בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שבעתא דנחמתא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
6 דק' קריאה
שבע השבתות שלאחר תשעה באב, שנמשכות עד ראש השנה, נקראות שבעה דנחמתא, על שם שבע ההפטרות של נחמה שאנו קוראים בהן. נשאלת השאלה מה משמעות הנחמה אם עדין בית המקדש חרב, וישראל סובלים ייסורים קשים, ובכל זאת אנו מחזיקים בתקנת חז"ל וקוראים את דברי הנביא "נחמו נחמו עמי" ומתנחמים?!

"עבודת ישראל" 1 מסביר את משמעות שבע השבועות הללו, כבניין מלכות השכינה מחדש, לאחר שנחרב כביכול בחורבן הבית, וזה בה לידי ביטוי בשנה המתחדשת, (כעין שבעת עמודי הבניין, "חצבה עמודיה שבעה) 2 . ולפי זה אפשר לומר, שכל שנה ושנה נבנה נדבך נוסף בבניין בית המקדש שעתיד להבנות, ובכך אנו מתנחמים שמכאן והילך מתחיל תהליך של התחלתא בגאולה.

אולם נראה להסביר יותר לעומק את משמעות הנחמה, שהיא נובעת מתוך התבוננות בפרקי הנחמה, שמראים את אהבת ה' לעמו, שמקרבת אותנו בעבותות אהבה אל הקב"ה, עד שאנו רוכשים מבט חדש על כל מה שקרה לנו, שהיו אלו ייסורים של אהבה, כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך, וגם הקב"ה מתחרט על מה שייסר אותנו כמבואר באותם פרקי נחמה, ונוצרת כעין "התפיסות" הדדית בין כנסת ישראל לקב"ה, משל למה הדבר דומה לאיש ואישה שהיה ביניהם משבר אימון וחזרו לאהבת קדמונים שלהם, ואף ביתר שאת ויתר עוז, ועל כל פשעים תכסה אהבה. כך אנו חוזרים ומרגישים בימים אלו כלפי הקב"ה יחס של קרבה כמו הרעיה אל הדוד וחוזר חלילה, ורמז לכך בראשי התיבות של חודש אלול: "אני לדודי ודודי לי", היינו, שבחודש זה אנו מתקרבים אל הקב"ה בחינת הדוד והרעיה. ולכן ההפטרה האחרונה של ז' דנחמתא היא "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי ... כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה", משמע שהתכלית של שבעת השבועות, שהקב"ה יגל בנו כחתן עם הכלה. ואם כן שבעה השבועות הן כספירת שבעה נקיים של אשה המטהרת לבעלה כדי להתחבר אליו, בראש השנה יום חתונתו (זמן המלכת ה' משול לקידושין, שבו מתקדשת האשה בברית לבעלה, וכפירוש הר"ן, ע"י שמפקרת עצמה לו הוא קונה אותה, היינו ביטול עצמי של הכלה שדומה להמלכת ה'), וביום הכפורים יום שמחת לבו במתן לוחות שניות, והביאני המלך חדריו בחג הסוכות, להיות עמו בצילא דמהמנותא. והדבר מקביל לספירת שבעה השבועות לפני מתן תורה בשבועות, שע"פ האריז"ל הן כספירת נקיים של טהרה להתחבר לקב"ה בקבלת התורה שמשולה לקדושין. אלא שבלוחות ראשונות היוזמה העיקרית היא מצד הקב"ה שקורא לנו לקבל תורה, ואף במידה מסויימת כופה עלינו את ההר כגיגית לקבל את התורה, ובלוחות שניות היוזמה העיקרית היא מצד ישראל ששבים בתשובה ומבקשים את ה', ומכאן משתלשל גם המנהג של בנות ירושלים שהיו חולות במחולות בט"ו באב וביוה"כ ואומרות בחור שא נא עיניך וראה את מי אתה בוחר, יוזמה של הבנות המבקשות את החתן שיתרצה להן.

