורת עולה כאליו הקריבו עולה. עניינם של הקרבנות הוא דבקות בריבונו של עולם ויש חיבור חיצוני ויש חיבור פנימי. כשאדם מקריב קרבן הוא נותן מממונו בהמה או מנחה מהצומח, הוא נותן משהו מעצמו, הוא עבד והשקיע כדי לקנות קרבן, לגדל אותו ולהקריב אותו, ועיקר העניין הוא לתת ביטוי לדבקות בריבונו של עולם. התורה היא הביטוי הפנימי והרוחני הגדול ביותר, לכן כל העוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריב קרבנות. אך הגמרא ממשיכה ואומרת יותר מזה:
אמר רבא: האי "לעולה למנחה", 'עולה ומנחה' מיבעי ליה? (אם הפסוק מלמדנו שהלומד הוא כאילו הקריב קרבנות, מדוע צריך את האות ל?) אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם.
לא שהעוסק בתורה הלימוד שלו הוא כנגד העולה והמנחה, החטאת והאשם, אלא התורה היא מעל הקרבנות, הלומד לא צריך קרבנות.
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח) "וזאת תורת האשם" (שם ז, א)? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
היום כשאנחנו מנועים מלהקריב קרבנות, העיסוק בתורה הוא זה שמבטא את הקישור לריבונו של עולם. יש ישיבות שבהם מקובל שכל בחור מבוגר, אחרי חמש או שש שנים בישיבה מתחיל ללמוד קדשים. כשבאנו לבית אל, הקבוצה הראשונה עם הכולל - החלטנו שאנחנו לומדים בקיאות בקדשים, זה היה חידוש. צריך להזדרז לסיים את המסכתות ולהגיע לסדר קדשים, השעה דוחקת, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה - נלמד כולנו את סדר קדשים והקב"ה יביא את המעשה, וכמובן שגם לעצם הלימוד יש הכוח של המעשה.

לא למחול על כבוד הכלל
אנחנו עדיין בהמשך ימי הפורים.
אם כן, נעסוק בבירור הנהגתו של שאול לעניין מחיית עמלק. הגמרא במסכת יומא (כב, ב) אומרת:
"וירב בנחל" (שמואל א טו, ה). אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול: "לך והכית את עמלק" (שם ג), אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה: הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?.
כאב לשאול לפגוע בכל כך הרבה נפשות, אם אדם חטא מה חטאה הבהמה ואם הגדולים חטאו מה הקטנים אשמים. כך אמר שאול לעצמו.
יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז). ובשעה שאמר לו שאול לדואג: "סב אתה ופגע בכהנים" (שמואל א כב, יח), יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה" (קהלת ז, יז).
שאול שלח את דואג להרוג את כל אנשי נוב עיר הכהנים, וגם שם כתוב שדואג הרג מאיש ועד אשה, תינוקות ואפילו את הבהמות. יצאה בת קול ואמרה: 'אל תרשע הרבה', על כך כתוב במדרש (תנחומא מצורע, א) שכל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים. אדם צדיק המפריז בצדיקות במקום לא נכון, הרחמנות שלו פועלת במקומות הלא נכונים. ובסוף כשמגיע הזמן לרחם על מי שבאמת צריך לרחם לא נשארים לו רחמים, לרחם על אכזרים זו אכזריות. הגמרא ממשיכה ואומרת:
אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחת מאי היא? מעשה דואג.
