בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה

הלכות יסודי התורה
יֵשׁ בִּכְלָלָן עֶשֶׂר מִצְווֹת, שֵׁשׁ מִצְווֹת עֲשֵׂה וְאַרְבַּע מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם* אֱלוֹהַּ. ב) שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ זוּלָתִי* יי. ג) לְיַחֲדוֹ.* ד) לְאָהֳבוֹ. ה) לְיִרְאָה מִמֶּנּוּ. ו) לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ.* ז) שֶׁלֹּא לְחַלֵּל אֶת שְׁמוֹ. ח) שֶׁלֹּא לְאַבֵּד* דְּבָרִים שֶׁנִּקְרָא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶן. ט) לִשְׁמֹעַ מִן הַנָּבִיא הַמְּדַבֵּר בִּשְׁמוֹ. י) שֶׁלֹּא לְנַסּוֹתוֹ.* וּבֵאוּר מִצְווֹת אֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

פרק ראשון – מציאות ה' וייחודו
מציאות ה'
א יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע* שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן,* וְהוּא מַמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא, וְכָל הַנִּמְצָאִין מִן שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת* הִמָּצְאוֹ. ב וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי* - אֵין דָּבָר אַחֵר יָכוֹל לְהִמָּצֹאות. ג1 וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִין* מִלְּבַדּוֹ מְצוּיִין - הוּא לְבַדּוֹ יִהְיֶה מָצוּי, וְלֹא יִבְטַל הוּא לְבִטּוּלָן, שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִין צְרִיכִין לוֹ, וְהוּא בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶן וְלֹא לְאֶחָד מֵהֶן.
ג2 לְפִיכָךְ אֵין אֲמִתָּתוֹ כַּאֲמִתַּת אֶחָד מֵהֶן. ד הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר: "וַיי אֱלֹהִים אֱמֶת" (ירמיה י,י) - הוּא לְבַדּוֹ הָאֱמֶת, וְאֵין לְאַחֵר אֱמֶת כַּאֲמִתּוֹ; וְהוּא שֶׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת: "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד,לה), כְּלוֹמַר: אֵין שׁוּם מָצוּי אֱמֶת מִלְּבַדּוֹ כְּמוֹתוֹ.
ה הַמָּצוּי הַזֶּה הוּא אֱלוֹהַּ הָעוֹלָם, אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, וְהוּא הַמַּנְהִיג הַגַּלְגַּל* בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית* , בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ הֶפְסֵק; שֶׁהַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּסֹּב בְּלֹא מְסַבֵּב, וְהוּא בָּרוּךְ הוּא הַמְּסַבֵּב אוֹתוֹ בְּלֹא יָד וְלֹא גּוּף.*
ו וִידִיעַת דָּבָר זֶה - מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ,ב; דברים ה,ו). וְכָל הַמַּעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אַחֵר חוּץ מִזֶּה - עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם), וְכָפַר בָּעִקָּר, שֶׁזֶּה הוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ.
___________________________________

א) יֵשׁ שָׁם – יש. המילה 'שם' היא מילת קישור שתורגמה מהסגנון הערבי, ואינה ציון מקום (בדומה ל-there is באנגלית). ב) זוּלָתִי – מבלעדי. ג) לְיַחֲדוֹ – לדעת שהוא אחד. ו) לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ – להבדיל את ה' ולרומם אותו, "שאינו כשאר דברים" (להלן ו,ה). ח) לְאַבֵּד – להשמיד. י) שֶׁלֹּא לְנַסּוֹתוֹ – לאחר שהתברר שהוא נביא אמת, אין להמשיך ולפקפק בנבואתו בחקירה מרובה (להלן י,ה).
לֵידַע – להבין ולהשכיל. וכל עיסוק בעניין זה המביא לבירור והבנה מעמיקה, הוא המצוה (לביאור המושג דעה ראה מו"נ א,נ). מָצוּי רִאשׁוֹן – שממנו מתחיל הכל, גם ממד הזמן. מֵאֲמִתַּת – ממהות. וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי וכו' – אם נניח (הנחה שגויה) שה' אינו קיים, המסקנה היא שאין שום דבר קיים, שהרי האל אינו כבשר ודם, שיצירתו מתקיימת לאחר מותו. וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִין וכו' – ואם נניח (דבר שאינו מציאותי) שחוץ מה' אין שום דבר קיים, עדיין יהיה ה' קיים. הַגַּלְגַּל – לפי מושגי האסטרונומיה העתיקה, גרם שמימי שקוף המניע את מערכת השמים (ראה להלן ג,א). תַּכְלִית – סוף. בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית וכו' ¬– בניסוח מודרני ניתן להחיל את הדבר על קיומו של חוק ההתמדה. המדע של ימינו גילה שהתנועה קיימת בכל דבר, גם בחפץ הנראה לכאורה דומם, מפני שהאטומים (החלקיקים היסודיים בטבע) מורכבים מאלקטרונים הנעים בלא הרף סביב גרעין האטום. ומאחר שקיומו ותנועתו של כל דבר תלויים בהקב"ה, הוא נקרא 'חֵי העולמים' (מו"נ א,סט).