כמובן אין הדבר קל כל כך להבין שאהבת ה' אלינו קיימת גם לאחר החורבן והגלות, קשה לקבל את העובדה שלקינו בכפלים כאמור "לקתה כפלים בכל חטאותיה", ולכן אנו מוצאים שישראל לא קבלו ניחומים מהנביאים, עד שהקב"ה בעצמו בא ונחם אותם.

וכך מובא במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תמג)
"א"ל הקב"ה לאברהם לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין, הלך אברהם ואמר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כהר שנאמר בהר ה' יראה, הלך יצחק וא"ל קבלי ממני תנחומין א"ל היאך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב וא"ל קבלי ממני תנחומין אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי אין זה כי אם בית אלוקים, הלך משה ואמר לה קבלי ממני תנחומין, א"ל היאך אקבל ממך תנחומין שכתבת עלי קללות וגזירות קשות שנאמר מזי רעב ולחומי רשף, מיד הולכים כלם לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע אינה מקבלת ממנו תנחומין שנאמר עניה סערה לא נחמה, א"ל הקב"ה אני ואתם נלך וננחמנה הוי נחמו נחמו עמי נחמוה נחמוה עמי (עמי בחיריק)".

נראה שישראל לא מתנחמים מהבטחות הנביאים, מפני שהם חיים בפועל את נבואות התוכחה, ואין בהבטחות הנחמה שיתקיימו לעתיד לבוא בכדי ליישב את דעתם, שהקב"ה גם עתה באומן אהבתו אתם. ורק כאשר הקב"ה בעצמו פונה עליהם בדברי נחמה הם משתכנעים שהוא אוהב אותם גם בשעת קלקלתן וניבלותם.

והנה בהמשך המדרש אנו מוצאים, שהקב"ה כביכול מתנצל על שפגע בישראל, וז"ל:
"[הקב"ה אומר] אין ראוי לילך אלא אני בעצמי, מפני שעברתי על מה שכתוב בתורתי: לא תעבוד בבכור שורך, ולישראל קראתי בני בכורי ישראל. ואמרתי להם הביאו צואריכם בעול מלך בבל. כתבתי בתורתי: לא תשנא את אחיך בלבבך, ואנכי שנאתיה ע"כ גם עלי לפייסה, כתבתי בתורתי: לא תסגיר עבד אל אדוניו, ואני מסרתים לעובדי אלילים, שנאמר: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, כתבתי בתורתי: לא תכלה פאת שדך, ואני כליתי בם חמתי, שנאמר: כלה ה' את חמתו, כתבתי בתורתי: שלם ישלם המבעיר את הבערה, ואני הצתיה באש, שנאמר: ממרום שלח אש וגו', ואני עתיד לבנותה שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו'. מיד ילך הקב"ה אצלה ויאמר: בתי כל כעס זה למה?! אומרת לפניו: רבש"ע! ולא בדין אכעוס שהגליתני בין האומות וקללתני קללות רעות ולקיתי עד שנעשו פני כשולי הקדירה ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול?! אומר לה הקב"ה: כנגד זכיות שעשית חובות עליך שעברת על מה שכתוב בתורה: כבד את אביך ואת אמך, ואת כתיב בך אב ואם הקלו בך, כתיב: שופך דם האדם וגו', וכתיב בך: אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, כתיב: לא תרצח ולא תנאף, וכתיב בך: אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף, אמרה לפניו: רבש"ע! כיון שהגליתני בין האומות בדין הוא שלא אשמור שבת ואקיים המצות שלך, א"ל: בתי הגיע זמנך להגאל, וכו'".

מה משמעות הדברים שאומר הקב"ה כביכול שהעניש את ישראל שלא כדין, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! אלא כאשר ישראל חוזרים בתשובה ועוקרים את החטא, גם הקב"ה כביכול חוזר בתשובה על מה שהעניש אותנו, ואלמלא היו חז"ל אומרים זאת לא היינו מעיזים לומר זאת, שיש בחינה של תשובה אצל הקב"ה 3 .

