ככלל, כל התמכרות זו בריחה. אדם שטוב לו במקומו, במשפחתו, אינו מחפש אושר בבורות זרים. הוא שואב ומתמלא מהביתיות, מהמשפחתיות, וזה נותן לו את כל צורכו. אם בביתו אינו מרגיש תמיכה וליווי, הוא יחפש אותה במקום אחר.
במקום הלימוד, יש אחראים, המורים, ראש הישיבה וכד'. שם הם גם מקבלים ציונים על התנהלותם, ובהתאם לכך הם מתנהגים. מה שאין כן, בבית, בו הם מרגישים את החופש. לכן יש לדבר איתם לא על התפילה או עזרה בבית, אלא על קבלת האחריות.
אחת מבנותינו הגיעה לפירקה והיא כבר בגיל נישואין. היא לא רוצה להכיר בחורים, בנוסף היא לא מקדמת את עצמה. קצת עובדת פה ושם, לוקחת קורס כזה או אחר, אבל לא בצורה מסודרת. האם לנו כהורים יש מה לעשות?
המחשבה שבכי ישפיע עליו, יש בה משהו מהזלזול בכושרו של הבן לקבל החלטות. האם נראה הגיוני שבכי יגרום לו לחזור? ככלל צריך לדעת, שהרגשות שלנו כהורים אינם משפיעים על ילדינו. העובדה שאב מצטער ממהלך של בנו, אינה מעניינו של הבן.
אנו נדרשים לזהירות מרובה, כדי שלא יקרה מצב בו נחנך את הילדים לחסכון, שזו מידה מעולה וטובה, אך מתוך כך הם עלולים להיגרר לקיצוניות השניה, לראות בכסף את כל עולמם.