הקדמה
ככל בניין, גם בנין התורה אותו מעביר לנו הרמב"ם בחיבורו משנה תורה בנוי מיסודות. יסוד לימוד התורה וקיום התורה, הוא האמונה. לכן הרמב"ם פותח את ספר הי"ד החזקה בעניין האמונה. לכן גם הכופר נקרא כופר בעיקר, כי האמונה היא העיקר.
הרמב"ם פותח בעיסוק כפי השגתנו בקב"ה. במציאותו, ייחודו, נצחיותו ונבדלותו מכל דבר גשמי. מהקב"ה עצמו, כביכול, נעבור ליחס הנכון שלנו כלפיו. על חיוב האהבה אליו יתברך - המגיעה מתוך ראיית יפי בריאתו ומעשיו, והיראה ממנו המגיעה מתוך הבנת גדולתו. כמו כן, הרמב"ם ייתן לנו מבט-על ב"מעשה מרכבה". נכיר את המדרגות במציאות החל מהבורא יתברך דרך כל עולמות המלאכים והגלגלים לכל מדרגותיהם עד עולמנו אנו. לבסוף נעבור לעיסוק בנבואה, ובנביאים – השליחים והמתווכים בינינו ובין הקב"ה.
יסודות צריך לצקת. יש להשקיע בהם כך שיהיו חזקים ויציבים. הרמב"ם נותן כאן את עיקרי הדברים, ובספר 'מורה נבוכים' ממשיך את העיסוק ומעמיק בנקודות הדרושות יתר ביאור והרחבה, כאחדות הבורא ונבדלותו.

ביאורים
בחיבורו 'משנה תורה', הקיף הרמב"ם את כל התורה כולה. את הבכורה בחיבור זה, מעניק הרמב"ם לספר 'המדע'. בספר זה הוא מלמד אותנו על כוונת התורה ועל תכלית האדם. התורה אינה מצווה את האדם רק על ביצוע פעולות, אלא קודם כל על בניית תודעה. האדם אינו רק בעל גוף משוכלל, אלא בראש ובראשונה הוא בעל חכמה. לכן התורה פונה בתחילה דווקא אל השכל שנועד ללמוד ולחקור את האמת ולהכירה ולא לאיברי הגוף, הנדרשים לבצע את משימותיהם.
הבסיס לכל מצוות התורה, הוא ההכרה במציאות ה'. הביטוי השגור בלשוננו הוא 'להאמין', אבל הרמב"ם דווקא מדגיש שצריך 'לדעת'. האמונה היא לא סיסמה שמספיק לדקלם, אלא תובנה המבוססת על לימוד והעמקה. האמונה היא לא הרגשה עמומה, אלא ידיעה ברורה. האמונה אינה רק מילוי צורך נפשי של האדם, אלא הכרח שאי אפשר להתעלם ממנו. האמונה היא לא תחליף לידיעה, אלא הידיעה המנומקת ביותר.
הרמב"ם רואה באימות מציאות ה', מצוה הבאה אחרי האמונה הקיימת אצל האדם מהחינוך והמסורת. האימות ההופך את האמונה האינטואיטיבית לידיעה של ממש, יכול להיעשות בדרכי התבוננות שונות. המעולה שבהן, למי שמסוגל לה, היא, לדעת הרמב"ם, ההוכחה השכלית המופתית, בדרכים שהוא מפרט בספרו מורה נבוכים. גם אדם שאינו מסוגל ללכת בדרך זו, מצֻווה לעסוק בידיעת ה', דהיינו ללמוד ולהתבונן בכל דרך שמקרבת אותו לידיעה ברורה יותר של מושגי האמונה (מציאות ה', אחדותו, הרחקת הגשמות וכד').
הידיעה הזו מפורטת לכמה חלקים: א. יש בורא לעולם. ב. הבורא איננו דומה לעוד דברים הקיימים בעולם, כיוון שכל העולם תלוי בבורא, ואילו הבורא איננו תלוי בעולם. ג. הבורא משגיח על העולם שימשיך להתקיים תמיד, ולא עזב אותו. ד. הבורא שהוא המשגיח, הוא מי שהוציא את עם ישראל ממצרים.

לעילוי נשמת ר' יהודה ב"ר חיים שמחה נוימן ז"ל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il