השעיר לעזאזל המכפר על כל עוונות ישראל, "חיוור" לכאורה לעומת הייחודיות של הפר והשעיר הפנימיים שדמם נכנס לקודש פנימה, הרב משה אודס על משמעות הכפרה על טומאת מקדש וקודשיו
ספר "ויקרא" בכלל ופרשת "ויקרא" בפרט עוסקים בדיני הקרבת הקורבנות שהיו נוהגים בזמן שהיה בית המקדש קיים. הקרבת הקורבנות היא למעשה עבודת ה' המקורית בה נצטווה עם ישראל בצאתו ממצרים. מהו הטעם שנצטווינו להקריב לה' קורבנות?
הכרת טובה והאחדות להקב"ה; בית המקדש פעל למען אחדות אוניברסאלית; הקרבנות פועלים פעולות סודיות, לתקן מוסריות העולם והמדות; עדיפות לתמימותם של פשוטי העם; התנגדותה של תרבות אירופה להקרבת קרבנות בזמן הזה; הטעם שנמנע מאתנו להקריב קרבנות בימינו.
"ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו" - אריאל התאמץ בכל כוחו להתכוון בתפילה; מאז הטיול קשה לו להתחבר למילים בתפילה; הוא זוכר את עדר העיזים שהקיף והרתיע אותו; האם עליו להשתוקק למשוך אחריו עז, להקריב אותה, ולצפות בשחיטתה? לא עדיף להסתפק בתפילה מעומק הלב?
לאחר כל ההכנות המרובות המשתרעות על פני כל כך הרבה פרקים, לאחר שהבית עומד על תילו לשמו יתברך, תיכף ימומש האידיאל הגדול של 'ושכנתי בתוכם', מתקיים בנו 'כי בענן אראה על הכפורת'! ותו לא? בקשיי תחושת הריחוק; הקרבה והתקרבות.
בירושלים הוגבלה אכילת הקדשים; קדשי קדשים בתוך השטח המוגדר בהר הבית "לפנים מן הקלעים" וקדשים קלים בתוך חומות העיר; מקורות לחיוב לאכול קדשים קלים דווקא בתוך חומות ירושלים.
נסכי יין הם חובה גם מצד האדם המקריב, וגם מצד הזבח המוקרב. אולם ניסוך המים הם רק מצד הזבח, ומכאן נובעים הבדלים שונים בין דיני ניסוך היין לדיני ניסוך המים.
מימרא תלמודית סתומה שמצוות בטלות לעתיד לבוא אינה סותרת את עקרון נצחיות התורה. היא מתייחסת לעולם אחר, בעיקרון גם הקורבנות לא יתבטלו לעתיד לבוא כשם שלא יתבטלו יתר המצוות המעשיות. להבהרת נושא זה עפ"י מקורותינו מיועד מאמר זה.