מי שהקב"ה בעזרו לא צריך לחשוש מכל רע. שאול חטא רק חטא אחד והפסיד את המלוכה, דוד חטא שני חטאים ולא הפסיד. הקב"ה עזר לדוד ולמרות שנפל פעמיים עדיין הקב"ה המשיך את מלכותו, וצריך להבין למה דוד זכה ושאול לא. הרי מי שחוטא יותר - פחות ראוי למלכות, שאול חטא רק חטא אחד ואילו דוד חטא שני חטאים גם בבת שבע וגם בכך שהוא מנה את ישראל. מבארים המפרשים, שהחטא של שאול היה חטא בהנהגת הציבור והחטאים של דוד היו פרטיים. דוד לא טעה בהנהגת הציבור אלא בהנהגה אישית ועל כך דוד חזר בתשובה שלמה והוא המקור ללימוד דרך תשובה (עבודה זרה ד, ב). מנהיג ציבור צריך להיות בעל כוח גבורה ובלי מידת ענווה יתירה. הגמרא ממשיכה שם ומביאה דעה נוספת ששאול נענש מפני שהוא מחל על כבודו בזמן שמינו אותו למלך ובני בליעל ביזו אותו. זה נוגע באותה הנקודה, שאול הפסיד את המלוכה מפני שהוא לא נהג כמלך. הכבוד של המלך הוא לא כבוד אישי, זה כבוד שמים וכבוד העם, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). הוא לא יכול למחול על כבודו כי הכבוד לא שלו, אי אפשר למחול על כבוד ה' וכבוד עם ישראל. באופן אישי אדם יכול להיות עניו ולמחול על כבודו, אך לא כמלך ומנהיג. כשמלך מצטווה על ידי ריבונו של עולם להכות את עמלק אין מקום לרחמנות אישית, זוהי הנהגת הציבור וצריך לדעת מה יהיה אם המעשה הזה לא יתבצע, חוץ מהעובדה הפשוטה שצריך לקיים את ציווי ריבונו של עולם.

אין למחול על כבוד התורה
הגמרא ממשיכה:
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. והכתיב: "לא תקם ולא תטר" (ויקרא יט, יח)? ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך, אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך, אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה.
האם מתאים שתלמיד חכם יהיה נוקם ונוטר?! הגמרא אומרת שהאיסור של נקימה ונטירה הוא רק בממון ומביאה דוגמא מהי נקימה ומהי נטירה. אם כן, תלמיד חכם שפגעו בגופו ולא בממונו, העליבו אותו - צריך להיות נוקם ונוטר. אך הגמרא ממשיכה ומקשה:
וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: "ואהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא) לעולם דנקיט ליה בליביה.
אם כן רואים שאדרבה, מי שנעלב ואינו משיב, עליו הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' ועדיף דווקא שלא לנקום ולנטור. הגמרא משיבה שבאמת תלמיד חכם לא צריך להגיב אך עדיין לשמור את הדברים בליבו. לאט לאט הגמרא דוחקת את האמירה הזאת, בהתחלה מי שאינו נוקם ונוטר אינו תלמיד חכם, אחר כך מסייגת שבממון אסור לנקום, אחר כך מוסיפה שגם בפגיעה בגוף אסור לנקום אלא רק לשמור בלבו. גם על זה הגמרא מקשה:
והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו? דמפייסו ליה ומפייס.
אדם צריך לסלוח. לא רק לא לבטא את הכעס אלא גם לא לשמור בלב טינה - אך כל זה אם ביקשו ממנו סליחה ופייסו אותו, למרות שהוא עדיין פגוע הוא צריך לסלוח. אך כל עוד שלא מפייסים אותו, אסור לתלמיד חכם לסלוח אפילו בלב. אם אדם פגע והוא לא מבין שהוא צריך לבקש סליחה, יש הוראה לתלמיד חכם שלא לוותר ואם הוא מוותר – הוא לא תלמיד חכם. זו מסקנת הגמרא. אדם לא צריך להתכופף ולוותר על מה שלא נכון לוותר.
זה דומה למדרגת המלכות אבל מדרגת המלכות גבוהה יותר. המלכות לא יכולה לעבור על סדר היום כשפוגעים בה, לא משנה האם זה מלך יחיד או ממשלה. הנהגת הציבור צריכה להיות כזאת ששומרת על כבוד הציבור. אין מקום לענווה ואין מקום לרחמים, צריך לשמור על כבוד הציבור כי כבוד הציבור בישראל הוא כבוד שמים. לכן אין לעבור לסדר היום כשפוגעים בנו.