בסוף הדיאלוג הזה אומרת כנסת ישראל " כיון שהגליתני בין האומות בדין הוא שלא אשמור שבת ואקיים המצות שלך", נראה שרצונם לומר, שקשה לקיים את המצוות בגלות, אם זה מפני הגזרות המעכבות ואם זה מפני שבחו"ל המצוות הן רק בבחינת "הציבי לך ציונים", ואינם באותה רמה שהיו יכולים לקיים בארץ, ולכן באה התשובה של הקב"ה " בתי הגיע זמנך להגאל" 4 .

וכך אפשר לפרש את סדרת ההפטרות דנחמתא, הקב"ה שולח מנחמים שינחמו את ישראל עמו, "נחמו נמחו עמי יאמר אלוקיכם" (עמי בחיריק). אבל ציון אינה מתנחמת מהם ואומרת "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", והקב"ה מרגיש שאינם מתנחמים בחינת "עניה סוערה לא נוחמה", וממילא פונה בעצמו לנחמם "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ובמה הוא מנחמם "רני עקרה לא ילדה", אך גם זה אינו מספק את ציון שאינה חפצה בטובות של ריבוי בנים אלא בטובה רוחנית של שוב ה' ציון, וקרבת אלוקים לה טוב, כפי שמובא בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה כב:
" למטרונה שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים. אמרו לה באו בנייך, אמרה להם ישמחו כלותי. הרי חתניך, אמרה להם ישמחו בנותיי. כיון שאמרו לה הרי בעליך, אמרה להם, הא חדו חדו שלמה. כך הנביאים אומרים לירושלם בנייך מרחוק יבואו (ישעיה ס: ד), והיא אומרת להם, ישמח הר ציון (תהלים מח: יב). בנותיך על צד תאמנה (ישעיה ס: ד), והיא אומרת להם, תגלנה בנות יהודה (תהלים שם מ"ח). וכיון שהם אומרים לה, הנה מלכך יבא לך (זכריה ט: ט), היא אומרת להם הא חדו חדו שלמה, שוש אשיש בה' וגו' ".

ולכן אומר לה הקב"ה "קומי אורי כי בא אורך", כאן מדובר על אורה הרוחני של ירושלים "אורו של עולם", והיחס בין כנסת ישראל לקב"ה, שהקב"ה קורא לה "אורי" והוא אורך ציון. ע"פ המדרש (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה כא) " אמר הקב"ה לישראל: בניי, הואיל ואורי הוא אוריכם, ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך ".

ואז באה שלימות השמחה שמשוש חתן על כלה "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה".


^ 1 לרבי ישראל המגיד מקוז'ניץ תלמיד המגיד ממזריטש, בפרשת דברים.
^ 2 בפרשת דברים, מסביר שתקון עולם במלכות ש-די נרמז השם אדנות. כנגד אות נו"ן באים חמישים הימים שבין עשרה באב לר"ה, כנגד אות יו"ד באים עשרת ימי תשובה, כנגד אות דל"ת באים הימים שבין יוה"כ לסוכות, וכנגד האל"ף בא יום ראשון של סוכות.
^ 3 הרבי מפיסצנה זצוק"ל אומר זאת בפירוש בספרו "אש קודש", ע"פ מאמר חז"ל שהקב"ה מקיים מצוות, ממילא בודאי מקיים גם מצוות תשובה, שמתחרט על שהעניש את ישראל.
^ 4 יש ספור חסידי על רבי אלימלך מליזנסק, שבליל סליחות בקש להראות לתלמידיו כיצד אומרים סליחות, והביאם לחלון ביתו של חייט פשוט, והם שמעו אותו קורא מתוך מחברת את רשימת עוונותיו שעבר במשך השנה, ואחר כך לוקח מחברת אחרת עבה יותר ומקריא משם את כל יסוריו שעבר במשך השנה שגרמו לו שלא יוכל לקיים את המצוות, ואז פנה לקב"ה ואמר בו ונתפייס אני אמחול לך ואתה תמחול לי…. נדמה שיש לכך אסמכתא במדרש, ועומק הרעיון בזה, שכאשר ישנה התקרבות כ"כ גדולה בין האדם לקב"ה שיכול לדבר עמו כך זה עצמו גורם לסליחה וכפרה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il