הדברים הללו הם נגד השקפת העולם של המינות שהרב מדבר עליה הרבה. למינות יש השקפת עולם של רחמים ושל ותרנות, לא להקפיד בשום דבר - והרב מוצא צורך להאריך הרבה מאוד בפרקי ישראל ותחייתו ולהסביר שכשעומדים רק על עמוד החסד זה מביא את כל הצרות שבעולם. אי אפשר ללכת רק בדרך של לפנים משורת הדין, צריך להיות דין ומוכרח שהדין יקוב את ההר. לפעמים יש מקום למידת החסד, אבל בגבולות הנכונים של מידת החסד, התורה היא לא ותרנית, לתורה יש דרישות ועם זה היא מחנכת לחסד ונוהגת במידת החסד. התחלת התורה חסד וסוף התורה חסד, אבל העולם עומד על שלושה דברים ולא רק על עמוד אחד. זה אחד מהלקחים שאנחנו לומדים מענייני הפורים, "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר ג, ב). לדעת לעמוד על עמדתנו ולדעת שמזה לא תהיה צרה אלא להפך תצמח ישועה.

התגלות הקב"ה בתוך הטבע
דבר נוסף שאנו לומדים מימי הפורים הוא שריבונו של עולם מנהל את עולמו גם בסדרי הטבע ולא רק בניסים חד פעמיים - גם בתוך הטבע רואים את ההנהגה האלוקית. כך אנחנו רואים בצורה ברורה בפורים. זה העניין של "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח, א), בימי אחשוורוש הטבע עצמו גילה שהוא מודרך על ידי ריבונו של עולם, הייתה קבלת תורה באופן טבעי. מזה אנו צריכים ללמוד גם לימים האלה, אנחנו נמצאים בתקופות שיש בהם חסד אלוקי המלווה אותנו כל הזמן, אך יש גם צד של הסתר, החסד הוא רב מאוד אך יש הסתר שמכסה על כל החסד הגדול. אנחנו צריכים לזכור מימי הפורים שמכל צרה יוצאת רווחה וגם מהקשיים הרוחניים. מכל קושי יוצאות אחר כך מעלות גדולות. ההתמודדות עם הקשיים, עם הרוחות השונות והדעות הסותרות - מפתחת דעות בהירות, השקפות עולם יותר עמוקות, ומשום מה בלי ההתמודדות הזאת הכוחות לא היו מתעוררים. חז"ל דורשים את הפסוק: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד, י) שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים (שמות רבה כא, ה), כשפרעה מתקרב הוא מעורר את ישראל, לא היה צריך את פרעה כדי שישראל יתקרבו, אבל בפועל מעצמם הם לא התקרבו. לכן בכל דור ודור בא פרעה אחר כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, פעם פרעה, פעם המן הרשע, ופעם מישהו אחר... אנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים כדי שלא נצטרך שההתעוררות תהיה חיצונית, אנו רוצים שהיא תהיה פנימית, שהדבקות שלנו בריבונו של עולם תהיה אש תמיד שתוקד על המזבח ולא תכבה, ולא רק זה אלא שהיא כל הזמן תלך ותגדל וממילא לא יהיה מקום לכל הסיבות החיצוניות והלא נעימות המעוררות לדבקות.
בסיכום התקופה הזאת - ההתכוננות לחג הפורים והשמחה של פורים היו מאוד מרוממות, ואחרי שמסיימים את פורים יש קצת תחושה של נפילה. לפעמים יש תחושה כזאת גם במוצאי שבתות, אחרי ההתרוממות של השבת מרגישים מין ריקנות וחיסרון. זו תחושה טבעית אבל צריך להשתמש בה, להתמלאות ולראות איך לקחת את כל הגודל שהיה לנו, את כל השמחה וההתרוממות, ולהמשיך להתעלות. יצאנו מהסדר הרגיל ואנחנו צריכים למצוא איך עכשיו ניצור סדר אחר. לא התעלינו כדי לחזור לסדר הקודם אלא בשביל להתחיל סדר חדש. כל אחד היה צריך לתת לר"מ שלו את התכנית שלו לאחרי פורים כי בעזרת ה' השבועיים האלה יהיו כאלה לוהטים עד שנראה ממש איך פורים עשה בנו שינוי. להט של שמחה ועבודת ה', שקידה עצומה, אש תמיד שתוקד על המזבח ולא תכבה כל הלילה. לא ממש כל הלילה אך שבלב כל הזמן רק נחכה לבוקר - מתי כבר מתחילים ללמוד ... חזק ונתחזק!




^ 1.. שנת תשס"ח.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il